"נדמה לך שאתה מסוגל לשנות את העולם"

"נדמה לך שאתה מסוגל לשנות את העולם"

מתוך העיון (ראו למטה) בהבדלים בין אמפתיה, הזדהות וחמלה, עלתה בי מחשבה כזאת: החמלה נוגעת לחולשתו או לכאבו של הזולת. הצורך באמפתיה לכאב או לסבל שכיח מאוד, ולכן מדברים עליו הרבה בתקשורת מקרבת. אבל האמפתיה בעיניי היא באופן כללי הדהוד לרגשותיו של הזולת, גם לרגשות ההתלהבות והשמחה מהכוח או מההישג. לכן אני מזכיר לעצמי שגם האמפתיה עם כוחו של הזולת חשובה לתקשורת המקרבת. למשל ביחסי הורים וילדים אפשר לראות לפעמים שהקושי נובע מכך שהילד מרגיש חזק ומתלהב, וההורה חושב שצריך לרסן אותו בדרכו, כי, לדעתו של ההורה, הילד הולך בדרך שגויה. אם ההורה מתעלם מתחושת ההתלהבות של הילד ומגביל אותו בלי אמפתיה לרגש הזה, גם כאן זו הזמנה לעימות. ואילו אם ההורה יהדהד את רגשות הכוח של הילד וימצא דרכים להנחות אותו בלי להיות מהצד השני של המתרס הרגשי, אז התקשורת תהיה מקרבת והם יוכלו לנווט יחדיו לדרך בטוחה יותר. דוגמת הורה-ילד נוחה מאוד להדגמת העניין, אבל מצאתי שגם ביחסי בוגר-בוגר שכיח שאם מישהו עושה פריצת דרך שמעניקה לו תחושת התלהבות וכוח, רבים אינם יכולים לחוש כלפיו אמפתיה (למשל, מנקודת החולשה שלהם, או בגלל קנאה) וגם זה בעיניי מתכון לקונפליקט.
 

akazw

New member
חמלה בעיני...

כמה נכון שקשה לאנשים לחוש אמפטיה כלפי הצלחות,וכח שמתפרש אצלם כחיובי ומעצים, לדעתי זה משום שלא מצליחים להיות במצב תודעתי של חמלה, לא מצליחים להפריד את עצמם מהאחר, ושופטים אותו מנקודת ראות עיניהם, כפי שחידדת: חמלה בעיני היא לא רק לחולשה או כאב, אלא לכל דבר, גם להצלחות התלהבות ועוצמה. כאשר אין את ההפרדה הזו האדם שרואה את השני בעוצמתו, עשוי לקחת את המצב אל עצמו ,ואז ירגיש קטן וחלש יותר,עשויה להתעורר קינאה או שיתעוררו בו פחדים שלו, שאותם ישליך כלפי האחר ,ומשם תהיה תגובתו, מה שקורה לו הוא למעשה סוג של הזדהות ולא חמלה. כאשר האדם בתודעה של חמלה, הוא יראה את הצלחתו וכוחו של האחר, ולא יושפע מכך אישית, לא יקח את הדברים אליו פנימה, ויוכל להשאר עוצמתי כפי שהוא ולחוש כלפיו אמפטיה . אני מחזקת את דבריך , תודה על החידוד. וכפי שלמדתי: השיחות והדברים שאתה כותב כאן וההקשבה ממלאים בי את הצורך שלי בחשיבה, הקשבה, בלומר את אשר על ליבי, דבר שגורם לי לרגש של שמחה, שייכות, קבלה,מלאות. מבקשת ממך להמשיך להביא את חוכמתך והגיגי ליבך.
 
אבל האם זה לא פירוש אישי שלך?

