נועז

[10moshe]

נועז

הרב בני לאו קורא לחידוש חקיקה הלכתית.
הציטוט מדך פייסבוקו:

ממתק לשבת, פרשת "חיי שרה". עיקר הפרשה מוקדש ליצחק ורבקה. רבקה כמעט אינה מדברת אך שתיקותיה מעצימות את רצונה והיא הופכת להיות מודל לחיקוי. בעולם העתיק היה האב משיא בתו ברצונה ושלא ברצונה. באה התורה וחידשה שאין אשה מתקדשת אלא מדעתה. מנין? מרבקה. שנאמר: "נקרא לנערה ונשאלה את פיה". בעולם העתיק הייתה הבת כפופה לרצון ההורה. אין מצב שהיא תלך אחר לבה שלא ברצון אביה. באה תורה וחידשה שמצוות כיבוד הורים אינה יכולה לחסום את השתוקקות האשה והאיש להינשא. מנין? מרבקה. שנאמר: "ותאמר: אלך". ומפרש רש"י: גם אם אינכם רוצים. גם המנהג המתוק שבו מתכסים יחד החתן והכלה בטלית חדשה ובברכת שהחיינו נלמד מרבקה הרואה את יצחק - "ותקח הצעיף ותתכס" (המנהג מקורו באשכנז הקדומה והתגלגל לארצות צפון אפריקה). מול מנהגים אלה הנלמדים מרבקה יש הלכה אחרת מהלכות קידושין הנלמדת דווקא מראשית הפרשה. כשקונה אברהם את השדה הוא מעביר כסף לעפרון החתי ואומר "כסף השדה קח ממני". מזה לומדת הגמרא בקידושין שאשה נקנית בכסף שנאמר "כי יקח איש". ההלכה הזו שאיש "קונה" אישה, ואיש "מקדש" אשה ולא אשה קונה ולא אשה מקדשת היא אחת ההלכות המעוררות כעס עמוק בלבם של צעירים וצעירות האמונים על מערכת של שיוויון והדדיות בחיים. מעבר לצד הפורמלי והטכסי יש גם השלכה מאד קשה. איש המקדש אשה הופך אותה לשלו באופן בלעדי. אשה שאינה מקדשת איש אינה הופכת אותו לבלעדי. נכון שרבינו גרשום קבע בחרם את איסור הביגמיה אך כשאיש בוגד באשתו ומוליד ילד מאשה אחרת - הילד אינו ממזר. במוסר חברתי חוסר הסימטריה הזו איננו הגיוני, אך זו ההלכה. מה עושים? בחוגים שאינם פועלים על פי כללי ההלכה פשוט משנים את כללי המשחק. האשה מקדשת את האיש במקביל. איך יתמודדו עם התביעה המוסרית הזו אנשים הנאמנים להלכה? כנראה שרק פתרון מסוג "חרם רבינו גרשום" יוכל לפתור את הדילמה. תקנה חדשה של חכמים שתקבע שהאשה מקדשת את האיש והופכת אותו למקודש אליה, ורק אליה. תקנה כזו נמצאת בידי החכמים כמו שכל הקידושין נמצאים בידיהם: "כל המקדש על דעת חכמים מקדש, וזהו שאנו אומרים: "כדת משה וישראל".

 

[10moshe]

ומיד תגובת נגד

הרישא מדברי הרב חיים נבון. ציטוט מדף פייסבוקו:


הרב בני לאו הוא איש יקר וטוב, שכל רצונו להרבות כבוד שמים. אך נדמה לי שהפעם הפריז על מידותיו, כאשר קרא להפוך את מעמד הקידושין ההלכתי לסימטרי - שגם האישה תקדש את האיש. למעשה - להפוך את הקידושין ההלכתיים לחיקוי של סקרמנט הנישואין הנוצרי, שבו החתן והכלה מחליפים טבעות (לא ברור לי עד כמה הוא רוצה להרחיק לכת. האם ברצונו להכריז על ילד שנולד לבעל מחוץ לנישואין כממזר, וכך להרבות ממזרים בישראל?!). אני מבין ואפילו מזדהה עם המוטיבציה של הרב בני. אך דומני שההצעה הזו מופרכת בהקשר ההלכתי.

