מחזק את דבריים, ובמיוחד בחלק האחרון
כששמעתי את מרשל לפני יותר מעשר שנים עשיתי לי רשימות וכו', ומיד התחלתי ליישם. זאת הייתה הרצאה, לא אימון, כך שאיני יודע אם כיוונתי לדעתו. אני זוכר שהוא דיבר על הצורך האוניברסלי באמפתיה ועל החשיבות להיות אמפתי כלפי בן-השיח. רשמתי לי הרבה פרטים אז באיזו מחברת, ואני לא זוכר שום הדגמה של נוסח לביטוי אמפתיה כמו "אני מרגיש את העצבות שלך" וכו'. ואני, כידוע לכם, בן אדם מאוד ורבלי, ואני נוטה כן לזכור היטב נוסחאות ורבליות. מה שכן לקחתי משם הוא שאני מחייב את עצמי לעבור כהרף עין על הרגש, הצורך והבקשה המשוערת של הזולת במצבים כמעט-עימותיים. אני זוכר בבהירות את תנועתו האלגנטית של מרשל כשהחליף את "אוזני השועל" ל"אוזני ג'ירף", והדגים את התרגום השקט שהוא עושה לפניות אגרסיביות במונית או ברחוב. ואני מרגיש שזה לב העניין: כשאני עושה את התרגום הזה, אזיי אני מהדהד לזולת רגשית. דוגמה: אני מגיע למעבר חצייה, עוצר בבטחה ונותן לגברת זקנה לעבור. היא מנופפת נגדי אגרוף בזעם וצועקת: "למה אתה נוסע כמו מטורף?" שתי האפשרויות שלי הן: "זקנה מטומטמת, זה שאת חצי עיוורת חצי חרשת לא אומר שאני מטורף. אני נוהג כבר 40 שנה ואף פעם לא פגעתי באיש. ככה את אומרת תודה שעצרתי לך במעבר חציה? תחפשי לך את החברים שלך!" או: "הרי היא אומרת לי בעצם: חשתי פחד ובהלה, כשצורך שלי בסביבה שקטה ויציבה נפגם, כשהגעת למעבר החציה במהירות הזאת ועצרת פתאום, ואני מבקשת ממך, בעתיד, ובמיוחד אם אתה רואה זקנים כמוני, אנא, סע קצת יותר לאט, כי זה לא רק בעניין הביטחון שלך במכונית שלך, אלא גם בעולם הגירויים שאתה יוצר בי". ברגע שאני בוחר בפירוש הזה של תנועת היד שלה, אני מגיב אחרת, הן במבט, הן במילה שאולי אגיד לה, הן בתנועת הידיים של התנצלות וכו'. כי, סקירת הרגש-הצורך-תמונת המצב-והמשאלה שלה, שלה, ולא שלי, זוהי הטכניקה ליצירת תהודה רגשית, זוהי האמפתיה. וכשאת כותבת "לפתח את היכולת האמפתית", אולי זה מסובך אולי זה פשוט, אני לא רוצה להכליל. אבל אני רוצה לדווח שאני עצמי הייתי נדהם מהפשטות של הטכניקה: דווקא אני, שנחשבתי למיזנטרופ מאז ילדותי, שהייתי תמיד בצד הביקורתי, המתגונן, הבלתי אמפתי בעליל של החברה, ראה זה פלא! לא היה בזה שום דבר מסובך, או נורא קשה, או מחייב השקעה: זה פתאום הפך לפשוט, קונקרטי, כמעט טכני, ומבחינת העומק הרגשי והאפקט התקשורתי - מחולל פלאים. ומה שהדהים אותי יותר מכול היה כמה חזק הדבר הזה עובד. הבנתי ממרשל והתנסיתי בעצמי (ואני מדגיש: אני לא יודע אם מרשל אמר את זה, אני רק אומר מה שאני לקחתי לי) ללא כל ספק, שרגישותם של בני אדם עצומה לגילויים הבלתי מילוליים של האמפתיה. במפגשים המאוחרים שלי יותר עם השיטה, וגם כאן, אני מוצא שמתעסקים הרבה בלהגיד לשני במפורש "אני חש את הצער שלך" וכו'. הניסיון שלי עם הדבר הזה היה הרבה פחות מוצלח. למשל הבן שלי, שהיה אז בן עשרה, מיד הרגיש שאני עושה משהו טכני, והתקומם נגד זה באופן תוקפני ממש: אני לא צריך שתגיד לי שאתה מבין שהרגשות שלי הם כך וכך. תענה לי על מה ששאלתי אותך. מרשל הדגיש מאוד שמקור פורה של קונפליקט הוא לעשות פסיכולוגיזציה של הזולת (אלא אם הוא ביקש זאת). ואני חושש שהניסיון לביטוי המילולי של האמפתיה יכול לעורר את התחושה שאני נותן לו פירוש פסיכולוגי, ואז זה ממש נגד הכללים, כלומר שאני מדבר אליו כפסיכולוג חובב בזמן שהוא מדבר מהבטן, כמו בן אל אביו. נניח הוא מבקש את המכונית, ואני לא רוצה לתת לו, והוא מתוסכל ונרגש. אני אומר: "אני חש את התסכול שלך ומבין כמה הוא מסעיר אותך." והבן שלי אומר לי: give me a fucking break עם "תסכול" - הרי אני מדבר אתך על זעם ועל שנאה. תפסיק לדבר אתי על הרגשות שלי, ותגיד לי אם אתה נותן לי או לא נותן לי את המכונית הלילה! אז יופי, בגלל הניסיון להביע אמפתיה הגברנו את הקונפליקט. אבל אם אני אומר לעצמי באופן פנימי "הוא חש תסכול עצום" ודווקא לא-לא-לא אומר את זה במילים -- אין על מה להתווכח: גם אם אנחנו לא על אותה הגדרה של הרגש שלו, בטוח שאנחנו באותו מחוז רגשי, של שנאה, כעס, זעם, רוגז, תסכול, חוסר אונים, תוקפנות, וכו'. ואז אני אמפתי אליו ולא יכולה להיות בזה טעות של ממש. וכן אני ממעיט מאוד בהדגשת החלק המפורש-חיצוני הזה של הדיאלוג. וגם בהודעות מסוימות שלי כאן תוכלו לראות שזאת בשבילי נקודה שבה יש לי הרבה פחות ביטחון עצמי במיומנות בשיטה (לפחות כפי שהיא מוצגת כאן). בסיכום אני אומר: 1. בדרך כלל לי נוח יותר עם אמפתיה בלתי מפורשת. 2. בשבילי לימוד האמפתיה הוא לא סעיף נפרד מסולם ארבעת השלבים (זרעי התקשורת) אלא הוא הוא הוא. כלומר: ככל שאני רוכש מיומנות רבה יותר בהפעלה מיידית ואוטומטית של "תרגום לג'ירפית" של המסר של הזולת, כך מתגברת בי היכולת לאמפתיה אתו. 3. הניסיון שלי הוא שהנוסחים המילוליים יכולים להישמע כך או כך: משכנעים או לא, אמינים או לא, אותנטייים או מלאכותיים, אבל הביטוי של הטון, של שפת הגוף, של תנועות ידיים ושל הבעות הפנים לעולם אינו מזייף: הוא תמיד משדר את השידור המדויק של האמפתיה, ואחרי שרוזנברג אמר את זה בהרצאה בדקתי את זה מאות ואולי אלפי פעמים, ןמצאתי שלרוב בני אדם אנטנות רגישות ביותר לקלוט את השדרים האלה ולהגיב להם כמו שהוא סיפר שזה קורה.