חמלה, כפי שהראיתי למטה, בציטוטים מהתנ"ך, במקורה היא "לחוס על חיי אדם או הבהמה". אפשר להרחיב את זה ל"להיות אמפתיים לסבלו של הזולת". אבל להרחיב את זה עד כדי "לחוש אמפתיה להתלהבות ועוצמה", נראה לי לחרוג רחוק מאוד מהשדה הסמנטי היסודי של המילה.
 

akazw

New member
ברור שזה פרוש שלי

כל מה שאני רואה , ואומרת הוא פרוש אישי שלי, מהראיה האישית שלי את הדברים, מהמציאות שלי. אני לא חושבת שיש אמת אחת, שהיא הנכונה. גם אלו שכתבו את התנך כתבו אותו מנקודת הראות שלהם את מה שראו, ואיך שפרשו את זה. אולי המילה אמפטיה יותר מתאימה, אך לא מצאתי מילה בעברית שיותר קרובה למשמעות כפי שאני רואה אותה.( אצלי אמפטיה מאוד לא דומה להזדהות, כפי שכתבתי) המילים משתנות כל הזמן ואולי יש עתה צורך במילה שמתארת מצב שלא היה קיים קודם, צורך שלא היה לפני, גם לא היה מושג של תקשורת מקרבת, ועוד מילים חדשות שנוצרו בימינו אלו. אשמח אם תמצא מילה שמתאימה יותר מחמלה לתאור של מה שכתבתי. אמפטיה לדעתי היא היכולת להקשיב ולהיות ללא אג'נדה משל עצמנו. לכבד את דברי האחר ולקבלם כפי שהם. כלומר, לקבל את העובדה שזוהי המציאות שלו, וכך הוא תופס את העולם.העולם שלו שונה משלי. כאשר אנו מקבלים את האחר כפי שהוא, ניתן להסיר את המסכות ואת העמדות הפנים, ולהיות מי שאנחנו באמת.בהקשבה הזו יבוא ההדהוד והשיקוף שלי באחר והשיקוף של האחר בי, וכך אלמד על עצמי האמיתי, מבלי לקחת ממנו חלקים שלא שייכים לי, ומבלי שהוא יקח ממני חלקים שלי, כל אחד ישאר הוא האמיתי.
 
גבולות הפירוש האישי

כשאת מכלילה "כל מה שאני רואה..." וכו', את בעצם מבטלת את השאלה שלי. אין טעם לשאול אם זה לא הפירוש האישי שלך, כי הרי התשובה הגורפת היא שכל מה שכל אחד מבין הוא הפירוש האישי שלו. את זה אני רוצה לסייג. נכון, את צודקת. אבל נכון גם שיש "השפה המוסכמת". אני מבין את המילה "אור" כפי שרק אני מבין אותה, עם מאות אלפי הרשמים שחוויתי בהקשר לשימוש בה. אבל אם יכניסו אותי לקופסה שחורה ששום קרן אור לא חודרת לתוכה, ואני אגיד: זה אור, כי זה הפירוש האישי שלי למילה אור, אז יש בעיה. בתקשורת הרגילה ההתאמה לפירוש המקובל הכרחית כדי שנוכל להיות בקשר מילולי עם חברינו לשיחה. המילונים, וה"מילונים הבלתי כתובים" הם יסוד הכרחי בתועלת של השפה. אז אם אני כותב שירה וכותב: הקופסה הסגורה הזאת, בחצות לילה, ביער השומם, כשהשמים מכוסים בשמיכת פוך של עננים סמיכים, זוהרת באלפי נגוהות אור. אז עשיתי משהו אישי מאוד, שאולי ערכו הוא בפרובוקציה שבסתירה בין מה שאני יודע שכולם חווים ובין החוויה האישית שלי. אבל אם יש מילה שלמשל כל ההיקרויות שלה בתנך ובמילונים מכוונות אותנו למרחב סמנטי אחד, ולהגיד שאני בוחר להבין אותו במרחב סמנטי אחר, זה, לדעתי, יוצר מכשול על התקשורת שלי עם שותפיי לשיח. אם נחליט שבחבורה הפנימית שלנו אנחנו מגדירים שדות סמנטיים אידיוסינקרטיים למילים שכיחות, לא נוכל להיות בתקשורת פורייה עם מי שאינו חניך בחבורה הפנימית הזאת. וזאת, הרי ממש לא הכוונה שלנו!
 