 

[iricky]

תגובה שכנגד תגובת הנגד

אין שום טענה של ממש בדבריו של הרב נבון, ולטעמי נודף מהם אפילו ריח של דמגוגיה.

סקרמנט הנישואין הנוצרי כלל איננו מכיר את מושג הקידושין. בנישואין הנוצריים אין קידושין. הרב לאו קורא לקידושין סימטריים ולא סתם לטקס נישואין של החלפת טבעות הדדית, ולכן לא יכול להיות כאן שום דמיון לנצרות. עצם השימוש במונח "סקרמנט" בהקשר זה יש בו משום הטלת גנאי מלכתחילה בהצעתו של הרב לאו, עוד לפני בדיקת מהותה.

אם ריבוי ממזרים כל כך מדאיג את הרב נבון, אז אולי כדאי לבטל גם את קידוש האישה ע"י האיש, ואז אין שום חשש אפילו לממזר אחד. הרב נבון מעוניין מאוד כנראה להמשיך במצב הקיים, שבו רק האישה היא זו הנושאת על גבה את נטל הממזרות, ואילו האיש פטור ממנו.

"דומני שההצעה הזו מופרכת בהקשר ההלכתי" - דמיונך, הרב נבון, איננו טעם מספיק להפרכת הצעתו של הרב לאו. נדרש טעם של ממש, וכזה אין בידך.

 

[iricky]

בעולמה של ההלכה

קיים חוסר סימטריה וחוסר שוויון מובנה, בסיסי, עמוק, הזועק לשמים על כל צעד ושעל, בין האיש והאישה. הקידושין הם רק ביטוי אחד מהרבה לדבר הזה. הנה ממש כאן אנו מוצאים עוד ביטוי, לפיו האיש קונה את האישה, ולעולם אין האישה קונה את האיש. ועוד בעניין הנישואין, לעולם האיש מגרש את האישה ולא האישה את האיש. נראה שכל המערכת הא-סימטרית הזאת, וכמובן לא רק זאת אלא עוד הרבה מעבר לזאת, מקורה בכך שגם בתרבות היהודית הקדומה, כמו בכל התרבויות הקדומות האחרות, נחשבה האישה לרכושו של האיש, אביה או בעלה, ולא היה לה מעמד עצמאי בשום מצב. ברור שבתרבות כזאת לא יכולה להתקיים סימטריה בין האיש לאישה בשום היבט של החיים, כשם שאין להעלות על הדעת איזושהי סימטריה בין האדם לבין רכושו.
לפיכך הצעתו של הרב לאו תיחשב אולי לנועזת בעולמה של התורה וההלכה, אבל אין בה שום ממש, ואין להעלות על הדעת אפשרות כלשהי שהיא תתקבל. אלו רק דיבורים. העזה של ממש הייתי רואה אילו ערך הרב לאו בפועל קידושין סימטריים, אבל זו הלכתא למשיחא ואין לצפות שהיא תתממש לפני בואו של משיח צדקנו.

 

[יחיאב]

להד"מ

ראו כאן.
מה שיפה כאן הוא שנחשפנו לתופעה המאוד אנושית, מה קורה כששני רבנים יושבים על אותה משבצת, של רבנים ליברליים, מעודכנים (מפוייסבקים) ואורתודוקסים.

 

[10moshe]

אני לא מופתע

טוב אולי קצת מקצב התגובות המהיר וקצת מאוכזב מהרב חיים נבון.
אבל קריאה כזו של הרב, גם אם אין בה מעשה בפועל כפי שדורש ריקי, לא כפסיקה הלכתית ולא בשינוי הטקס שבודאי עורך הרב בני לאו מדי פעם בפעם, יש בה לא מעט תעוזה ואני לא ממעיט בערכה.

 

[iricky]

עצם העובדה שאתה רואה תעוזה

בדיבור שהוא כל כך רפה וחסר בשר, "כאבתי את הפער בין מעמדה של האשה המתקדשת לאיש לבין מעמדו של האיש בחתונה", ושאח"כ עוד מוסיף נימה של התנצלות שהעיז חס וחלילה לחשוב והוא בכלל לא התכוון להיות בין העושים מעשה, עצם עובדה זו מעידה עד לאילו תחתיות התגלגל עולם ההלכה האורתודוקסי, עד שכל נסיון לטפס קצת למעלה נראה או כמעשה נועז או כמרד בהלכה וזוכה לקיתונות של צוננין. זהו עולם המתקיים בקצוות (מלשון קיצוניות), כבול בשלשלאותיו שלו ועם זה פוחד פחד מוות לנתץ אותן. עולם שאיבד כל אנושיות.

