נוסטלגיה?מחול ישראלי ?- אז והיום
לרוקדים הוותיקים ושוחרי הנוסטלגיה כחניכה בנוער העובד והלומד בשנות השישים – התוודעתי לריקודי העם, ולא רקדתי אותם אלא בכפייה של המדריך (פעם בשבוע) , ורק בגיל 40 כשניקלעתי במקרה לחוג , ומהאולם בקעה מוסיקה עכשווית "צל עץ תמר" רק אז נידבקתי בחיידק הריקודים. ומאז אני מחוללת 5-6 פעמים בשבוע !!! 10 שנים! אבל – בכל זאת : א. חשיבותם הבלתי מעורערת של ריקודי העם של פעם: קראתי בעיון את הנאמר ביממה האחרונה בפורום בקשר לריקודי העם. על אף חיבתי למחול העכשויי -אני כמוכם דוגלת בשילובם של ריקודים ישנים בהרקדות ולו רק כדי לשמר את ריקודי העם הוותיקים – כי הם חלק מהמורשת ומהתרבות השורשית שלנו ויש להנחילה הלאה, ב. ריקוד פושט ולובש צורה (אופנה) לריקודי העם של פעם – אין תחליף כיום. כמו שישנם סגנונות שונים של הרקדות: סלסה, שנות הששים, רואדה, נוסטלגיה/רקודי עם, יש גם ----מחול ישראלי, וכדאי לתת את הדעת לעובדה שההרקדות של היום אינן הרקדות של ריקודי עם אלא הרקדות של ´מחול ישראלי´, וזה בהחלט אינו ממשיכו של ´רקודי העם´, ריקודי העם של פעם ביטאו אווירה, בטאו תהליכי חיים, צמיחה, חיבור למולדת, והניחוח שלהם היה וישאר: ניחוח של חציר וגורן של מרעה ואחו, והצליל שלהם תמיד יזכיר עדרים ושה וגדי. לעומתם הריקודים הנירקדים היום הם בהחלט, - על פי רוב- ניסיונות יומרניים לטעמי- וניסיונות כושלים ,לבחור שיר ולתרגם אותו לתנועה- דבר שרק המקצועיים והמוכשרים ביותר יודעים לעשות : דוגמאות? שמוליק גוב ארי ב"שבת מנוחה" ב"עץ הזית" ישראל שיקר- "הזמנה למחול", ו--- זה מה שעולה בזכרוני ג. ריקודי עם או מחול ישראלי?? עניין של טעם אני פוגשת הרבה רוקדים וותיקים בהרקדות- המתלוננים על הריקודים של היום, ומתרפקים ומגוננים על הריקודים של פעם, לטעמם- הריקודים של היום מכשילים, ואלמנטים רבים בהם קשים לביצוע-לטעמם – המוסיקה לא יפה מספיק לא מספיק ישראלית, מה שהיה ארצ ישראלי פעם - התאים לתקופה ההיא, וישראל של היום – כולנו מכירים הרי את פניה?! הלך השקט בא הרעש,הלכה הסבלנות ובא קוצר הרוח, והמרעה והאחו שהסבו שלווה לרועים ולעדריהם הסבו ייעודם לבנייה מאסיבית, ואת צלילי הפעמונים והענבלים והעדרים תפסו צלילים הצורמים של גורמים אחרים שלא ארחיב עליהם את הדיבור, לדעתי – טעות היא לחשוב שאפשר היה אחרת, בטח לא באופן שבה המוסיקה הישראלית התפתחה בדרך שבה התפתחה והגיעה לאן שהגיעה. ובאשר לקצב הריקודים- קצב החיים השתנה ואיתו האנרגיות שלנו , הדינמיקה ו´התיזוז´ המאפיין אותנו כישראלים חסרי מנוחה, (לא כולם) ´הצעדים המסובכים´ נכון , זה טוב ?! זה רע?! לא ניבחנים על הריקודים האלה לבגרות או משהו, כל אחד ירקוד מה שנוח לה וככה זה בעצם קורה, ד. הרקדות נוסטלגיה אחד המשתתפים בפורום שלכם שאל שאלה מציקה: מדוע אין המרקידים – מקדישים יום אחד בשבוע- רק לריקודים של פעם ´ נוסטלגיה´ , וזו שאלה שבאמת כל מרקיד שמכבד את עצמו צריך לשקול, כי – נכון – רוב העם רוצה אולי ריקודים של היום, אבל יש לפתוח דלת גם לאלה האוהבים רק נוסטלגיה. השאלה היא : האם תוכח ההצדקה