akazw

New member
שפה מוסכמת

קודם כל רציתי להגיד שמאוד אהבתי את השיר, וקלעת בול, אני רואה את האור גם כשחושך. תודה. אני מבינה מה שאתה אומר, ומסכימה אתך שיש מונחים שמשמעותן כביכול ברורה לכולם, כנראה שהמונח חמלה שאני הכרתי כתרגום לאמפטיה אינו נכון להגדרות המילוניות, ובאמת הפסקתי להשתמש בו, כי המשמעות שמאחוריו היא החשובה לי, פחות מהמילה עצמה, וכפי שכתבתי אשמח למצוא מילה חדשה שתבטא את מה שכתבתי, כמשמעותי לתקשורת מקרבת. נקודה נוספת שמתחזקת אצלי, היא באמת פרוש שונה למונחים קיימים, נתקלתי בזה המון פעמים, שנראה כביכול שהמילה ברורה לכולם וכולם אמורים לראות את אותו הדבר כשהמילה נאמרת, כי כך כתוב במילון, כך המוסכמה החברתית, כמו שאתה אומר אור וחושך, אבל בפועל כל אחד רואה משהו אחר, מה גם שחושך הוא לא ההפך של האור אלא רק חוסר בו, אז השאלה היא מה אני רואה? את מה שנחווה אצלי כאור ועכשיו איננו? או שאני רואה מה שלמדתי שנקרא חושך? ודרך אגב יש כאלו, שדוקא ,אם יכניסו אותם לקופסא סגורה ששום קרן אור לא נכנסת לשם, הם יראו אור,הם באמת יראו אור,כזה או אחר אבל יראו, אור שמקורו לא מקרני השמש, אבל אור. וכמו שאתה אומר דברים אלו באמת קורים כל הזמן,ויוצרים מכשולים בתקשורת, והרבה פעמים אנו חווים קצרים בתקשורת,ולכן חשוב הדיוק והחקירה, כדי לודא שאנחנו באמת רואים את אותו הדבר, ומדברים את אותה השפה. תודה על הדיוק, ועדיין מחפשת מונח עברי אחר שיתאר אמפטיה. אקא
 
טוב, התחלתי לאסוף מקורות...

שמהן אולי תצא לנו מילה חדשה. כלומר - מכין שדה סמנטי. אבל זה יהיה תהליך, אז סבלנות: שורש כמ"ר + רחמים או (נדיר יותר) + ניחומים בראשית פרק מג פסוק ל: וַיְמַהֵר יוֹסֵף, כִּי-נִכְמְרוּ רַחֲמָיו אֶל-אָחִיו, וַיְבַקֵּשׁ, לִבְכּוֹת; וַיָּבֹא הַחַדְרָה, וַיֵּבְךְּ שָׁמָּה. מלכים א פרק ג פסוק כו: וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֲשֶׁר-בְּנָהּ הַחַי אֶל-הַמֶּלֶךְ, כִּי-נִכְמְרוּ רַחֲמֶיהָ עַל-בְּנָהּ, וַתֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי תְּנוּ-לָהּ אֶת-הַיָּלוּד הַחַי, וְהָמֵת אַל-תְּמִיתֻהוּ; וְזֹאת אֹמֶרֶת, גַּם-לִי גַם-לָךְ לֹא יִהְיֶה--גְּזֹרוּ. הושע פרק יא פסוק ח: אֵיךְ אֶתֶּנְךָ אֶפְרַיִם, אֲמַגֶּנְךָ יִשְׂרָאֵל--אֵיךְ אֶתֶּנְךָ כְאַדְמָה, אֲשִׂימְךָ כִּצְבֹאיִם; נֶהְפַּךְ עָלַי לִבִּי, יַחַד נִכְמְרוּ נִחוּמָי.
 
