נושא כאוב

[סמדר בנ]

נושא כאוב

נושא שעולה מדי פעם בפורום הוא המיון והשיבוץ של הילדים. חלק מאיתנו גם חווה את המשבר כאשר הילד/ה לא מקבל/ת את המבוקש. לא מזמן היתה הודעה של "שויו" על הבן ששובץ במ"צ ועל האכזבה. בנושא זה, ראיתי שרשור מעניין בפורום "מתגייסים" - תראו לאן יכולה להגיע האכזבה, וכמה חבל. מה שעוד מעניין הן תגובות הגולשים. כשקראתי את ההודעה הרגשתי צביטה בלב, ילד שבכזו קלות זורק הכל, וצבא שבכזו קלות משחרר מהשרות (או לפחות כך זה נשמע מההודעה). אני לא מסכימה עם הדרך של הילד הזה אבל נדמה לי שעם טיפול קצת יותר רגיש אפשר היה לתעל את המוטיבציה שלו לאפיקים שיועילו ולכולם.

 

[oshiko]

שני דברים מרגיזים

שחוזרים על עצמם שוב ושוב במקרים שאני יודע עליהם: 1. הקלות הבלתי-נסבלת של קבלת פרופיל 21. מי שרוצה פשוט צריך לבקש את זה. הדרך חזרה (להיפטר מסעיף נפשי) קשה עד בלתי אפשרית. 2. הקושי המוגזם שמערימים לגבי מעבר יחידה. אני מבין שהכשרת חייל עולה לצה"ל כסף, ואין התאמה מלאה בין הביקוש ליחידות והצרכים שלהן. אבל אני חושב שצריכה להיות פרוצדורה קצת יותר גמישה ומתחשבת. במקרה שלפנינו, למשל, היה עדיף לכל הצדדים מעבר יחידה על-פני פרופיל 21. הביורוקרטיה שמתוכנתת כמו שהיא מתוכנתת עובדת נגד המטרות שלה. צה"ל גילה בשנים האחרונות שהוא מסוגל לרענן את הביורוקטיה ולהפעיל ראש גדול, בכמה תחומים. דרוש יותר איזון בין 1 ו-2 לעיל לטובת כולם.

 

[שויו]

הרבה דברים מרגיזים

לא מסכימה עם דרכו של הילד הזה. הוא התגייס יחד עם הבן שלי באותו היום ולאותו מקום. אני די בטוחה שלא מגיע לו הפרופיל המחודש שהוא קיבל. לא מסכימה עם דרכו של הדור הזה :או שיקבלו מה שהם רוצים או שהם מרימים ידיים?- שיתמודדו. הם יודעים בדר"כ להיות אסרטיביים ולדרוש והם צריכים להתמודד.בטח שהצבא קשה להם, הם דור המחשב והפלאפון שהכל נעשה כרצונם ובמהירות. וקשה להם לקלוט שבצבא זה נגמר. הם לא הכוכבים היחידים. והבעיה שהם חושבים שהם יודעים הכל אבל לא.. הם עדיין לא מבינים מה זה באמת לקבל פרופיל 21 ואיזה השלכות יש לזה בחיים אח"כ. דבר נוסף, קטונתי מלהבין את שיקוליו המורכבים של הצבא באשר לשיבוצים אבל לפעמים זה באמת נראה ששואלים את המלשב"ים מה הם רוצים ונותנים ההיפך. הבן שלי רצה להיות ממסנ"יק- סרבו בכל תוקף . חברו הטוב, עם נתונים דומים ומאותה המגמה בבי"ס - קיבל את זה והוא ממש לא רוצה.....אז מה הקטע פה. או קצין המיון בבקו"ם שמקריא לו את מה שבחר במנילה- ובאותו זמן יודע שהוא שולח אותו למקום אחר לגמרי. אז בשביל מה הוא נמצא שם? את מי הוא ממיין בדיוק? או שהוא סתם עוד תחנה ביום העמוס הזה של הגיוס?

