נושא כואב - מחפשת תשובות רציניות

נושא כואב - מחפשת תשובות רציניות

שלום לכולם, שמי לצורך הדיון אלה, נשואה כמעט 10 שנים, 3 ילדים. כפי שאפשר לראות מהחתימה שלי, אבדתי הריון יקר מאוד בשבוע מתקדם. כמה שבועות כולם התייחסו אליי, דאגו ושאלו, נתנו לגיטימציה להתאבל, אבל עבר חודש - וזה. יש הרגשה שכולם מצפים ממני לשכוח כבר את האובדן, ולהמשיך הלאה, כמו אשה טובה, להגיד לכולם בחיוך "ברוך ה', הכל לטובה" ולהציג תוך זמן סביר בטן חדשה לתפארת. במפגש של קבוצת תמיכה ראיתי שאצל הבנות החילוניות זה ממש שונה. למה?! האם החברה שלנו מתייחסת אל חיי ילד כאל משהו זניח,לא הלך הפעם - נעשה אחר?! אנא, התייחסו לפניה זו, הייתי רוצה לשמוע את דעתכם. רובם פה צעירים אומנם, אבל כהורים, כחברים, כאנשים שומרי תורה ומצוות האם התייחסות שלכם לאובדן הריון, ובאופן כללי לבעיות בהריון על כל המשתמע שונה לדעתכם מאשר בחברה החילונית? תודה
 
../images/Emo201.gif../images/Emo201.gif../images/Emo201.gif

אני לא חושבת שהיחס הוא אחר בין שתי החברות, אלא ההבדל לדעתי הוא בעד כמה מדברים על הדברים ומחצינים את האבל הקשה מנשוא. אצל חלק משהמשפחות עוד יש טאבו סביב נושאים כמו לידות והפלות. אני יכולה לתאר לעצמי שעל האשה המתאבלת הטאבו הזה מכפיל את הקושי.
 
אף אחד לא באמת יודע להתמודד עם האבל

פה אין באמת שוני בין שתי החברות. במיוחד זה נוגע לאבל "בלתי נראה", כזה, שאין לפניו גופה, לוויה, שבעה. לגבי הטאבו אינני יודעת, נראה שבסביבה צעירה כבר מותר לדבר על הכל,ולידות והריונות זה בוודאי הנושא החם בכל שיחה. במשהו זה מזכיר לי התמודדות אחרי הלידה: בעוד אצל החילונים האישה אחרי לידה בהחלט מרשה לעצמה להיות עייפה, תשושה, להתלבש ברישול והחברה לגמרי מקבלת את זה, אצל דתיים זה אחרת: לא מדברים על זה אבל מצפים שתחזרי להיות מטוקטקת, מטופחת, דאגי לבעל ולבית ולילדים אחרים אם יש כבר, ואין לגיטימציה להיות בדאון.למה? כי לכולם יש ילדים, והרבה, ומי שיש לה זמן להיות עייפה ולא לתפקד, נחשבת לעצלנית ולא יוצלחת. שוב, לא מדברים על זה ולא כתוב שככה צריך להיות, אבל זה מה שהסביבה משדרת. אני נשמעת איום ונורא, נכון? כאילו איזו מישהי שיורדת על דתיים, אבל ממש ממש לא: אני דתיה, חוזרת בתשובה, ולא הייתי מחליפה את הקהילה שלי בעד שום הון שבעולם, כי כשיש שמחות וגם כשיש צרות - כולם שם בשבילך. זה רק כאילו מקציבים לך זמן, ומצפים שתרוצי הלאה...
 
אני רואה את זה שונה ממה שאת מתארת

אני רואה שיש חלקים בציבור החילוני שבו מצפים מאשה "שתחזור לעצמה" יותר מהר אחרי לידה מאשר בחברה שבה אני חיה... אז המסקנה הפשוטה היא שזה לא תלוי בדתיות/חילוניות אלא במנטליות שונה בין אזורים/עדות/חברות מסויימות. בנוגע להפלות, ישנו הבדל שמגיע ממקום הלכתי. בעוד בחברה החילונית כיום ישנה לגיטימציה לאבל פורמלי לאחר אובדן הריון מתקדם מאוד, בחברה הדתית לא ישבו שבעה וכדו' בגלל העקרונות ההלכתיים של שבעה וכדו'- וברגע שאין התאבלות פורמלית- הלוויה, שבעה וכדו' כנראה שהאבל נהיה קשה עוד יותר. שוב
 

אלישע30

New member
קודם כל דברי, הרשי לי לנחם אותך

אצלנו כאילו מצפים שתבין שיש דברים מעבר למה שאתה יכול להבין. זה נכון - אבל מצד שני זה לא עושה את זה פחות כואב ופה לענ"ד החברה שלנו נכשלת. לפעמים, גם אם יש הסבר אלוקי שאין אנו מבינים - זה עדיין כואב באותה מידה.
 