../images/Emo13.gif אני שמחה לראות שהחמלה

עדין משמשת כנושא שיחה. קראתי את הכתוב כאן, וברצוני לחדד ולהבהיר, שחמלה מתיחסת רק לנושאים כמו כאב או חולשה. היא אינה מתיחסת להצלחות ושימחה. החמלה מתעוררת במצב של צער, כאב ועצב אותם אנו רואים אצל האחר. כאשר אנו רואים שמחה והצלחה אצל האחר, אנו מפרגנים לו, ומרגישים שמחה בשבילו. אמפתיה - היא סוג של חמלה במקרים מסוימים וסוג של שמחה במקרים אחרים. תלוי בסיטואציה. אמפתיה היא נסיון לפגוש את האחר במקום בו הוא נמצא ולהכיל אותו ללא שיפוט, כאשר כוונתנו - וזה חשוב מאוד בתקשורת - היא להבין ולהתחבר. כך, אנו יכולים למצוא אותו בכאבו, ויכולים למצוא אותו בשמחתו, ולהיות שם. הרצון להבין ולהתחבר הינם מפתח חשוב ליצירת שיתוף. כל זה על פי התקשורת המקרבת.
אני שמחה ומחכה לשיחות כאלה ומברכת את כל נסיונות הפרושים האחרים. אין פרוש לא נכון. יש פרוש שמתאים לי או לך או לכם או להם......
 
בעיניי אמפתיה

היא כלי מיוחד מאוד שדורש הרבה מאוד חקירה ומחשבה מבחינתי באשר לעומק העוצמה שלו. וכשאני מדברת על עוצמה אני מתכוונת לעוצמת ההשפעה על הצד מקבל האמפתיה ובעצם גם לזה הנותן אמפתיה. למה דורש הרבה חקירה? כמה נקודות שמעסיקות אותי בנושא של אמפתיה: * לכאורה מאוד קל להיות אמפתיים לפי תקשורת מקרבת - לנחש משהו ולשים סימן שאלה. למעשה אני נתקלת הרבה פעמים באופן אישי בקשיים לבטא אמפתיה לאדם אחר (וגם ראיתי המון אחרים שחווים את אותם הקשיים), גם כאשר אני באמת מצליחה להיות אליו/אליה אמפתית בתוך הלב שלי. * בהקשר לנקודה הראשונה - יש משהו בביטוי אמפתיה שעשוי להיות מאוד חושפני לצד המקבל את האמפתיה. כשאני מביעה אמפתיה כלפי אדם אחר אני בעצם מנחשת את הצורך והרגש שמאחורי דבריו, ולפעמים אני קצת חוששת שהניחושים שלי מדוייקים מאוד וקולעים לנקודות רגישות. * ועוד הקשר - יש מן גבול דק כזה, שחוויתי אותו משני הצדדים - בין להיות אמפתיים למישהו שזה ייתפס כהתעניינות והקשבה אמיתית, ובין להיות אמפתיים ושזה ייתפס כחיטוט. וזה גבול מאוד דק שמצריך רגישות מאוד גבוהה של מה שקורה אצלי ומה שקורה בצד השני, ומודעות גבוהה להשלכות של מהלכים אמפתיים על הצד השני. * אמפתיה ללא מלים - יש גם כזאת לדעתי ואני מאוד אוהבת אותה. והייתי רוצה ללמוד באופן מעשי איך אפשר לפתח את היכולות האמפתיות ללא-מלים. ואשמח לשמוע את דעתכם על הנקודות שהעליתי.
 
