ranchupanchu
New member
נוסטלגיה קסם ואיזוטריות
כשרק היכרתי את החברה שלי, שאלתי אותה מה סוג המוסיקה שהיא אוהבת במהלך הנסיעה. היא ענתה לי שהיא אוהבת מוזיקה של ישראל היפה. אמרתי : " יהודית רביץ , אריק סיני ... ? " "לא , יותר ישנה - יהורם גאון , גבעטרון ... " היא ענתה. התחלחלתי למשמע אוזני , וכמעט ונכנסתי ברכב שנסע לפני. בהמשך החלטתי להיות עם "ראש פתוח" והלכתי להרקדות פה ושם. אח"כ הלכתי להרקדת מתחילים . ברמת הריקוד שהגעתי אליה נשארתי מתחיל , כלומר עדיין אני מתבלבל בריקודים שכבר רקדתי לפחות מאה פעמים. הריקודים שהיה לי הכי קל ללמוד היו הריקודים הישנים יותר , , "ריקודי נוסטלגיה". עם הריקודים החדשים יותר אני פחות מסתדר ומסתובב בדר"כ לכיוון הלא נכון. ערב אחד הצטרפתי ל"פאנאטית לשעבר" ,כפי שהיא מכנה את עצמה, לערב שנערך לכבודה של רבקה שטרומן ז"ל. הרבה מאוד אנשים מבוגרים ממני , נותנים ידיים אחד לשני וחוזרים להיות ילדים. פנים מאושרות . והריקודים , קלים ופשוטים . אלה ריקודים שמעולם לא רקדתי , אבל כל כך קל לזרום איתם. ריקודים שמתמזגים עם המוסיקה. הרגשתי שמה שהיה שם זה הדבר האמיתי. קשה אולי להעביר למי שקורא את המילים האלה , את הקסם שהיה שם. צריך להיות בערב ריקודים כאלה כדי להרגיש את זה. אני בעצם מדבר על הקסם של ריקודי-עם האמיתיים , מה שמכנים באופן לא מחמיא "ריקודי נוסטלגיה". אלה לא ריקודי נוסטלגיה לדעתי , אלא אלו הריקודים האמיתיים. גם את השירים הישנים ההם פתאום גיליתי. גבעטרון , יהורם גאון , דברים שלא חשבתי שאשמע ככה סתם בבית.הייתי שבוי ברעיון שזה צליל ישן שעבר זמנו , מה שמנע ממני לשמוע את הצלילים. גיליתי את הקולות של הזמרים את הפשטות במנגינה. פעם היו "בתי-ספר" איזוטרים שהעבירו ידע כמוס למעט אנשים. בגלל זה הם נקראו איזוטריים , כי הם היו מיועדים רק למעט אנשים. אלה היו אנשים שהעריכו את הידע שהועבר אליהם. המורים ב"בתי-ספר" אלו ידעו שאם הידע הזה יגיע ליותר מידי אנשים , לא כולם יבינו את הדברים כמו שצריך , ואיכשהו מישהו יסלף פה ושם משהו , ואחר יעוות עוד את הסילוף הקודם ,ועם השנים הידע הזה כבר יהפוך למשהו אחר ולא נכון. טוב, ברור שריקודי עם הם לא בדיוק בתי ספר איזוטריים , אבל באופן דומה , אני חושב שגם הם עם השנים איבדו את הקסם שהיה בריקודים הישנים. ברור שצעירים שרוקדים ריקודי-עם רוצים ריקודים חדשים . שירים חדשים , שירים ידועים מושכים חבר"ה חדשים שנקלעו במקרה או שלא במקרה בקרבת הריקודים. אנחנו רוצים להיות אופנתיים (ולא לרקוד רק לצלילי הגבעטרון...) , ורוצים למשוך חבר"ה צעירים לריקודים. וגם ריקודים חדשים נותנים תחושה שריקודי-העם הם דבר חי ומתפתח. אבל כמו שאני רואה את זה , זה בא על חשבון הדבר האמיתי. הריקודים החדשים , בעצם כמו השירים , הפכו להיות יותר מתוחכמים , ויותר קשים למתחילים (כמוני). לא שאיו גם ריקודים חדשים טובים - יש , אבל לא הרבה. היופי בעיני הוא בפשטות , בשירים , במילים , ובריקודים. וזה מה שיש בריקודי נוסטלגיה. הצעירים בגילי , לא מגיעים לריקודי נוסטלגיה או למרתונים של נוסטלגיה , אולי כי הם שבויים בכך שמדובר בריקודים ושירים ישנים ובקהל לא צעיר, ולכן הם לא מגלים את היופי של הריקודים האלה. הצעירים בנשמתם שמגיעים לריקודים האלה , ימשיכו להגיע לשם , כי הם כבר גילו את זה. ברור לי שמה שאני אומר כאן לא ישנה את כמות הצעירים הזעומה המגיעים לריקודי נוסטלגיה . מצד אחד חבל , כי מדובר במשהו יפה , שיעלם עם השנים כי לא יהיה אף אחד שימשיך את זה. מצד שני , מי שמארגן את הערבים האלה , ימשיך לשמור על האופי המיוחד שלהם , בלי להכניס השפעות חדשות והרסניות - וזה טוב. RANCHU PANCHU
