הכל יחסי
הדבר היחידי שמוחלט זוהי זווית ההתקפה, מפני היא קובעת את מקדם העילוי CL, בהנחה שתכונות הפרופיל אינן משתנות - (לא מדוייק, ראה השפעת המדפים).
כאשר מטוס טס (אופקית וישרה) השקול (וקטור) של סה"כ כל הכוחות הפועלים עליו, שווה לאפס. במקרה זה, העילוי שווה למשקל וכח הסחב שווה לגרר.
אם, תיאורטית, תוסיף משקל למטוס, עליך יהיה להגדיל את העילוי, או באמצעות הגדלת המהירות, או ע"י הגדלת זווית ההתקפה.
מאחר ולכל מטוס ישנן המהירויות בו הוא פועל, לא בהכרח השפעת שינוי המהירות (יחסית) יהיה שווה להגדלת זווית ההתקפה באותו השיעור.
אותנו לימדו, כי הגישה לנחיתה צריכה להיות במהירות מסויימת ע"מ שלא נזדקר. אבל זה נכון למטוסים שההבדלים במשקל שלהם קטן. לוא היו מלמדים לשמור על זווית התקפה ידועה בנחיתה, אזי לא משנה מהו משקל המטוס, המטוס לא יזדקר עד שלא נעבור את זווית ההתקפה הקריטית.
היום, עקב כניסתן המסיבית של התצוגות האלקטרוניות, שבין השאר מורות את זווית ההתקפה, נכון היה, לדעתי וגם לדעת גדולים ממני, ללמד חניכי טייס לבוא בזוית התקפה ידועה, לנחיתה, יותר מאשר להקפיד על מהירות הנחיתה. שמירה על זווית התקפה ידועה בגישה הסופית, מאפשרת תכנון מדוייק הרבה יותר של מיקום נקודת הנגיעה במסלול (שאל את הטייסים הנוחתים על נושאות מטוסים).
אגב, שים לב כי הגרף מראה שבזוית התקפה 0 עדין CL גדול מאפס. תכונה זו מנוצלת, למשל בדאונים, שכאשר רוצים להגדיל את מהירות טיסתם, להשגת מרחקי דאיה גדולים, א. מוסיפים להם משקל (מטען מים) ו-ב, למדפים שלהם יש אפשרות לעלות למעלה (ובכך להקטין, אפקטיבית, את זווית ההתקפה השקולה).
אריאל אריאלי