 

[אשד4]

ומה הלאה?

שלום לכולם, לאור הדיון שמתפתח כאן, התסכול רק הולך וגובר. מצד אחד, אני מסכימה עם שויו בעניין הדור הזה, חסר הסבלנות. ד"ר דוד פסיג, עתידן חינוכי, טוען שזהו "דור האינסנט..." (אוכל מהיר, קליפים, מחשב, מיקרוגל ...). אנחנו לא יכולים להתעלם מהמציאות שהילדים שלנו, וגם אנו חיים בה. יש לי הרושם, שהמערכת הצבאית (כמו המערכת החינוכית ממנה אני באה), בתחום השיבוץ ויחסי האנוש יצרה פער ענק ועדיין נשארה מאחור. התרשמותי היא שהמשותף שמשתתפי הפורום הזה, הוא אנשים אינטלגנטים ותרבותיים שהכוחניות אינה דרכו. אצלי לפחות, נוצר כעס שבני משקיע את האנרגיות שלו בכעס ורוגז על דברים שעל פניו היו יכולים להפתר ביתר קלות, והתועלת שהצבא היה מפיק מהאיכויות שלו היו מרובות. אני חושבת שאל לנו להשאר ברמת הקיטורים בלבד. ניתן אולי למצוא את הכתובת הנכונה בדרגים הגבוהים יותר על מנת שראשי הפורום יביאו בפניהם את הדברים, והכל מתוך מחשבה כן לתרום וכן לחזק ולהעצים את צה"ל. (ואני לא נבהלת מזה שזו מערכת גדולה ומורבת..). מה דעתכם? לילה טוב אשד

 

[oshiko]

צריך לארגן אירוח בנושא מיון ושיבוץ

האירוח הקרוב כבר מתבשל, והוא יהיה בנושא אחר - משפט צבאי וזכויות חיילים. יש הסכמה שצריך להיות אירוח בנושא מיון ושיבוץ. מי שיש לו קשרים לאנשים בתחום מוזמן להפעיל אותם וליידע אותנו.

 

[sim26]

אני הייתי באירוח בנושא מיון ושיבוץ

בפורום מתגייסים. WASTE OF TIME התשובות היו סטנדרטיות מדוקלמות מהספר או האתר "עולים על מדים". הייתה לו אי יכולת לחתוך את הטשטוש הביורוקרטי ולהיות ישר ולתת מדע ןלהקשיב. את זה אולי רק ראיון עם האיש הנכון יעשה. המתגייסים יודעים יותר ומשתפים אחד את השני במה שיודעים יותר ממנו. כנראה ידיו היו כבולים.

 

[sim26]

זה היה צ'אט סליחה

 

[סמדר בנ]

תיזכרו מה היה

כשאנחנו התגייסנו. למעט בודדים - לא ידענו למה אנחנו מיועדים (לפחות הבנות), בסיום הטירונות היו מתקבלים השיבוצים. מבחינה מסוימת נראה לי שזה יותר טוב - לא היה את כל המתח הזה של המיונים, מיונים חוזרים, צפייה לתשובה, לפעמים אכזבה - בקיצור, היום הילדים מתבשלים עם הנושא הזה לפחות שנה לפני הגיוס.

 

[אימשל2]