 

[10moshe]

המצב העגום של עולם ההלכה מצער, ידוע ומוכר.

אך דווקא על רקע המצב העגום זה, דבריו של הרב בני נראים לי נועזים ואמיצים. אי אפשר לצפות ממי שאינו נחשב רב פוסק, לעשות מעבר למה שעשה. קרי, להעלות את הנושא לסדר היום. להביע את דעתו באומץ רב. הוא לבדו אינו יכול להתקין תקנה הלכתית חדשה וכל עוד זה לא קורה הוא נשאר מחוייב להלכה הקיימת. בסביבה אורתודוכסית שמרנית שבה אף אחד אינו מוכן לדבר על חקיקה הלכתית, צעד כזה נחשב בעיני אמיץ ונועז.

 

[iricky]

תנו רבנן:

מעשה בתלמיד אחד שבא לפני רבי יהושע, אמר לו: תפילת ערבית רשות או חובה? אמר לו: רשות. בא לפני רבן גמליאל אמר לו: תפילת ערבית רשות או חובה? אמר לו: חובה. אמר לו: והלא רבי יהושע אמר לי רשות.
אמר לו: המתן עד שיכנסו בעלי תריסין [בעלי המגינים (כינוי לתלמידי חכמים)] לבית המדרש. כשנכנסו בעלי התריסין עמד השואל [אותו תלמיד] ושאל: תפילת ערבית רשות או חובה? אמר לו רבן גמליאל: חובה. אמר להם רבן גמליאל לחכמים: כלום יש אדם שחולק בדבר זה? אמר לו רבי יהושע: לא. אמר לו: [רבן גמליאל] והלא משמך אמרו לי רשות. אמר לו: [רבן גמליאל] יהושע עמוד על רגליך ויעידו בך. עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: אלמלא אני חי והוא [התלמיד שהעיד עליו] מת- יכול החי להכחיש את המת, ועכשיו שאני חי והוא חי- היאך יכול החי להכחיש את החי? היה רבן גמליאל יושב ודורש ורבי יהושע עומד על רגליו [נענש בעמידה ממושכת בזמן הלימוד], עד שריננו כל העם ואמרו לחוצפית המתורגמן: [הדובר בקול רם והמפרש של רבן גמליאל] עמוד! [הפסק לתרגם!] ועמד [ופסק].

אמרו עד כמה יצערנו וילך? בראש השנה אשתקד ציערו [רבן גמליאל את רבי יהושע, במקרה הדן ביום המדויק שבו חל יום כיפור (ראו: מסכת ראש השנה, פרק ב, משניות ח-ט)] בבכורות במעשה של רבי צדוק ציערו [בחילוקי דעות נוספים שהיו בין רבן גמליאל לרבי יהושע (ראו: מסכת בכורות, דף ל"ו, עמוד א)] כאן גם ציערו [במקרה הנ"ל] בואו ונעבירו [את רבן גמליאל מתפקידו כנשיא] מי נקים עליו? נקים לרבי יהושע? בעל מעשה הוא [הרי מעורב בפרשה הוא.] נקים לרבי עקיבא? שמע יעניש אותו, שאין לו זכות אבות. אלא נקים לרבי אלעזר בן עזריה, שהוא חכם והוא עשיר והוא [דור] עשירי לעזרא. הוא חכם - שאם מקשה לו [אם מקשה לו קושיה] מתרץ לו, והוא עשיר - שאם יש לו לעבוד [לייצג, להשתדל] בבית הקיסר אף הוא ילך ויעבוד, והוא עשירי לעזרא - שיש לו זכות אבות ולא יוכל להעניש אותו. באו ואמרו לו [לרבי אלעזר בן עזריה] : נוח לאדוני שיהיה ראש ישיבה? אמר להם: אלך ואתיעץ עם אנשי ביתי. הלך והתייעץ באשתו. אמרה לו: שמא יעבירו אותך? [כפי שעשו לרבן גמליאל] אמר לה: ישתמש אדם יום אחד בכוס יקרה ולאחר תישבר. אמרה לו: אין לך לובן [בשיער]. אותו היום בן שמונה עשרה שנים היה, התרחש לו נס והפכו שמונה עשרה שורות לבנות [בשערו]. משום כך אמר רבי אלעזר בן עזריה: הרי אני "כבן" שבעים שנה, ולא "בן" שבעים.

