נורמן, ארוחת בוקר
השבוע האישה ואני מציינים 10 שנות נישואים. כיוון שנפל לנו מגה-אירוע משפחתי השבוע, העברנו את החגיגות לניו יורק אליה אנחנו אמורים (טפו טפו חמסה חמסה) להגיע בקרוב, אבל כיוון שבכל זאת עשר זה עשר, האישה הציעה שנפנק את עצמנו גם השבוע בארוחת בוקר במלון נורמן.
אני אאמץ נוהל של Flossy Carter, שאת הדיווחים האגדיים שלו על טלפונים סלולארים אני בולע בשקיקה, שמתחיל תמיד במה הוא לא אהב במכשיר ורק אחרי זה עובר לפרט מה הוא כן אהב.
אז הנה מה שלא אהבתי
א. לא אהבתי שהאופציה היחידה שהוצעה לנו היא של ארוחת בוקר הכוללת גם בופה וגם ביצה לבחירה (+שתיה חמה וקרה). במקום שבו יש בופה - הבופה אמור למלא אותך. זה לא שאתה יוצא משם רעב. ולמרות זאת מאלצים אותך גם להוסיף מנה של ביצה. אם ממש יתחשק לי ביצה - סבבה. אני אוסיף כסף. אבל למה לאלץ אותי לאכול גם מהבופה וגם להוסיף על זה ביצה? אם במקום לאלץ אותי לבופה פלוס ביצה ב-125 שקל היתה ניתנת אופציה לבחור רק מהבופה, היינו מתחלקים בבנדיקט אחד ולא נאלצים להזמין סתם עוד מנה מיותרת של ביצה.
ב. כל המאפים ב"אגף" הקרואסונים שכחו מתי הם יצאו מהתנור. הם "שכבו" על הבופה המון זמן והיו קרים ולא כיפים. זה להבדיל מיתר המאפים שהוחלפו כל הזמן ולכן היו עדין חמים וטריים. בשביל שקרואסון שוקולד מהסוג שהוגש שם יהיה מפנק - הוא צריך להיות חם. על הקרואסון הקר שהוגש שם ויתרתי אחרי ביס אחד, כי היה חבל לבזבז עליו קלוריות. זה משהו שאפשר לסלוח לו בארוחה של קפה ומאפה ב-15 שקל, אבל לא מתקבל בארוחה שהסיבה היחידה שאתה משלם עליה 125 שקל היא הפינוקים.
ג. כל מה שמוגדר מראש כמלוח, היה מלוח ברמות רצחניות. הרינג כבוש - מלוח ברמה בלתי אכילה. גבינה מלוחה - גם כן עודפי מליחות. נכון, זה דג מלוח וזו גבינה מלוחה. אבל יש גבול גם למליחות. זה אמור יום הנישואין שלנו, לא חג האהבה של השף...
חוץ משלוש הנקודות האלה - היה מאד מוצלח. הרגשה כאילו ברחנו לאירופה ככה סתם באמצע היום, על אחת כמה וכמה כשחלק גדול מהאורחים דובר שפות זרות.
הבנדיקט: אליי פחות "מדברות" מנות של ביצים, אבל האישה שבנדיקט הוא אחד מתחומי המומחיות שלה קבעה שהוא מהטועים. כל אחד מהמרכיבים היה מושלם והביחד שלהם היה בדיוק כמו שזה צריך להיות. מצורפת תמונה להמחשה
על המזנון כיכבו המאפים המלוחים: פשטידה צמחונית, מאפים דמויי בורקס משני סוגים. עוד אהבתי: קורנישונים קטנים, סלט עגבניות, סלמון עם גבינת שמנת שאכלתי בכמויות מסחריות. עוד היו שם: קורנביף - טו מאץ בשבילי על הבוקר, דג מלוח - כאמור מדי, עוד סלט שלא טעמתי, וכו' וכו'. אני לא יכול לזכור את הכל, אבל בהשוואה ל"אחים" שהיינו לא מזמן אין ספק שהבופה כאן הרבה יותר "מפונפן".
מהמאפים המתוקים: בריוש - מעולה ממש. וההיילייט: ברד פודינג - הראשון שאכלתי היה חמים, השני - בדיוק יצא והיה צריך לחכות שהתקרר. שניהם - יאם יאם יאם. אם האישה תגיד שרק בשביל הבנדיקט היה שווה לבוא - אז מבחינתי רק בשביל הברד פודינג היה שווה לבוא
חבל שהקרואסון שוקולד לא היה ברמתו.
מיץ תפוזים - מהיותר טובים. הוגש בבקבוקון. נחמד. שוב, זו ארוחה לא זולה אז כל דבר שהושקעה בו מחשבה, אפילו הבקבוקון החביב הזה - מבחינתי זה חשוב.
לסיכום
מבחינתי המינוס העיקרי היה ההכרח להזמין מנת ביצים. מעבר לזה, גם עם שני הליקויים שציינתי, הארוחה היתה מאד מהנה. בשל המחיר הגבוה (125) זו לא ארוחה שנחזור אליה על בסיס שוטף, אבל בשביל פעם ב.. להתפנק זו אופציה מוצלחת מאד בתל אביב. אם יש לכם גם 500$ מיותרים אז אפשר בכלל להתפרע ולהשלים את החוויה עם לילה במלון (מה זה המחיר המטורף הזה??!?!!??). אנחנו את עודפי התקציב שגם ככה אין לנו נשמור לניו יורק.