לקיומו של חוג כזה- קרי: מספר משתתפים מכובד , כזה שיהיה משתלם לאותו מרקיד לקיימו. לדעתי המצב האופטימלי הוא - לעשות מה שרוב המרקידים שמכבדים את עצמם עושים בנאמנות ובדבקות: לשלב ריקודים ישנים עם חדשים. אני רואה את זה בהרקדות של שמעון שוכר בימי ראשון ורביעי, אשר על אף התרעמותם של שוחרי המוסיקה העכשווית הוא מקפיד ללמד ריקודים ישנים אחת ל—אני רואה את זה אצל גדי בימי חמישי, באוניברסיטה הרפרטואר הישן מהווה חלק ניכבד מההרקדה, ראיתי זאת בזמנו אצל שלום עמר ביום חמישי, כלומה- הדבר נעשה ובהצלחה. ולאלה המצרים על ריבוי הריקודים החדשים א. מי אמר שחייבים ללמוד הכל?- ומי אמר שחייבים כל שבוע? אני רוקדת אצל מרקיד מאוד גמיש, שקורא את ה´אווירה´ וכשהוא שומע תגובות של אי רצון מצד הרוקדים, הוא מוותר ודוחה למוד ריקוד, וכלום לא קורה... ב. מכיוון שהמחול הישראלי ברובו מבוסס על מוסיקה של שירים עכשיווים, מה שריגש אותנו אתמול כבר לא ירגש אותנו מחר, וזה טבעי, אני כן חולקת על הדרך בה מרקידים/יוצרים / כוריאוגרפים מתנפלים על הדיסק הראשון שיוצא כדי ל´תפוס ´ בעלות עליו, ולשמור לעצמם את הזכות לחבר ריקוד לשיר כזה או אחר מתוך הדיסק, אבל זו בעיה שכניראה לא יימצא לה פתרון- אלא רק כשמישהו יחליט לקחת אחריות בעיניין זה, הבעיה תהיה- אם וכאשר חברים בארגון הרוקדים יחליטו לעבור ´ הפרטה´ ולפעול באופן עצמאי בשטח ... וזה יגביר את התחתרותיות, ויגדיל את מספר הריקודים, וחבל--- ג. הסדר שהיה – הופר, וכיום על פניו ניראה שכל מרקיד/יוצר עושה כראות עיניו , וחבל---
לרוקדים הוותיקים ושוחרי הנוסטלגיה כחניכה בנוער העובד והלומד בשנות השישים – התוודעתי לריקודי העם, ולא רקדתי אותם אלא בכפייה של המדריך (פעם בשבוע) , ורק בגיל 40 כשניקלעתי במקרה לחוג , ומהאולם בקעה מוסיקה עכשווית "צל עץ תמר" רק אז נידבקתי בחיידק הריקודים. ומאז אני מחוללת 5-6 פעמים בשבוע !!! 10 שנים! אבל – בכל זאת : א. חשיבותם הבלתי מעורערת של ריקודי העם של פעם: קראתי בעיון את הנאמר ביממה האחרונה בפורום בקשר לריקודי העם. על אף חיבתי למחול העכשויי -אני כמוכם דוגלת בשילובם של ריקודים ישנים בהרקדות ולו רק כדי לשמר את ריקודי העם הוותיקים – כי הם חלק מהמורשת ומהתרבות השורשית שלנו ויש להנחילה הלאה, ב. ריקוד פושט ולובש צורה (אופנה) לריקודי העם של פעם – אין תחליף כיום. כמו שישנם סגנונות שונים של הרקדות: סלסה, שנות הששים, רואדה, נוסטלגיה/רקודי עם, יש גם ----מחול ישראלי, וכדאי לתת את הדעת לעובדה שההרקדות של היום אינן הרקדות של ריקודי עם אלא הרקדות של ´מחול ישראלי´, וזה בהחלט אינו ממשיכו של ´רקודי העם´, ריקודי העם של פעם ביטאו אווירה, בטאו תהליכי חיים, צמיחה, חיבור למולדת, והניחוח שלהם היה וישאר: ניחוח של חציר וגורן של מרעה ואחו, והצליל שלהם תמיד יזכיר עדרים ושה וגדי. לעומתם הריקודים הנירקדים היום הם בהחלט, - על פי רוב- ניסיונות יומרניים לטעמי- וניסיונות כושלים ,לבחור שיר ולתרגם אותו לתנועה- דבר שרק המקצועיים והמוכשרים ביותר יודעים לעשות : דוגמאות? שמוליק גוב ארי ב"שבת מנוחה" ב"עץ הזית" ישראל שיקר- "הזמנה למחול", ו--- זה מה שעולה בזכרוני ג. ריקודי עם או מחול ישראלי?? עניין של טעם אני פוגשת הרבה רוקדים וותיקים בהרקדות- המתלוננים על הריקודים של היום, ומתרפקים ומגוננים על הריקודים של פעם, לטעמם- הריקודים של היום מכשילים, ואלמנטים רבים בהם קשים לביצוע-לטעמם – המוסיקה לא יפה מספיק לא מספיק ישראלית, מה שהיה ארצ ישראלי פעם - התאים לתקופה ההיא, וישראל של היום – כולנו מכירים הרי את פניה?! הלך השקט בא הרעש,הלכה הסבלנות ובא קוצר הרוח, והמרעה והאחו שהסבו שלווה לרועים ולעדריהם הסבו ייעודם לבנייה מאסיבית, ואת צלילי הפעמונים והענבלים והעדרים תפסו צלילים הצורמים של גורמים אחרים שלא ארחיב עליהם את הדיבור, לדעתי – טעות היא לחשוב שאפשר היה אחרת, בטח לא באופן שבה המוסיקה הישראלית התפתחה בדרך שבה התפתחה והגיעה לאן שהגיעה. ובאשר לקצב הריקודים- קצב החיים השתנה ואיתו האנרגיות שלנו , הדינמיקה ו´התיזוז´ המאפיין אותנו כישראלים חסרי מנוחה, (לא כולם) ´הצעדים המסובכים´ נכון , זה טוב ?! זה רע?! לא ניבחנים על הריקודים האלה לבגרות או משהו, כל אחד ירקוד מה שנוח לה וככה זה בעצם קורה, ד. הרקדות נוסטלגיה אחד המשתתפים בפורום שלכם שאל שאלה מציקה: מדוע אין המרקידים – מקדישים יום אחד בשבוע- רק לריקודים של פעם ´ נוסטלגיה´ , וזו שאלה שבאמת כל מרקיד שמכבד את עצמו צריך לשקול, כי – נכון – רוב העם רוצה אולי ריקודים של היום, אבל יש לפתוח דלת גם לאלה האוהבים רק נוסטלגיה. השאלה היא : האם תוכח ההצדקה לקיומו של חוג כזה- קרי: מספר משתתפים מכובד , כזה שיהיה משתלם לאותו מרקיד לקיימו. לדעתי המצב האופטימלי הוא - לעשות מה שרוב המרקידים שמכבדים את עצמם עושים בנאמנות ובדבקות: לשלב ריקודים ישנים עם חדשים. אני רואה את זה בהרקדות של שמעון שוכר בימי ראשון ורביעי, אשר על אף התרעמותם של שוחרי המוסיקה העכשווית הוא מקפיד ללמד ריקודים ישנים אחת ל—אני רואה את זה אצל גדי בימי חמישי, באוניברסיטה הרפרטואר הישן מהווה חלק ניכבד מההרקדה, ראיתי זאת בזמנו אצל שלום עמר ביום חמישי, כלומה- הדבר נעשה ובהצלחה. ולאלה המצרים על ריבוי הריקודים החדשים א. מי אמר שחייבים ללמוד הכל?- ומי אמר שחייבים כל שבוע? אני רוקדת אצל מרקיד מאוד גמיש, שקורא את ה´אווירה´ וכשהוא שומע תגובות של אי רצון מצד הרוקדים, הוא מוותר ודוחה למוד ריקוד, וכלום לא קורה... ב. מכיוון שהמחול הישראלי ברובו מבוסס על מוסיקה של שירים עכשיווים, מה שריגש אותנו אתמול כבר לא ירגש אותנו מחר, וזה טבעי, אני כן חולקת על הדרך בה מרקידים/יוצרים / כוריאוגרפים מתנפלים על הדיסק הראשון שיוצא כדי ל´תפוס ´ בעלות עליו, ולשמור לעצמם את הזכות לחבר ריקוד לשיר כזה או אחר מתוך הדיסק, אבל זו בעיה שכניראה לא יימצא לה פתרון- אלא רק כשמישהו יחליט לקחת אחריות בעיניין זה, הבעיה תהיה- אם וכאשר חברים בארגון הרוקדים יחליטו לעבור ´ הפרטה´ ולפעול באופן עצמאי בשטח ... וזה יגביר את התחתרותיות, ויגדיל את מספר הריקודים, וחבל--- ג. הסדר שהיה – הופר, וכיום על פניו ניראה שכל מרקיד/יוצר עושה כראות עיניו , וחבל---