מחזק את דבריים, ובמיוחד בחלק האחרון

כששמעתי את מרשל לפני יותר מעשר שנים עשיתי לי רשימות וכו', ומיד התחלתי ליישם. זאת הייתה הרצאה, לא אימון, כך שאיני יודע אם כיוונתי לדעתו. אני זוכר שהוא דיבר על הצורך האוניברסלי באמפתיה ועל החשיבות להיות אמפתי כלפי בן-השיח. רשמתי לי הרבה פרטים אז באיזו מחברת, ואני לא זוכר שום הדגמה של נוסח לביטוי אמפתיה כמו "אני מרגיש את העצבות שלך" וכו'. ואני, כידוע לכם, בן אדם מאוד ורבלי, ואני נוטה כן לזכור היטב נוסחאות ורבליות. מה שכן לקחתי משם הוא שאני מחייב את עצמי לעבור כהרף עין על הרגש, הצורך והבקשה המשוערת של הזולת במצבים כמעט-עימותיים. אני זוכר בבהירות את תנועתו האלגנטית של מרשל כשהחליף את "אוזני השועל" ל"אוזני ג'ירף", והדגים את התרגום השקט שהוא עושה לפניות אגרסיביות במונית או ברחוב. ואני מרגיש שזה לב העניין: כשאני עושה את התרגום הזה, אזיי אני מהדהד לזולת רגשית. דוגמה: אני מגיע למעבר חצייה, עוצר בבטחה ונותן לגברת זקנה לעבור. היא מנופפת נגדי אגרוף בזעם וצועקת: "למה אתה נוסע כמו מטורף?" שתי האפשרויות שלי הן: "זקנה מטומטמת, זה שאת חצי עיוורת חצי חרשת לא אומר שאני מטורף. אני נוהג כבר 40 שנה ואף פעם לא פגעתי באיש. ככה את אומרת תודה שעצרתי לך במעבר חציה? תחפשי לך את החברים שלך!" או: "הרי היא אומרת לי בעצם: חשתי פחד ובהלה, כשצורך שלי בסביבה שקטה ויציבה נפגם, כשהגעת למעבר החציה במהירות הזאת ועצרת פתאום, ואני מבקשת ממך, בעתיד, ובמיוחד אם אתה רואה זקנים כמוני, אנא, סע קצת יותר לאט, כי זה לא רק בעניין הביטחון שלך במכונית שלך, אלא גם בעולם הגירויים שאתה יוצר בי". ברגע שאני בוחר בפירוש הזה של תנועת היד שלה, אני מגיב אחרת, הן במבט, הן במילה שאולי אגיד לה, הן בתנועת הידיים של התנצלות וכו'. כי, סקירת הרגש-הצורך-תמונת המצב-והמשאלה שלה, שלה, ולא שלי, זוהי הטכניקה ליצירת תהודה רגשית, זוהי האמפתיה. וכשאת כותבת "לפתח את היכולת האמפתית", אולי זה מסובך אולי זה פשוט, אני לא רוצה להכליל. אבל אני רוצה לדווח שאני עצמי הייתי נדהם מהפשטות של הטכניקה: דווקא אני, שנחשבתי למיזנטרופ מאז ילדותי, שהייתי תמיד בצד הביקורתי, המתגונן, הבלתי אמפתי בעליל של החברה, ראה זה פלא! לא היה בזה שום דבר מסובך, או נורא קשה, או מחייב השקעה: זה פתאום הפך לפשוט, קונקרטי, כמעט טכני, ומבחינת העומק הרגשי והאפקט התקשורתי - מחולל פלאים. ומה שהדהים אותי יותר מכול היה כמה חזק הדבר הזה עובד. הבנתי ממרשל והתנסיתי בעצמי (ואני מדגיש: אני לא יודע אם מרשל אמר את זה, אני רק אומר מה שאני לקחתי לי) ללא כל ספק, שרגישותם של בני אדם עצומה לגילויים הבלתי מילוליים של האמפתיה. במפגשים המאוחרים שלי יותר עם השיטה, וגם כאן, אני מוצא שמתעסקים הרבה בלהגיד לשני במפורש "אני חש את הצער שלך" וכו'. הניסיון שלי עם הדבר הזה היה הרבה פחות מוצלח. למשל הבן שלי, שהיה אז בן עשרה, מיד הרגיש שאני עושה משהו טכני, והתקומם נגד זה באופן תוקפני ממש: אני לא צריך שתגיד לי שאתה מבין שהרגשות שלי הם כך וכך. תענה לי על מה ששאלתי אותך. מרשל הדגיש מאוד שמקור פורה של קונפליקט הוא לעשות פסיכולוגיזציה של הזולת (אלא אם הוא ביקש זאת). ואני חושש שהניסיון לביטוי המילולי של האמפתיה יכול לעורר את התחושה שאני נותן לו פירוש פסיכולוגי, ואז זה ממש נגד הכללים, כלומר שאני מדבר אליו כפסיכולוג חובב בזמן שהוא מדבר מהבטן, כמו בן אל אביו. נניח הוא מבקש את המכונית, ואני לא רוצה לתת לו, והוא מתוסכל ונרגש. אני אומר: "אני חש את התסכול שלך ומבין כמה הוא מסעיר אותך." והבן שלי אומר לי: give me a fucking break עם "תסכול" - הרי אני מדבר אתך על זעם ועל שנאה. תפסיק לדבר אתי על הרגשות שלי, ותגיד לי אם אתה נותן לי או לא נותן לי את המכונית הלילה! אז יופי, בגלל הניסיון להביע אמפתיה הגברנו את הקונפליקט. אבל אם אני אומר לעצמי באופן פנימי "הוא חש תסכול עצום" ודווקא לא-לא-לא אומר את זה במילים -- אין על מה להתווכח: גם אם אנחנו לא על אותה הגדרה של הרגש שלו, בטוח שאנחנו באותו מחוז רגשי, של שנאה, כעס, זעם, רוגז, תסכול, חוסר אונים, תוקפנות, וכו'. ואז אני אמפתי אליו ולא יכולה להיות בזה טעות של ממש. וכן אני ממעיט מאוד בהדגשת החלק המפורש-חיצוני הזה של הדיאלוג. וגם בהודעות מסוימות שלי כאן תוכלו לראות שזאת בשבילי נקודה שבה יש לי הרבה פחות ביטחון עצמי במיומנות בשיטה (לפחות כפי שהיא מוצגת כאן). בסיכום אני אומר: 1. בדרך כלל לי נוח יותר עם אמפתיה בלתי מפורשת. 2. בשבילי לימוד האמפתיה הוא לא סעיף נפרד מסולם ארבעת השלבים (זרעי התקשורת) אלא הוא הוא הוא. כלומר: ככל שאני רוכש מיומנות רבה יותר בהפעלה מיידית ואוטומטית של "תרגום לג'ירפית" של המסר של הזולת, כך מתגברת בי היכולת לאמפתיה אתו. 3. הניסיון שלי הוא שהנוסחים המילוליים יכולים להישמע כך או כך: משכנעים או לא, אמינים או לא, אותנטייים או מלאכותיים, אבל הביטוי של הטון, של שפת הגוף, של תנועות ידיים ושל הבעות הפנים לעולם אינו מזייף: הוא תמיד משדר את השידור המדויק של האמפתיה, ואחרי שרוזנברג אמר את זה בהרצאה בדקתי את זה מאות ואולי אלפי פעמים, ןמצאתי שלרוב בני אדם אנטנות רגישות ביותר לקלוט את השדרים האלה ולהגיב להם כמו שהוא סיפר שזה קורה.
 
