נועה רז כותבת סיפור

[אורי 0]

נועה רז כותבת סיפור

נועה רז, עיתונאית לסבית גאה (YNET, GOGAY) כתבה סיפור. לתגובת באותי הפורום:

 

[DarlingAdam]

הדוק הרג לי את הוורד.

יש גרסה שיושבת בתוך הודעה בפורום?

 

[מאיושששש]

הסיפור - חלק א

כשהאל אודין החליט לתלות את עצמו הפוך מהעץ ולהשיל לאדמה דמעות שיגרמו לכל מה שעליה לפרוח בכאב מוכר ומנחם, ג'וני עוד לא נולד. גם לא אמא שלו. אבל כל שנה, מאז שהוא זוכר את עצמו, אמא לקחה אותו ליער הגדול, לעמוד תחת העץ שלפי האמונה עליו בחר אודין להיתלות. ג'וני היה מתכופף נמוך נמוך לוקח באגרוף יד שמאל חתיכה מהאדמה ומנסה להרגיש לחלוחית של חורף. כשהיה מצליח הוא היה שמח במיוחד, שאחרי הכול, לא בכל יום יכול ילד אחד בודד להרגיש דמעות של אל גדול. בוקר אחד, בדיוק ביום בו היו צריכים ללכת לבקר את העץ, הוא שם לב שאמא שלו אורזת תיק ובוכה. חישוב מהיר הסביר לו למה. הוא בן 18 היום. יש לו יומולדת. הוא צריך ללכת. זה לא משהו שהוא יכול לבחור, ככה זה אצלו בכפר. הוא צריך ללכת ולגלות איך אודין נראה. אחרי חצי שעה בערך אמא שלו גמרה לארוז את התיק הכחול הגדול. "אל תשכח איך זה מרגיש, כמו אדמה רטובה ביד, אדמה עם ריח של חורף, של נקי, קרוב ומוכר", היא לחשה לו באוזן ופתחה את הדלת. ג'וני ידע שעיניה התמלאו בדמעות, הוא ראה. אבל מה שהוא לא ידע זה שבעוד מספר דקות, כמו כל אמהות הכפר לפניה, גם אמא שלו תגיע לעץ הגדול שביער, תשתטח למרגלותיו ותבכה מגעגועיה לבנה. תמהל את האדמה היבשה בדמעות שיהפכו אותה ללחה, דמעות של אמא. ג'וני יצא מהכפר והתחיל ללכת, לא היה לו מושג לאן. הוא פשוט הלך. הוא הלך ביום, הוא הלך בליל, הוא הלך עד שראה מרחוק באופק בתים עם גגות אדומים, בתים של כפר שנראה קצת דומה לשלו. הוא התקרב לבתים במהרה, הבטן שולחת לו רמזים ארוכים ומתכווצים של רעב. על דלתו של הבית הראשון שראה החליט לדפוק. אחרי כמה דקות של שקט הוא שמע רגליים נגררות. הדלת נפתחה בזהירות. כל מה שג'וני ראה היה אף גדול שמציץ ממנה לעברו. "הממ... סליחה... אני... אני נורא רעב... אני יכול להיכנס בבקשה? אני מבטיח לעשות כלים ולעבוד כמה ימים". הדלת נפתחה לרווחה. "אני באמת יכול להיעזר בפועל, צריך לקצור את השעורה", אמר בעל הבית. איש חייכן עם אף פחוס ולחיים אדומות. "בוא, תיכנס". ג'וני נכנס והתיישב בביישנות ליד שולחן העץ הגדול. הוא היה נבוך, נבוך מאוד אפילו, זו הפעם הראשונה בה הוא מסב לשולחנו של איש זר. הבחור החייכן התיישב לידו. "אני הנס, אשתי לידיה בדיוק במטבח, היא תיכף תיכנס. מאיפה אתה"? ג'וני חייך. "אני ג'וני, אני מהכפר שליד היער. אני הולך לחפש את אודין, רק שכל מה שאני יודע זה איך הוא מרגיש ביד". חיוך גדול מאוד התפשט על פניו של