נושא כאוב וגם מלחיץ להרבה הורים... מה יהיה אחרי 120 <img src="http://timg.co.il/f/Emo514.gif">

[schlomitsmile]

נושא כאוב וגם מלחיץ להרבה הורים... מה יהיה אחרי 120

דרך אחת להתמודד עם זה- פשוט להדחיק...
יכול לעבוד כשהילדים קטנים וההורים צעירים,
אבל בהמשך, פחות...
העולם הזה לא ממש מסביר פנים לילדים שלנו,
וככל שהם מתבגרים ואנחנו מזדקנים,
אזי כמה שנאמין בהם וביכולותיהם, הדאגה מכרסמת בלב.

הנה קצה-חוט, מידע שעשוי לסייע בהתמודדות הזאת
http://bizchut.org.il/he/2910

מוזמנים לשתף במחשבות, תהיות, התחבטויות וכל השאר

 

[arana1]

מקווה, ומאמין, שהחברה תהיה "אוטיסטית" יותר
ואם לא ממש אוטיסטית ואם לא ממש מחר אז נדמה לי שיש גם יסוד להניח שסביר שעם הזמן יתפתחו תבניות חברתיות סובלניות ורגישות ומורכבות יותר ואז האוטיסטים יפרחו

 

[הגשמתי חלום]

לא לפי ההודאות הקודמות...

 

[גורג42]

החברה תהיה יותר סובלנית ויותר בוגרת... השאלה היא מתי
אני בספק אם זה יקרה בתקופת חיינו.

וזה לא קשור ל"חברה יותר אוטיסטית". זה טיפשי לחשוב שהפתרון הוא ש-כ-ו-ל-ם יהיו כמוני.

הפתרון הוא שהנורמות יפסיקו להיות כאלה מטומטמות ודורסניות. אחרי הכל, רוב הנ"טים גם סובלים מהנורמות החולות האלה. כמו שכתבתי בשרשור אחר, את הפתגם "החיים קשים" לא המציא אוטיסט.

וכשהאנושות תתבגר, כולנו נסתכל לאחור על הדברים ההזויים שאנשים עשו פעם לעצמם ולאחרים, ולא נדע אם לצחוק או לבכות. קצת כמו איך שאנחנו מסתכלים היום על קרבות הגלדיאטורים ברומא או רדיפת המכשפות בימי-הביניים.

 

[arana1]

אנשים מעידים על מה שקורה היום
אני כותב על העתיד, ויכול לזהות אותו דרך הצורה שבה תהליכים שונים, אמנם מאוד מאוד שקטים, משתלבים על מנת ליצור אותו, ואין ספק שהחברה של היום כבר הרבה יותר "אוטיסטית" מזו של העבר

 

[נתנאל6589881]

אני לא אחיה עד אז
רוב הסיכוים שאני אמות מאוד צעיר לאור הרקע שלי , והקצב בו אני מסתבך , אני כנראה אמות לפני הורי , וגם אבי אמר שהוא מתכונן
לזה ומקבל את כל האפשריות , אם אני כן אחיה אז אחי יטפל בי הוא היה האפטרופוס שלי אז יש לי מי ישמור עלי אחרי מות הורים. גם אותי זה מלחיץ מאוד וכנראה אם לא תהיה בריריה אני
אהיה ברחוב או באיזה מוסד

 

[גורג42]

בדיוק בגלל הבעיה הזאת, אני תמיד "הטפתי" כאן לעבודה משותפת
לא סביר שנוכל לתקן את העולם בתוך דור אחד.

אבל אם כמה חבר'ה יתאחדו ביחד, אז נוכל לבנות לעצמנו קהילה שמתאימה לנו. וכשיש את זה, אז הגיחות לעולם שבחוץ הופכות להיות הרבה פחות מעיקות.

בעצם, בקנה מידה קטן יותר, זה בדיוק מה שאני ואישתי עושים. אנחנו קהילה של שניים, עם חוקים משלנו ומסוכמות משלנו ודרך חיים משלנו. בתכל'ס - זה לא רע בכלל

 

[arana1]

2 זה הגודל האופטימלי להיבט הישיר של עבודה קהילתית
ההיבט העקיף, המתווך,הוא אינסופי.

בוודאי אוטיסטים חיים כאילו כל אדם הוא עולם ומלואו, בגלל זה הם גם נתפשים כלוקים בעודף עצמיות, ומכאן שגם הבחירות שלהם סלקטיביות מדי ביחד לנורמה, וגם החיבור לעבודה משותפת יכול להיות מאוד שונה ואפילו הפוך מהדרך שבה הנורמה עדיין תופשת שיתוף ועבודה ובכלל

וכל הזמן שומעים תלונות על זה
וחבל

 

[schlomitsmile]

תגובה של גולשת שמעדיפה להשאר סמויה
מעתיקה את המסר שלה:
&nbsp
היי שלומית,
&nbsp
בנוסף לכל מה שצויין באתר בזכות אליו קישרת, יש נאמנויות.
נאמנות היא שיטה מאד מאד מקובלת בארה"ב,
לא רק ע"י אנשים שיכולת ההתנהלות הכלכלית שלהם לקוייה/נכים וכו',
אלא על הרבה מאד אנשים.
זה עושה את החיים קלים יותר, וכנראה רווחיים יותר.
לא יודעת למה בארץ נאמנויות הן לא דבר נפוץ.
&nbsp
לא מכירה אישית נאמנויות בארץ, אבל שמעתי טובות (מאד!) על עמותת נאמנים.
שם יש אפשרות לנאמנות או אפוטרופוסות.
כמובן שלי נאמנות נראית הרבה יותר טוב מאשר אפוטרופוסות,
אלא אם כלו כל הקיצים. ונאמנים הוקמה ע"י הורים לילדים (חלקם ילדים מבוגרים)
עם צרכים מיוחדים מהרבה סוגים, כולל סוגים שונים של אוטיזם.
&nbsp
מקשרת לאתר שלהם. יש שם דרכים ליצירת קשר:
&nbsp
http://www.neemanim.org.il/page.aspx?id=83&sid=14
&nbsp