אבל מסתייג מהביטוי "לתת אמפתיה"

לי הרבה יותר נוח עם: "להיות אמפתי ו'לשדר' את זה". עניין של טעם אישי. (או אולי יותר מטעם אישי?
)
 
גם אני מעדיפה - "להיות אמפתית"

מאשר "לתת אמפתיה". העניין הוא שכשמדברים על הצד שמקבל אמפתיה והצד שנותן אמפתיה לא מצאתי דרך אחרת לבטא את זה. רעיונות? אשמח לקבל וליישם.
 

akazw

New member
לתת ולקבל

אמפטיה הוא מצב אישי שלי, אני לא יכולה לתת אותו, אני יכולה להיות במצב כזה, בתודעה כזו. אני יכולה להיות אחראית רק למצב האמפטי שלי, אני יכולה לנסות לשדר את האמפטיה לאחר, אך האחר לא חייב לקבל את האמפטיה שלי, או לקלוט אותה, הוא יצליח אם יהיה בהקשבה, אך זה לא משהו ודאי. לכן השימוש במקבל אמפטיה קשה לי. יש אני אמפטי ויש אחר. אני לא יכולה לצפות ממנו שיהיה אמפטי, או שיקבל את האמפטיה שלי. זוהי בדיוק ההפרדה שלי מהאחר, אני זו אני והוא זה הוא, הוא יכול להיות הרבה דברים, לא בהכרח מקבל אמפטיה. אני מקווה שהובנתי, זה כבר קצת ברמת ההתפלספות,אבל אני אוהבת.... אקא
 