שנו: אותו היום [שהדיחו את רבן גמליאל מנשיאותו] סילקוהו לשומר הפתח וניתנה להם רשות לתלמידים ליכנס. שהיה רבן גמליאל מכריז ואומר: כל תלמיד שאין תוכו כברו – לא יכנס לבית המדרש. אותו היום נוספו כמה ספסלים [לבית המדרש]. אמר רבי יוחנן: חלוקים בה [בשאלת הכמות] אבא יוסף בן דוסתאי ורבנן, אחד אומר: נוספו ארבע מאות ספסלים ואחד אומר: שבע מאות ספסלים. חלשה דעתו של רבן גמליאל, אמר שמא חס ושלום מנעתי תורה מישראל.הראו לו בחלומו כדים לבנים מלאים אפר. [מעירה הגמרא] ולא היא אלא לישב את דעתו, שהראו לו זאת בחלומו.

שנו: [מסכת] עדויות בו ביום [יום הדחת רבן גמליאל] נשנית, וכל מקום שאומרים [במשנה או בבריתא] "בו ביום"- אותו היום היה. ולא היתה הלכה שהיתה תלויה בבית המדרש שלא פירשוה. ואף רבן גמליאל לא מנע עצמו מבית המדרש אפילו שעה אחת, ששנינו (מסכת ידיים, פרק ד', משנה ד') בו ביום בא יהודה גר עמוני לפניהם בבית המדרש, אמר להם: מה אני לבוא בקהל? [לשאת בת ישראל?] אמר לו רבן גמליאל: אסור אתה לבוא בקהל, אמר לו רבי יהושע: מותר אתה לבוא בקהל. אמר לו רבן גמליאל : והלא כבר נאמר: "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה'" [דברים כג,ד] אמר לו רבי יהושע: וכי עמון ומואב במקומם הם יושבים? כבר עלה סנחריב מלך אשור ובלבל את כל האומות שנאמר: "ואסיר גבולות עמים ועתודותיהם שושתי ואוריד כביר יושבים" [ישעיהו י,יג] וכל הפורש מהרוב הוא פורש. אמר לו רבן גמליאל: והלא כבר נאמר: "ואחרי כן אשיב את שבות בני עמון נאם ה'" [ירמיהו מט,ו]- וכבר שבו. אמר לו רבי יהושע: והלא כבר נאמר: "ושבתי את שבות עמי ישראל" [עמוס ט,יד] – ועדיין לא שבו. מיד התירוהו לבוא בקהל.

אמר רבן גמליאל: הואיל וכך היה אלך ואפייסו לרבי יהושע. כאשר הגיע לביתו ראה כותלי ביתו שהם שחורים. אמר לו: מכותליי ביתך אתה ניכר שפחמי אתה.
אמר לו: אוי לו לדור שאתה פרנסו, שאין אתה יודע בצערן של תלמידי חכמים, במה הם מתפרנסים ובמה הם ניזונים. אמר לו: פגעתי בך, מחול לי. לא השגיח בו. עשה בשביל כבוד אבא, [רבן שמעון בן גמליאל] התפייס. אמרו: מי ילך ויאמר להם לחכמים. [כי התפייסו ואפשר להחזיר הסדר לקדמותו] אמר להם כובס אחד: אני אלך. שלח להם רבי יהושע לבית המדרש: מי שלובש מדים ילבש מדים, ומי שלא לובש מדים יאמר למי שלבש מדים פשוט מדיך ואני אלבשם? אמר להם רבי עקיבא לחכמים: נעלו את השערים שלא יבואו עבדי רבן גמליאל ויצערו את החכמים.
אמר רבי יהושע: מוטב שאקום ואלך אני אליהם. הלך והקיש על הדלת. אמר להם: מזה בן מזה יזה [כהן בן כהן שתפקידו להזות מים טהורים], ושאינו לא מזה ולא בן מזה יאמר למזה בן מזה: מימך מי מערה [מי מקווה פסולים לטהרה ולא מים חיים] ואפרך אפר מיקלה? [סתם אפר ולא אפר פרה אדומה] אמר לו רבי עקיבא: רבי יהושע נתפייסת? כלום עשינו [את כל מקרה ההדחה] אלא בשביל כבודך. למחר אני ואתה נשכים לפתחו. [של רבן גמליאל ונבקשו לחזור לתפקידו] אמרו: מה נעשה? [בר' אלעזר בן עזריה] נעביר אותו – הלכה היא שמעלים בקודש ואין מורידים. ידרוש חכם שבת אחת וחכם שבת אחת - יבואו לקנאה, אלא ידרוש רבן גמליאל שלוש שבתות, ורבי אלעזר בן עזריה שבת אחת.
לכן אומרים: שבת של מי היתה? – של רבי אלעזר בן עזריה היתה. ואותו תלמיד רבי שמעון בן יוחאי היה. [התלמיד ששאל את השאלה בתחילת הסיפור].


