איןאריותכאלה
New member
נועההההה = מברכת ומגיבה
קודם כל - מזל טוב מכל הלב על הלידה השמחה של לבך.
ועכשיו מתייחסת למה שכתבת.
מועקה בקשר עם ליבי. היפרמות החוטים. מרחק.
שיעור בחשבון פשוט - בכור בן 5, הריון מלא עם רואי, 2 אובדנים בטרימסטר ראשון, ליבי, הפצפונת = 4 הריונות מלאים + 2 הריונות חלקיים בחמש שנים. מרוץ ילודה שלא יבייש אף חרדית בת 28. אלה המון המון הורמונים לגוף. זה מרוץ שלמרות שכמובן מעורבת בו הנשמה, הכמיהה האדירה ונשיאת ההריון על שלל תסמיניו - מעצם היותו מרוץ הוא נוטה לגלוש לפסים פרקטיים, להתעסקות עם הכאן והעכשיו (כי כשיש הריון הוא הרי הדבר הכי הכי חשוב, ולא הרגשות שאפשר רגע להניח להם).
משנעצר המרוץ - במקרה הזה בלידה שמחה - עולים וצפים כל הרגשות שהשתהו קצת. ואצלך סאת האובדנים בהחלט גדושה, מאד, וליבי נולד לתוך אמא אחרת מאד, וכשהיה תינוק קטן למדי הרית שוב - וזו לא רק את - כשיש הריון הוא הכי הכי חשוב - וכמובן גם מאד מאד מעורר חרדה וגורם לעשות מאמץ אדיר לשמור עליו ככל הניתן - גם במחיר התרחקות פיזית מתינוק קטן (לא להרים). ועכשיו כשהוא בערך בן שנתיים הוא עדיין קטן מאד ועדיין זקוק מאד.
בעיני נתת לו את המתנה הכי הכי גדולה - אחות קטנה - וגם אם נאלצת להיות אמא קצת מרוחקת (למשל, לא להרים אותו), וגם אם עכשיו את מתמרנת בין תינוקת פיצית לפעוט שובב (בעיני זה השילוב הכי הכי קשה - מנסיון) - ולפעמים את מרגישה שאת מקפחת/מזניחה/פוגעת -
נותנת לך את העצות ששומרות על השפיות שלי כאמא -
א. את עושה הכי טוב שאת יכולה בכל רגע נתון. גם אם איבדת את הסבלנות. גם אם הם אוכלים זבל לארוחת ערב. גם אם את מרגישה רחוקה מאחד הילדים. גם אם יש תמורות בקשר כל הזמן ועד שאת מתאזנת למקום חדש הילד כבר זז למקום אחר.
ב. אין מתנה גדולה יותר מאחאות. גם במחיר של דלדול האנרגיה ההורית (חלילה לא מתכוונת להזנחה). אחים יודעים לתת אחד לשני משהו שונה ואחר ממה שהורים יכולים, והם ייתנו את זה אחד לשני גם כשלא נהיה כאן.
ג. הם גדלים. חלוקת הקשב תהיה אחרת. תינוק בן יומו לא דומה לתינוק זוחל בן שנה+, שבתורו שונה מאד מילד בן שלוש. ואת תגדלי איתם ותמצאי את המקום שלך כל פעם מחדש.
קודם כל - מזל טוב מכל הלב על הלידה השמחה של לבך.
ועכשיו מתייחסת למה שכתבת.
מועקה בקשר עם ליבי. היפרמות החוטים. מרחק.
שיעור בחשבון פשוט - בכור בן 5, הריון מלא עם רואי, 2 אובדנים בטרימסטר ראשון, ליבי, הפצפונת = 4 הריונות מלאים + 2 הריונות חלקיים בחמש שנים. מרוץ ילודה שלא יבייש אף חרדית בת 28. אלה המון המון הורמונים לגוף. זה מרוץ שלמרות שכמובן מעורבת בו הנשמה, הכמיהה האדירה ונשיאת ההריון על שלל תסמיניו - מעצם היותו מרוץ הוא נוטה לגלוש לפסים פרקטיים, להתעסקות עם הכאן והעכשיו (כי כשיש הריון הוא הרי הדבר הכי הכי חשוב, ולא הרגשות שאפשר רגע להניח להם).
משנעצר המרוץ - במקרה הזה בלידה שמחה - עולים וצפים כל הרגשות שהשתהו קצת. ואצלך סאת האובדנים בהחלט גדושה, מאד, וליבי נולד לתוך אמא אחרת מאד, וכשהיה תינוק קטן למדי הרית שוב - וזו לא רק את - כשיש הריון הוא הכי הכי חשוב - וכמובן גם מאד מאד מעורר חרדה וגורם לעשות מאמץ אדיר לשמור עליו ככל הניתן - גם במחיר התרחקות פיזית מתינוק קטן (לא להרים). ועכשיו כשהוא בערך בן שנתיים הוא עדיין קטן מאד ועדיין זקוק מאד.
בעיני נתת לו את המתנה הכי הכי גדולה - אחות קטנה - וגם אם נאלצת להיות אמא קצת מרוחקת (למשל, לא להרים אותו), וגם אם עכשיו את מתמרנת בין תינוקת פיצית לפעוט שובב (בעיני זה השילוב הכי הכי קשה - מנסיון) - ולפעמים את מרגישה שאת מקפחת/מזניחה/פוגעת -
נותנת לך את העצות ששומרות על השפיות שלי כאמא -
א. את עושה הכי טוב שאת יכולה בכל רגע נתון. גם אם איבדת את הסבלנות. גם אם הם אוכלים זבל לארוחת ערב. גם אם את מרגישה רחוקה מאחד הילדים. גם אם יש תמורות בקשר כל הזמן ועד שאת מתאזנת למקום חדש הילד כבר זז למקום אחר.
ב. אין מתנה גדולה יותר מאחאות. גם במחיר של דלדול האנרגיה ההורית (חלילה לא מתכוונת להזנחה). אחים יודעים לתת אחד לשני משהו שונה ואחר ממה שהורים יכולים, והם ייתנו את זה אחד לשני גם כשלא נהיה כאן.
ג. הם גדלים. חלוקת הקשב תהיה אחרת. תינוק בן יומו לא דומה לתינוק זוחל בן שנה+, שבתורו שונה מאד מילד בן שלוש. ואת תגדלי איתם ותמצאי את המקום שלך כל פעם מחדש.
, אהבתי ) אבל לא היתה שניה לענות אפילו