מיד מבחינים שאת במגרש הביתי שלך

אוסיף: אם האחר מטבעו מקשיב אמפתית, מן הסתם, בדרך כלל הוא יקשיב לי אמפתית. אם האחר מודע ליתרון של הקשבתו האמפתית, הוא יכוון את עצמו להקשיב לי אמפתית. אבל הוא לא צריך להיות בעל קשב אמפתי (בין ספונטני ובין מודע) בשביל שאני אקשיב לו אמפתית. ומה שרוזנברג זיהה, ואני התנסיתי באותו הדבר, שאם אני מקשיב לזולת הקשבה אמפתית הוא מזהה זאת גם בלי שהוא מכוון את עצמו לעשות זאת, גם בלי שהוא מודע לזה. הרעיון הוא שהצורך באמפתיה הוא צורך בסיסי ואוניברסלי, ולא צריך להיות מודעים או מכוונים בשביל להגיב אליו. לכן בשלב הראשון די בכך שעצמי מכוון את עצמי לקשב אמפתי, ותהליך הרגעת הקונפליקט מתרחש כמעט בכל דיאלוג.
 

akazw

New member
../images/Emo45.gif../images/Emo127.gif

השארת אותי ללא מילים להוסיף, וואו.
 

akazw

New member
הקשבה אמפטית

הדברים שכתבת בנוגע לקלות האמפטית שבה מפרשים התנהגות של אחר ושמים בסוף סימן שאלה כמו שכתבת היא, לכאורה , מכיוון שהמצב התודעתי של המפרש הוא חשוב, כדי שהפרוש שלו יהיה נכון,ונטול השלכות אישיות שלו עצמו, והמצב התודעתי אמפטי הוא הקשה. אני מאמינה שבשלב ראשון חשובה שתהיה הקשבה אמפטית , ורק אז יכולה להתאפשר שיחה אמפטית, שבה נאמרים בפועל הניחושים שלי,ושל האחר. הקשבה אמפטית היא תהליך שאני עוברת עם עצמי בנוגע לאחר,(הדהוד) תהליך שבו אני בודקת מה הרגשות שעלו אצלי, הצרכים, והפרוש שלי למצבו עדיין מבלי לשתף. בעיני שיתוף ושיקוף אפשרי ויתקבל רק כשהאחר נמצא בהקשבה , ומוכן לשמוע,אחרת השיקוף שלי עשוי רק ליצור אנטי וקונפליקטים. אני רואה את הקושי שאת מתארת בישירות של השיקוף,בחושפניות שיש בכך לאחר, ובגבול הדק שבין פרוש כחיטוט- זה מדגיש אצלי את החלוקה שתארתי,ואת הצורך בהסכמה של האחר לשיתוף שלי בפרושים שעשיתי. ואם הוא לא בהקשבה ולא מסכים לשמוע את השיקוף שלי, הרי המקום שלי הוא להיות בהקשבה אמפטית, ולראות את המקום שלו כרגע ולא לשפוט או להכריח אותו, שכן כאן תהיה מין כפיה, ורק יחמיר את המצב. לגבי פיתוח של יכולות אמפטיות ללא מילים- או של הקשבה אמפטית, ממליצה לך מאוד להשתתף במעגלי הקשבה (שזה התחום שממנו אני מגיעה), זה מדהים בעוצמה ובהדהוד שזה עושה .
 
תודה על ההמלצה

אני אשמח לשמוע מה עושים במעגלי הקשבה וקצת על התחום המרתק הזה. במקצוע שלי (אימון לחיים) הקשבה היא אחד הכלים העיקריים והבסיסיים ביותר שעומדים לרשותי. ותמיד שמחה להתנסות בזה עוד, וממקומות חדשים.
 
למעלה