מקבלת את הסיפור בע"מ

כפי שאמרו לו משתתפים בפורום, כדי להתקבל לחיל הים, צריך בד"כ לעשות גיבוש כל שהוא. מכאן היה צריך להיות לו די ברור שהוא לא היה מועמד לשרת בחיל הים. באופן כללי, ההודעה אכן מתאפיינת בתסמונת של דור האינסטנט. (אני מאד אוהבת את הרעיונות של ד"ר פסיג, יש לו לא מעט הברקות בנושא הדור הנוכחי ואף אחת מהן לא מחמיאה לדור). חלק מהתשובות שקיבל בהחלט נתנו לו על הראש והכניסו את ההתנהגות שלו להקשר חיובי יותר מהרושם שהוא יוצר על הצעיר בן ימינו. עם זאת, הדור לא גדל בוואקום. אנחנו גידלנו אותו. כנראה שהרבה הורים (זה בולט מאד מול מערכת החינוך), אכן חושבים שהילד שלהם הוא מרכז העולם והצרכים שלו אמורים להענות מיד וכלשונם. זה יוצר לנו (לכלל העולם) בעיה להתמודד עם המבוגרים שהילדים הללו הופכים להיות, על היכולת שלהם לראות את הזולת ולהתחשב בצרכים שלו. באופן טבעי הקונפליקט הקשה ביותר נוצר בהתמודדות מול המערכת הצבאית, שהיא האנטיטזה של ההרגל לקבל סיפוקים מידיים ולשבור את הכלים כשהסיפוק הנדרש לא ניתן. יש שינוים גדולים בהתנהלות הצבא מול החייל כפרט. הם גם מסתגלים לרעיון שחומר הגלם שעומד לרשותם השתנה. אבל, כמו כל דינוזאור המפלצת הצבאית זזה לאט. סמדר אמרה את זה בכמה הקשרים, גוף כ"כ גדול חייב שיהיו כללים ברורים וחד משמעיים כדי שתהיה רמה כל שהיא של סדר ואירגון. זה כמובן פוגע בנו כפרטים שטועמים את הצד השני של הסדר - הברוקרטיה. אני מסכימה עם סמדר ולכן לוקחת את היחס הצבאי לחיילים קצת יותר בהבנה. עם זאת, מה שלא מקובל עלי בצבא זה היחס המזלזל לבריאות החיילים. אני מסכימה עם דבריה של סמדר, בשרשור אחר, שיש הרבה מתחזים שהמערכת צריכה לסנן. אבל בריאות זו סיטואציה שבה צריך, עד כמה שאפשר, לבחון דברים לגופם. אני מכירה מצבים, שחילים מלווים בקצין שלהם, שבא להעיד שהחייל לא מתחזה, לא זכו לראות את הרופא. בנושא זה אני מכירה לא מעט סיפורים, בהם לא הייתה שום הצדקה לחשוד בחייל כמתחזה והטיפול שהוענק, אם הוענק, היה בליתי מתקבל על הדעת. אם יש תחום שבו, אני חושבת, שאנו ההורים צריכים להרתם לשינוי, זה התחום. בנושאים אחרים, אני חוששת שמעורבות של ההורים תגרור את התוצאות של המעורבות הגבוהה של ההורים במערכת החינוך (ראו דברי לעיל).

 

[mikmik 1האחת]

בעניין שיבוצים וביטולם, אני חושבת

שיש גם לנו, ההורים, תפקיד חשוב כאן. כאשר הילד/ילדה לא משובצים בדיוק למה שרצו, להיות איתם, לעזור להם לחשוב מחדש, לעודד אותם. נכון שהצבא זו התקופה העכשווית והכי חשובה בעיניהם כרגע אבל זה בסה"כ 3 שנים מהחיים ולא קריירה לכל החיים (לפעמים כן). קרה לנו מקרה דומה, הבן בזמנו עבר גיבוש צוללות והתקבל והיה בעננים. לאחר כחודשיים מסתבר שאחת הבדיקות הרפואיות לא התאימו לקבלה לצוללות. הילד היה בהיסטריה והחליט שהוא לא מתגייס, מוריד פרופיל וכו' (מכירים את הסיפור). ערכנו איתו הרבה שיחות עידוד, אמנם לקח זמן אבל הוא התרצה בסוף ומאד מרוצה היכן שהוא. מה עוד ששמע מחברים שכן התגייסו לצוללות ועזבו באמצע שזה מאד מאד קשה ושהוא רק הרוויח. אני לא בטוחה שהוא קיבל את זה אבל זה הפך את העניין להרבה יותר קל.