גם החילונים לרוב מבינים שיש דברים מעבר להבנה

כי אי אפשר להבין למה לכולם מגיעה, ולך לא. בורא עולם לא שולח אותך למנהל עם פתק הסברה - הוא לוקח לך את הדבר היקר לך בעולם ללא הסבר, ללא סיבה הנראת לעין, וכאדם דתי זה קשה פי אלף, כי אין את מי להאשים!! כחילוני מותר לך לכעוס על אלוקים, כדתי - לא. בני נולד 4 ימים לפני יום הכיפורים,ולא יכולתי ללכת לבית הכנסת, צמתי ובכיתי כל היום, ולא קבלתי תשובה.
 
מי צריך הוכחות? הנה, גם פה מעדיפים להתעלם

אין תשובה טובה יותר מחוסר תשובה. הבנתי את המסר. אוקיי. בחברה שלנו יש מקום רק לאנשים שמחים, צדיקים, שנלחמים בגבורה וכל מי שלא עודה על הקריטריונים הללו שיילך לביתו, ויסתתר שם עד ששוב ייצא החוצה מחויך. בוודאי, הרי זו "מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד"...איזו צביעות.
 
צר לי שככה את רואה את פני הדברים

אנשים שהביעו אמפטיה, אשה שחלקה את כאבה האישי איתך, גברים שחושבים שתשובה שכלתנית מרגיעה כאב {עזבי, זה גברים..} אני לא רואה התעלמות. אני רואה פה אנשים איכפתניקים שהגיבו לך.
 
אתם יודעים איך אני מרגישה?!

מצורעת. כל הנשים שעוברות לידי ברחוב שולחות מבטים כאלה...אין לכם מושג. חמלה מהולה בפחד, שמה אדביק אותן במזל הרע שלי. עזבו. אני צריכה לעבור את זה לבד.
 
../images/Emo201.gif../images/Emo201.gif../images/Emo201.gif

מבינה אותך לגמרי, אצלי יש כאלה שחושבים שבעיות פוריות זה מדבק. אבל, אל תשימי לב אל הנשים האלה, תמצאי חברות שכן מבינות אותך. זה גם מה שאני עושה
 
אם את מחפשת תשובה

מדוע זה קרה לך, כאן לא תקבלי תשובה, משום שלאיש כאן אין תשובה. אבל לגבי שאלתך על ההבדל בנינו לחילונים, התשובה היא פשוטה: אמונה! גם אם אין הבנה. ככל שהאמונה חזקה יותר כך ההבנה וקבלת הדברים הרבה יותר קלה. שלא תדעו עוד צער.
 
טוב, אז אני קטנת אמונה

אני לא יכולה בשום אופן להגיד "ככה הקב"ה רצה, אין מה לעשות, הכל לטובה". איזו טובה בדיוק צמחה לי מלידה של ילד מת?! איך האמונה שלי יכולה לעזור לי??!! מאז הלידה אני לא מסוגלת ללכת לקבלת שבת אפילו. לא יכולה, תקראו לי כפרת.
 

sarav55

New member
גם לי היתה הפלה בחודש שלישי

וחשתי שכל עולמי חרב עלי זה לא היה במתכוון פשוט הריון שלא התפתח אבל המצב הנפשי שלי היה ממש גרוע אני מבינה את ההרגשה שלך.
 
../images/Emo201.gif מצטערת לשמוע

ותודה ששיתפת. נדמה לי שלא אמרתי לך עוד ברוכה הבאה- אז הנה עכשיו אני אומרת...
 

אדרעיא

New member
תרשי לעצמך להתאבל

כל כמה שנראה לך, אך אל תיסחפי. ממליצה על הספר "פנימה" של מרים אדאהן. מחזק מאוד.
 
תגובה

שלום 'אלה'. ניכר שאת סובלת, וזה מצער לשמוע, אך בסוף תיראי שהכל יסתדר (לפחות כדאי להאמין...). לפי הבנתי, כל דבר 'רע', קורה לפי רצון ה'. ומה שה' לא רוצה שיקרה - לא קורה. היות וה' רוצה בטובת נבראיו, לא מן הנמנע, שאם קרה משהו 'רע' - הרי זה לתכלית טובה, רק שקשה לנו לראות את זה בנק' הזמן שאנו נמצאים בה (ז"א, נבין את זה בעתיד). כך למשל, אפשר שמלכתחילה לא היית בנויה להריון הזה, ובאיזה שלב תגלי שאת מוכנה באמת, ואז תהרי מחדש. ויש עוד אפשרויות, אבל, לא זה המקום לפרט. לכל דבר יש סיבה הגיונית, וברגע שתביני, יעלם הכעס, וכנ"ל יתר התחושות הרעות. לגבי הציפיות של הסביבה "לעבור הלאה": אולי הם מצפים, ואולי אלו הציפיות שלך מעצמך. את לא עומדת בציפיות של עצמך, ואז את מרגישה כפי שאת מרגישה. אבל, הציפיות שלך מנין? לא מהסביבה שאת נמצאת בה? לכן, אם תעמידי את עצמך ואת הסביבה באור הנכון (וזה כבר תחליטי בעצמך מה נכון) לא תהיי מאוכזבת מעצמך נוכח ההשוואה לנשים אחרות, ומאידך - תמצאי את הכח להתמודד באופן שאת מסוגלת ושבאמת מתאים לך, שזה הכי טוב שיש. הכי חשוב, תאמיני בעצמך, אין עצה יותר טובה מזאת. כל-טוב.
 
למעלה