שבא חכם ופוסק בפועל בניגוד לפסיקת הנשיא, לזה אני קורא העזה. שעומדת קבוצת חכמים ומדיחה את הנשיא רק משום שפגע בכבודו של אחד החכמים, לזה אני קורא העזה ואנושיות. שעומד הנשיא המחליף ומשנה סדרי עולם בבית המדרש לזה אני קורא העזה וקידמה. שבאים חכמים ורואים צורך לפייס את הנשיא המודח ולהשיבו על כנו, לזה אני קורא העזה ואנושיות. כל זה חסר בסיפור של הרב לאו.

 

[10moshe]

הכל יחסי בחיים!

הרב בני לאו בדורו כרבי יהושוע בדורו.
טוב, לפחות במידה מסויימת...

 

[יחיאב]

מאיפה שלפת את זה?

 

[u r i el]

זה נשלף מ -

כאן.

 

[000 000]

תרשה לי להגיב בשמו של אוהב להתפלסף

למרות שהוא לא שלח אותי, אבל החתימה שלו ממש מזמינה את התגובה הבאה:

אהבתי את המשפט האחרון שלך: "עולם שאיבד כל אנושיות". אנושיות, בתרגום ללעז, זה humanity. אכן, עולם ההלכה איבד כל הומאניות. לשון אחר: ההלכה אינה הומאניסטית (וטוב שכך).

עד כאן, ושיסלח לי אוהב להתפלסף על שהעזתי לדבר בשמו למרות שהוא לא שלח אותי.

 

[iricky]

הומאניות אינה הומניזם

הגיע הזמן שאתה וחברך תדעו להבחין בין שני המושגים הללו. ההלכה אינה הומניזם אבל היא בהכרח הומאנית משום שהיא יצירה אנושית. אבל יש אנשים שעשו ממנה מפלצת. יש גם יצירות אנושיות כאלה.

 

[000 000]

"אתה וחברך"? לצערי עדין אין לי חברים.

אינני מכיר את אוהב להתפלסף, אבל את חתימתו ראיתי.

המילה "אנושיות" היא דו-משמעית: humanism וגם humanity. אבל גם המילה humanity היא דו-משמעית: אנושיות, וגם אנושות. אני הינחתי שכאשר כתבת "אנושיות" לא התכוונת לאנושות (mankind), ולכן הינחתי שהתכוונת אל humanism.

אבל אם אתה מודה כעת ש"ההלכה היא בהכרח הומאנית", אז על מה בעצם הויכוח?

שאלה שניה: מי הם האנשים שלדעתך "עשו מההלכה מפלצת"? אמור מעתה: אלו בדיוק אותם האנשים שיסדו את אותו דין "מפלצתי" (בעיניך), הקובע (הו, כמה מפלצתי) שהאיש מקדש את האישה אבל האישה אינה מקדשת את האיש. באמת מפלצתי. אבל מי האנשים האלה שיסדו את הדין המפלצתי הזה, אתה יודע? אלו חז"ל. אז האם בעצם אתה אומר שחז"ל נהגו באופן מפלצתי? אין לי בעיה שתגיד את זה, העיקר שתגיד.