הנס. "אל תדאג, אתה תדע, ברגע שתראה אותו פעם אחת, אתה תדע. את אשתי מצאתי ככה". ג'וני היה קצת מבולבל. המון מחשבות רצו לו בראש. הוא לא כל כך הבין למה הנס התכוון, אבל לפני שהספיק לשאול אותו, נפתחה דלת המטבח וריחות נעימים התפשטו ברחבי הבית. ריחות של בית. לידיה, חייכנית וסמוקה כמו הנס, הניחה מולו צלחת מלאה במטעמים וג'וני אכל כמו שלא אכל מעודו. "הילד מורעב", הוא שמע את לידיה אומרת בדאגה. "שטויות, יום אחד אצלך והוא כמו חדש", חייך אליה הנס. וכך היה. שבועיים ימים נשאר ג'וני אצל הנס ולידיה, קוצר כותנה עם ג'וני בבקרים ואוכל ממטעמיה הנפלאים של לידיה בערבים. ערב אחד אמר "מחר אני הולך". הנס שאל למה, אמר לו שהוא מוזמן להישאר כמה שירצה, אבל ג'וני היה נחוש בדעתו. "אני חייב ללכת. אני צריך למצוא את אודין". הנס ולידיה הסתכלו אחד בעיני השנייה וחייכו בדממה. לבסוף אמרה לידיה "לך ג'וני, לך, ואל תדאג. כשתמצא, תדע". למחרת בבוקר, כשג'וני קם, הוא גילה שהתיק הכחול ארוז ושלידיה הטובה כבר הספיקה לשים בו שני כיכרות לחם וחריץ גבינה. עיניו התמלאו בדמעות של התרגשות. נפרד מהנס ולידיה ויצא לדרכו. ג'וני הלך והלך, חצה הרים, ירד גבעות. שבועות שלמים הלך. לחמה של לידיה אזל ממזמן, אבל למזלו התברכה הארץ בעצי פרי לרוב והוא לא נותר רעב. ליד פלג הנהר הראשון שראה החליט לעצור ולנוח לכמה ימים. הוריד בגדיו ונכנס למים הקרירים. ג'וני שקע במים, נותן לקרני השמש ללטף את גופו. מתמכר להרגשה הנעימה, למגע המים על העור. הוא כמעט ונרדם, כששמע קול מצחקק מעליו. הרים עיניו וראה את הנערה היפה ביותר שראה מעודו. היא צחקה אליו ונמשיה בלטו באור הנמוג של הערב. ג'וני הסתכל עליה, מוקסם. "אני ג'וני, בואי למים", הוא קרא אליה והיא פסעה אליו צעד אחר צעד."הבגדים שלך יתרט..." צעק לכיוונה, פתאום שם לב לכך שהיא כלל לא לבושה. היא התקרבה אליו צעד נוסף, עומדת קרוב אליו, מרחק נשימה. הוא התקרב קצת לעברה מהופנט מעיניה. בלי שידע ידו אחזה בידה. בלי שידעה צללו שניהם אל המים, מחובקים. רואים רק האחת את מבטו של השני. "אני מרגיש קרוב" הוא מלמל כמה שעות לאחר מכן, שניהם ישובים על שפת הפלג, ראשה על ברכיו. היא מלמלה אליו בחזרה מילים לא ברורות. ידיו, שליטפו את ראשה, בערו. הוא לא רצה לעזוב. לא מסוגל. כשקמה בבוקר ראתה אותו עומד כשגבו אליה, ממרר בבכי. "למה אתה בוכה? אל תבכה", אמרה לו. "אני לא יכול. אני חייב ללכת. חייב למצוא את אודין", ענה בעודו מתייפח. הוא ניסה להסביר לה שאף פעם לא הרגיש ככה. שאף פעם לא הרגיש כל כך קרוב. "רק פגשתי אותך אתמול, אני מרגיש כאילו את פה כל החיים ועכשיו עצוב לי כי אני חייב ללכת", אמר. היא רק חייכה בשקט. "אל תהיה עצוב. גם אני מרגישה ככה. אני באה איתך".