כשרק היכרתי את החברה שלי, שאלתי אותה מה סוג המוסיקה שהיא אוהבת במהלך הנסיעה. היא ענתה לי שהיא אוהבת מוזיקה של ישראל היפה. אמרתי : " יהודית רביץ , אריק סיני ... ? " "לא , יותר ישנה - יהורם גאון , גבעטרון ... " היא ענתה. התחלחלתי למשמע אוזני , וכמעט ונכנסתי ברכב שנסע לפני. בהמשך החלטתי להיות עם "ראש פתוח" והלכתי להרקדות פה ושם. אח"כ הלכתי להרקדת מתחילים . ברמת הריקוד שהגעתי אליה נשארתי מתחיל , כלומר עדיין אני מתבלבל בריקודים שכבר רקדתי לפחות מאה פעמים. הריקודים שהיה לי הכי קל ללמוד היו הריקודים הישנים יותר , , "ריקודי נוסטלגיה". עם הריקודים החדשים יותר אני פחות מסתדר ומסתובב בדר"כ לכיוון הלא נכון. ערב אחד הצטרפתי ל"פאנאטית לשעבר" ,כפי שהיא מכנה את עצמה, לערב שנערך לכבודה של רבקה שטרומן ז"ל. הרבה מאוד אנשים מבוגרים ממני , נותנים ידיים אחד לשני וחוזרים להיות ילדים. פנים מאושרות . והריקודים , קלים ופשוטים . אלה ריקודים שמעולם לא רקדתי , אבל כל כך קל לזרום איתם. ריקודים שמתמזגים עם המוסיקה. הרגשתי שמה שהיה שם זה הדבר האמיתי. קשה אולי להעביר למי שקורא את המילים האלה , את הקסם שהיה שם. צריך להיות בערב ריקודים כאלה כדי להרגיש את זה. אני בעצם מדבר על הקסם של ריקודי-עם האמיתיים , מה שמכנים באופן לא מחמיא "ריקודי נוסטלגיה". אלה לא ריקודי נוסטלגיה לדעתי , אלא אלו הריקודים האמיתיים. גם את השירים הישנים ההם פתאום גיליתי. גבעטרון , יהורם גאון , דברים שלא חשבתי שאשמע ככה סתם בבית.הייתי שבוי ברעיון שזה צליל ישן שעבר זמנו , מה שמנע ממני לשמוע את הצלילים. גיליתי את הקולות של הזמרים את הפשטות במנגינה. פעם היו "בתי-ספר" איזוטרים שהעבירו ידע כמוס למעט אנשים. בגלל זה הם נקראו איזוטריים , כי הם היו מיועדים רק למעט אנשים. אלה היו אנשים שהעריכו את הידע שהועבר אליהם. המורים ב"בתי-ספר" אלו ידעו שאם הידע הזה יגיע ליותר מידי אנשים , לא כולם יבינו את הדברים כמו שצריך , ואיכשהו מישהו יסלף פה ושם משהו , ואחר יעוות עוד את הסילוף הקודם ,ועם השנים הידע הזה כבר יהפוך למשהו אחר ולא נכון. טוב, ברור שריקודי עם הם לא בדיוק בתי ספר איזוטריים , אבל באופן דומה , אני חושב שגם הם עם השנים איבדו את הקסם שהיה בריקודים הישנים. ברור שצעירים שרוקדים ריקודי-עם רוצים ריקודים חדשים . שירים חדשים , שירים ידועים מושכים חבר"ה חדשים שנקלעו במקרה או שלא במקרה בקרבת הריקודים. אנחנו רוצים להיות אופנתיים (ולא לרקוד רק לצלילי הגבעטרון...) , ורוצים למשוך חבר"ה צעירים לריקודים. וגם ריקודים חדשים נותנים תחושה שריקודי-העם הם דבר חי ומתפתח. אבל כמו שאני רואה את זה , זה בא על חשבון הדבר האמיתי. הריקודים החדשים , בעצם כמו השירים , הפכו להיות יותר מתוחכמים , ויותר קשים למתחילים (כמוני). לא שאיו גם ריקודים חדשים טובים - יש , אבל לא הרבה. היופי בעיני הוא בפשטות , בשירים , במילים , ובריקודים. וזה מה שיש בריקודי נוסטלגיה. הצעירים בגילי , לא מגיעים לריקודי נוסטלגיה או למרתונים של נוסטלגיה , אולי כי הם שבויים בכך שמדובר בריקודים ושירים ישנים ובקהל לא צעיר, ולכן הם לא מגלים את היופי של הריקודים האלה. הצעירים בנשמתם שמגיעים לריקודים האלה , ימשיכו להגיע לשם , כי הם כבר גילו את זה. ברור לי שמה שאני אומר כאן לא ישנה את כמות הצעירים הזעומה המגיעים לריקודי נוסטלגיה . מצד אחד חבל , כי מדובר במשהו יפה , שיעלם עם השנים כי לא יהיה אף אחד שימשיך את זה. מצד שני , מי שמארגן את הערבים האלה , ימשיך לשמור על האופי המיוחד שלהם , בלי להכניס השפעות חדשות והרסניות - וזה טוב. RANCHU PANCHU