שאלה שלישית: חז"ל קבעו כידוע, שהאיש מקדש את האישה. מה שאומר, שאילו האישה - שהתקדשה על ידי פלוני - הייתה יולדת ילדים מאיש שני, אז הם היו נעשים ממזרים. עכשיו אני שואל אותך: אילו חז"ל היו מחליטים (לפי העיקרון ההומניסטי/הומאני - מחק את המיותר) להשוות בין האיש לאהשה, כלומר היו קובעים, שלא רק האיש מקדש את האישה, אלא גם האישה מקדשת את האיש, ככה שאילו האיש - שהתקדש על ידי פלונית - היה מוליד ילדים מאשה שניה, אז הם היו נעשים ממזרים, אז האם הייתה נחה אז דעתך?

שאלה רביעית: מה יותר מפלצתי בעיניך: האם עצם זה שחז"ל היפלו בין האיש לאישה בכך שקבעו שהאישה אינה יכולה לקדש את האיש (מה שמוריד את כמות הממזרים בישראל, הו כמה מפלצתי), או שמא עצם זה שחז"ל קבעו שהאיש כן יכול לקדש את האישה (מה שיוצר את עצם תופעת הממזרות בישראל, הו כמה הומאני)?

שאלה חמישית: מה יותר מפלצתי בעיניך: האם עצם זה שחז"ל קבעו - על סמך הבנתם את דבר ה' - שהאישה אינה יכולה לקדש את האיש (למרות שההפך כן אפשרי לפי הבנתם את דבר ה'), או שמא עצם זה שאברהם הסכים לעקוד את בנו - על סמך הבנתו את דבר ה'?

 

[יחיאב]

מה שמפלצתי הוא

לקדש כל מה שאמרו חז"ל כאילו אמרום ללא הקשר תרבותי חברתי. סוג של מיטת סדום.
דווקא מוסד הקידושין כפי שחז"ל בנו אותו העמיד את היהדות של אז כדת אנושית, בה לבעל יש חובות נכבדים כלפי האישה, וזה לא היה דבר מובן מאליו. היום זה מובן מאליו.
אז צא ולמד מחז"ל איך לבנות את מוסד הקידושין היום.

 

[000 000]

אז אולי יש בינינו מחלוקת לגבי המובן של מפלצתי

אילו טענת, שיש "מפלצתיות" בעצם הענקת מעמד של "ממזר" למי שנולד מאיש ומאשה שכבר התקדשה עוד קודם לאיש אחר, החרשתי. הייתי מחריש גם אילו טענת: "צריך לאפשר גם לאשה לקדש את האיש", מה שאגב יגדיל כמובן את כמות הממזרים - כאשר איש שהתקדש על ידי פלונית יוליד ילדים מאשה שניה. אבל האמנם ניתן להגיד שיש "מפלצתיות" באי מתן אפשרות לאשה לקדש את האיש - מה שמקטין את כמות הממזרים העתידיים? לטעמי אין שום "מפלצתיות" בזה שמשמרים מנהג קדום - הכרוך באפליה המפחיתה את כמות הממזרים העתידיים. הרי אפילו היהודי הרפורמי איננו טוען, שלמשל יש "מפלצתיות" בשימור ההפרדה בבית הכנסת בין גברים לנשים (זכר לבית המקדש שבו היתה עזרת נשים); לכל היותר הוא יטען, שיש חובה קדושה לבטל את ההפרדה, אבל לא שאי-הביטול הוא "מפלצתי". קל וחומר כשמדובר באי-ביטול אפליה שמפחיתה את כמות הממזרים.

אנקדוטה מעניינת: אצל הקונסרבטיבים - המקיימים (שלא כמו הרפורמים) את טקס ברכת כהנים המסורתי, נהוג לקיים זאת (כדברי חז"ל) רק על ידי כהנים גברים, ולא על ידי ישראלים - אפילו גברים, ולא על ידי נשים - אפילו כוהנות; כשכמה מתפללים היקשו פעם על רבם (דומני הרב גולינקין) "והשויון מה יהא עליו?" השיב מבלי לגמגם: "יש לשמור על המסורת שהיתה נהוגה בבית המקדש". מכל מקום, גם אלו שהקשו את קושית השויון, לא העלו על דעתם לטעון שזה "מפלצתי" לשמר את האפליה הנ"ל שהיתה נהוגה עוד בברכת הכהנים שבבית המקדש. קל וחומר כאשר משמרים אפליה שמפחיתה את כמות הממזרים.