השבוע האישה ואני מציינים 10 שנות נישואים. כיוון שנפל לנו מגה-אירוע משפחתי השבוע, העברנו את החגיגות לניו יורק אליה אנחנו אמורים (טפו טפו חמסה חמסה) להגיע בקרוב, אבל כיוון שבכל זאת עשר זה עשר, האישה הציעה שנפנק את עצמנו גם השבוע בארוחת בוקר במלון נורמן.
אני אאמץ נוהל של Flossy Carter, שאת הדיווחים האגדיים שלו על טלפונים סלולארים אני בולע בשקיקה, שמתחיל תמיד במה הוא לא אהב במכשיר ורק אחרי זה עובר לפרט מה הוא כן אהב.
אז הנה מה שלא אהבתי
א. לא אהבתי שהאופציה היחידה שהוצעה לנו היא של ארוחת בוקר הכוללת גם בופה וגם ביצה לבחירה (+שתיה חמה וקרה). במקום שבו יש בופה - הבופה אמור למלא אותך. זה לא שאתה יוצא משם רעב. ולמרות זאת מאלצים אותך גם להוסיף מנה של ביצה. אם ממש יתחשק לי ביצה - סבבה. אני אוסיף כסף. אבל למה לאלץ אותי לאכול גם מהבופה וגם להוסיף על זה ביצה? אם במקום לאלץ אותי לבופה פלוס ביצה ב-125 שקל היתה ניתנת אופציה לבחור רק מהבופה, היינו מתחלקים בבנדיקט אחד ולא נאלצים להזמין סתם עוד מנה מיותרת של ביצה.
ב. כל המאפים ב"אגף" הקרואסונים שכחו מתי הם יצאו מהתנור. הם "שכבו" על הבופה המון זמן והיו קרים ולא כיפים. זה להבדיל מיתר המאפים שהוחלפו כל הזמן ולכן היו עדין חמים וטריים. בשביל שקרואסון שוקולד מהסוג שהוגש שם יהיה מפנק - הוא צריך להיות חם. על הקרואסון הקר שהוגש שם ויתרתי אחרי ביס אחד, כי היה חבל לבזבז עליו קלוריות. זה משהו שאפשר לסלוח לו בארוחה של קפה ומאפה ב-15 שקל, אבל לא מתקבל בארוחה שהסיבה היחידה שאתה משלם עליה 125 שקל היא הפינוקים.
ג. כל מה שמוגדר מראש כמלוח, היה מלוח ברמות רצחניות. הרינג כבוש - מלוח ברמה בלתי אכילה. גבינה מלוחה - גם כן עודפי מליחות. נכון, זה דג מלוח וזו גבינה מלוחה. אבל יש גבול גם למליחות. זה אמור יום הנישואין שלנו, לא חג האהבה של השף...
חוץ משלוש הנקודות האלה - היה מאד מוצלח. הרגשה כאילו ברחנו לאירופה ככה סתם באמצע היום, על אחת כמה וכמה כשחלק גדול מהאורחים דובר שפות זרות.
הבנדיקט: אליי פחות "מדברות" מנות של ביצים, אבל האישה שבנדיקט הוא אחד מתחומי המומחיות שלה קבעה שהוא מהטועים. כל אחד מהמרכיבים היה מושלם והביחד שלהם היה בדיוק כמו שזה צריך להיות. מצורפת תמונה להמחשה
על המזנון כיכבו המאפים המלוחים: פשטידה צמחונית, מאפים דמויי בורקס משני סוגים. עוד אהבתי: קורנישונים קטנים, סלט עגבניות, סלמון עם גבינת שמנת שאכלתי בכמויות מסחריות. עוד היו שם: קורנביף - טו מאץ בשבילי על הבוקר, דג מלוח - כאמור מדי, עוד סלט שלא טעמתי, וכו' וכו'. אני לא יכול לזכור את הכל, אבל בהשוואה ל"אחים" שהיינו לא מזמן אין ספק שהבופה כאן הרבה יותר "מפונפן".
מהמאפים המתוקים: בריוש - מעולה ממש. וההיילייט: ברד פודינג - הראשון שאכלתי היה חמים, השני - בדיוק יצא והיה צריך לחכות שהתקרר. שניהם - יאם יאם יאם. אם האישה תגיד שרק בשביל הבנדיקט היה שווה לבוא - אז מבחינתי רק בשביל הברד פודינג היה שווה לבוא
מיץ תפוזים - מהיותר טובים. הוגש בבקבוקון. נחמד. שוב, זו ארוחה לא זולה אז כל דבר שהושקעה בו מחשבה, אפילו הבקבוקון החביב הזה - מבחינתי זה חשוב.
לסיכום
מבחינתי המינוס העיקרי היה ההכרח להזמין מנת ביצים. מעבר לזה, גם עם שני הליקויים שציינתי, הארוחה היתה מאד מהנה. בשל המחיר הגבוה (125) זו לא ארוחה שנחזור אליה על בסיס שוטף, אבל בשביל פעם ב.. להתפנק זו אופציה מוצלחת מאד בתל אביב. אם יש לכם גם 500$ מיותרים אז אפשר בכלל להתפרע ולהשלים את החוויה עם לילה במלון (מה זה המחיר המטורף הזה??!?!!??). אנחנו את עודפי התקציב שגם ככה אין לנו נשמור לניו יורק.