 

[מאיושששש]

חלק ב

והם יצאו לדרך. הפעם ג'וני לא הרגיש את הימים שעברו. הם נראו לו כחלום. בכל לילה שהלך לישון נרדם כשהוא מחבק אותה. בכל בוקר היה חיוכה הדבר הראשון שראה. "אני לא צריך יותר", חשב לעצמו. אבל לפעמים בכל זאת היה עצוב. הוא התגעגע הביתה, התגעגע לאמא, התגעגע להנס ולידיה שהיו כל כך טובים אליו. והכי מוזר? הוא התגעגע אליה, והיא הרי הייתה לידו. הם הלכו והלכו, ובאחד הכפרים בהם נתקלו בדרך ראו אישה זקנה הולכת ובוכה, נשענת על גבר ארוך זקן, בוכה גם הוא. "למה אתם בוכים". שאל ג'וני, מרגיש קצת מוזר להתערב ככה בחיים של אנשים שהוא בכלל לא מכיר. "הבן שלנו, יוהן, שלחנו אותו עכשיו לחפש את אודין, לא יודעים אם יחזור, והוא שכח לקחת איתו תמונה של אחותו הקטנה", הסביר האישה בבכי. "גם אנחנו מחפשים את אודין", אמר ג'וני. "יודעת מה? תני לי את התמונה, אני כבר אמצא את יוהן". האישה הסתכלה עליו בפליאה, לא מאמינה. "באמת? באמת? תחפש אותו בשבילי? אתה מלאך", אמרה והושיטה לו את התמונה, עטופה במעטפה חומה. רק לאחר שנפרדו דרכיהם נזכר ג'וני שהם בכלל לא יודעים איך יוהן נראה. "אל תדאג, נמצא אותו", אמרה, אבל אפילו היא, המחייכת תמיד, נראתה מעט מודאגת. והם הלכו. השעות הפכו לימים שהפכו לשבועות ומיום ליום ג'וני נראה מהורהר יותר ויותר. "מה קרה לך? מה קרה"? היא נראתה מתוסכלת. אפילו מגע ידה המנחם לא הצליח להקל עליו. "זו אמא שלי. הקיץ מתקרב ואין מי שיקצור את החיטה. אבי מת כשהייתי ילד ואני בן יחיד", אמר ג'וני. היא הסתכלה עליו במבט ארוך ארוך. "בוא. חוזרים הביתה". ושוב עברו הימים והם כבר התקרבו לכפרו של ג'וני, לא לפני שעברו אצל הנס ולידיה, מזמינים אותם לבוא לחגוג עמם את חגיגות הקציר בעוד ימים אחדים. "אני רואה שמצאת", חייכה אליו לידיה. "אל תזכירי לי", אמר ג'וני, בועט באדמה. "נכשלתי. אני לא טוב בכלום. לא מצאתי את אודין". לידיה חייכה אליו וליטפה את לחיו. בשקט. כשהגיעו לכפרו של ג'וני הוא רץ ישר לשדה החיטה. "אמא, חזרתי, באתי לקצור". למרבית תדהמתו היא לא הייתה שם. במקומה חיכתה לו דמות צנומה וגבוהה עם פנים של ילד, ללא חתימת שפם. "אתה ג'וני? סוף סוף חזרת", אמר וחיבק אותו חיבוק אמיץ לליבו. "אה אה אנחנו מכירים"? ג'וני לא הבין מה קורה. לא הבין למה הבחור הזה, שנראה ממש בגילו, מחבק אותו ככה ולמה לעזאזל זה מרגיש לו כל כך נכון. "אמא שלך הלכה לעץ הגדול של אודין, היא אמרה שהיא תחזור לארוחת הערב, בינתיים, בוא תעזור לי עם האלומות האלה", חייך אליו הנער. הם עבדו אחד לצד השני בדממה. מדי פעם הציץ ג'וני לכיוונו. מדי פעם הצטלבו מבטיהם. הנער חייך אליו. כשהגיעה שעת הצהרים היא באה והביאה לשניהם כריכים. "איזה מזל שאמא שלך השאירה את הלחם במקום בולט", אמרה וחייכה לג'וני, שהרגיש בפעם המיליון את הלב שלו קורא בשמה. שלושתם ישבו ואכלו. בפעם הראשונה באותו היום הוא גם הצליח לדבר עם הנער ולא רק לחייך אליו. ג'וני הרגיש כאילו הוא יכול לספר לו כל דבר. הוא סיפר לו על אבא שלו שמת, סיפר לו על הנופים שראה במסע האחרון, סיפר לו כמה הוא מתוסכל שלא מצא את אודין. והנער גם הוא דיבר אליו. סיפר לו על אמו ואביו הזקנים, העומדים למות, על אחותו הקטנה אותה הוא אוהב יותר מכל. "ורק דבר אחד שכחתי להגיד לך", אמר לבסוף, "קוראים לי