לסיכום, אני מציע להשתמש במונחים השונים באופן מאוזן, מבלי להגזים לכאן או לכאן. כדי לאושש את הטענה המסכמת הזו שלי, אסיים בדוגמה - ממקום אחר לחלוטין: לדעתי אחת מטעויותיו הטקטיות (הבודדות אגב) של ליבוביץ הייתה, כשהשתמש במונח הטעון "מנטאליות יודונאצית", במקום להשתמש במונח הפחות-צעקני "מנטאליות יודו-לאומנית". משאמר "יודונאצית", כל העמך הפשוטים זוכרים לו עכשיו רק את זה, במקום שיזכרו את עיקר מפעלו, וחבל. למה לדעתך התנגד רבין למתן פרס ישראל לליבוביץ? ומה מקור ההתנגדות הקיימת אצלנו לחניכת רחובות על שמו? האמנם בגלל שהתנגד לכיבוש? אבל הרי חצי מהעם מתנגד לכיבוש! אמור מעתה: עדין זוכרים לליבוביץ את ה"מנטאליות יודונאצית", עד ששכחו לו את כל שאר עשייתו הברוכה (כעורך האנצי' המהוללת ועוד). תקועים בטפל, במקום לעסוק בעיקר. השימוש במילה "מפלצתי" כלפי שימור מנהג מסורתי קדום ומפלה שמפחית ממזרים עתידיים, גורם למאזין להתעסק בתפל - כלומר במילה "מפלצתי" - במקום לעסוק בעיקר, כלומר בגופה של הביקורת הלגיטימית על עצם הרצון לשמר את המנהג הקדום והמפלה שמפחית ממזרים עתידיים.

 

[u r i el]

מנטליות "יודונאצית" אינו עניין טפל כלל וכלל.

מבין דבריו הרבים של ל' בעניינים שונים הוא היטיב מאד לבטא, להבהיר ולחדד מה שכבר נאמר.
"יודונאצים" הוא אחד מהחידושים המעטים שלו ובמובן זה - זה עיקר, והרבה מהיתר הינו טפל בלבוש מלכות.

 

[000 000]

ההגד היודונאצי טפל מבחינת מיצוי-אישיות-לבוביץ

האנשים נטפלו להגד היודונאצי, ונאחזו בו כה חזק, עד שהפכו אותו לממצה את אישיותו של ליבוביץ, ולכן התנגדו להעניק לו את פרס ישראל, ולקרוא רחובות על שמו. דא עקא, שבהיטפלותם להגד היודונאצי, הם פיספסו את העיקר שבאישיותו של ליבוביץ: כמורה לדורות. אילו היו מתוודעים לאישיות זו, היו משנים את דעתם על ליבוביץ - במאה ושמונים מעלות. חבל.

 

[u r i el]

לא. להיפך.

זו מהות אשיותו שתיזכר לדורות ! היינו - מורה מטיף השואט על טרפו עם האמת שלו מבלי להתחשבן ולהתחשב במנעמי הממסד. הוא לא חזר בו משום אמירה ולא התקפל נוכח שום ביקורת ובכך היה מורה לדורות כיצד יש להשמיע תוכחה אמתית ( אמתית מבחינתו כמוכיח ).
יש מקום להתווכח האם ההגד הנ"ל ראוי או לא, אולם זו תרומתו לדורות - שימשיכו לצטט את שאגותיו כל אימת שימצאו לנכון כל אלה שלוקחים עליו טרמפ, אלה הדרדקים שמעולם לא היו מעיזים להשמיע את דברם בלעדיו.

הפילוסופיה הכפרנית של אריסטו לא רלוונטית ולא מעניינת כבר מאות בשנים, גם לא בהקשר הדתי גם אם היא הוסברה על ידו ברוב כשרון, וגם אם היא פמפמה את מוחו האפולוגטי משתפן של ר' משה בן מימון שכן התקפל וכן התחשב בממסד ומעולם לא העז לומר דברי תוכחה אלא במסווה של חידות, סתירות ורמזים. את ליבוביץ אין צורך לפרש באותם דברים רבים שפרש את עצמו בבוטות ובאומץ - בזה הוא חדשן ובזה מהות אישיותו לא פוספסה.