יוהן". ג'וני נותר המום, ללא מילים. בשקט שלף מכיסו את המעטפה החומה והושיט אותה ליוהן. יוהן פתח אותה ודמעות החלו לנזול על לחיו. "זו אחותי, מאיפה יש לך תמונה של אחותי"? שאל, וג'וני סיפר איך עברו בכפר וראו את הוריו. איך בכתה אמו כשראתה שהתמונה נשארה מאחור. יוהן וג'וני חזרו לעבודה. הפעם הצטלבו מבטיהם לעתים קרובות יותר. בערב, כשהיא באה לקרוא להם לחזור הביתה ולחשה באוזנו שאמא שלו מחכה בבית, הוא חיבק אותה אליו וסיפר לה בשקט שהוא חושב שהרגע נולד לו חבר טוב חדש. "זה מוזר, הוא מוכר לי, בדיוק כמוך אבל אחרת", ניסה להסביר והיא חייכה. ג'וני חייך אליה בחזרה ושלושתם נכנסו הביתה. "אמא, כל כך התגעגעתי", אמר ג'וני ונפל לחיקה של אמו, שמילאה את בגדיו בדמעות רטובות. "אמא, נכשלתי. לא מצאתי את אודין", הוא אמר לה כשסיימו לאכול. מצאתי את האישה שאני אוהב, מצאתי זוג חברים טובי לב, מצאתי חבר קרוב קרוב, התגעגעתי אלייך כמו מטורף, אבל לא מצאתי את אודין". אמא הסתכלה עליו מחייכת. "מה את מחייכת? אני כישלון! אני אידיוט! היה לי טעים ושמחתי לראות אותך, אבל עכשיו אני לוקח את התרמיל הכחול ויוצא שוב לדרך, לחפש". פתאום הוא שם לב שהם כולם מסתכלים עליו קצת מוזר. "לא הבנת", אמר יוהן בשקט. "לא הבנתי מה"? ג'וני כבר היה מעוצבן. לא מבין איך הם לא קולטים שנכשל במשימה, שהוא חייב ללכת ולהשלים אותה. "זוכר מה אמרתי לך לפני שהלכת"? אמרה אמא, "אמרתי לך לא לשכוח איך אודין מרגיש. כמו אדמה רטובה ביד, אדמה עם ריח של חורף, של נקי. קרוב ומוכר". "אני לא מבין מה אתם רוצים ממני!", ג'וני כבר היה לגמרי מתוסכל. היא ניגשה אליו וחיבקה אותו אליה. הוא הרגיש כמה קרובים הם. נזכר איך לא הבין איך חי 18 שנים שלמות לפני שמצא אותה. הדמעות זלגו על עיניו. יוהן אחז בידו. היה לו חם. "תסתכל לי בעיניים", הוא אמר לו, "תסתכל לי בעיניים". ג'וני הסתכל. היה לו נעים. היה לו חם. הוא הסב מבטו מיוהן וחשק שיניים. "אני חייב ללכת". "אבל הנס ולידיה באים מחר", היא אמרה לו. "אני חייב ללכת". בבוקר, כשקם, הוא גילה ששלושתם כבר ערים, יושבים בשולחן המטבח ומנהלים שיחה ערה עם הנס ולידיה שבדיוק הגיעו מכפרם. ג'וני לקח את התרמיל, העמיס אותו על הגב. הוא הסתכל בפניהם בפעם האחרונה, נשק לה על מצחה ויצא לדרכו. כמה דקות של הליכה מהירה וג'וני מצא עצמו בקרחת היער המוכרת, תחת העץ של אודין. הוא התכופף נמוך נמוך, כמו שעשה שהיה ילד, אוחז באגרופו הקפוץ את האדמה הרטובה, שואף את ריחה לקרבו. פתאום הוא הבין. נעמד, ניער בגדיו, סבב על עקביו וחזר לביתו. אמו קפצה ורצה אליו, מתנפלת עליו בחיבוקים. "ג'וני, אתה פה", היא אמרה בשמחה. יוהן חייך בהקלה, הנס ולידיה מצטרפים אליו. "אמא, הבנתי", הוא חייך. "אין אודין אחד, האדמה רטובה לא מדמעותיו אלא מדמעותיהם של אלה שנשארו מאחור. דמעותיך שלך, של אמו של יוהן, של אחותו ושל אהובתי. את אמא היא אודין וכך גם הנס ולידיה, כך יוהן וכך האישה שאני אוהב, ואם אפנה לו עורף עכשיו, אם אלך בלי לקחת את מה שהוא נותן לי, אם אקום ואלך ממנו, כנראה שאני באמת אידיוט". את צהלות השמחה של ריקודי חג הקציר שמעו עד הכפר הרחוק ביותר במחוז. אמו הזקנה של יוהן נאנחה שם בשקט לעצמה וחייכה. "הוא מצא", אמרה בסיפוק ועצמה את עיניה.

 

[DarlingAdam]

תודה רבה, מאיוש