מעבר למה שנאמר פה
התחום היה בשיאו בתקופה הזו - בשנות החמישים הצריכה פרחה ואיתה הגיע הפרסום, בשנות השישים התחיל מהלך של שינוי, מסתם לדווח על מוצר להפיכת הפרסום לסוג של יצירה מתוחכמת יותר. אפשר לראות את זה בהרבה מקומות לאורך הסדרה, למשל בשני קטעים בעונה הראשונה: האחד, שבו דון מסתכל על מודעת "למון" של פולקסווגן ולא מבין מה כל כך גאוני בה, והשני הוא זה שבו הוא מנסה לשכנע את רייצ'ל לפרסם את החנות שלה באמצעות קופונים, ולא ברור לו למה זה לא מספיק טוב. התקופה הזו היא שיא הפריחה הפרסומית, ובנוסף למה שאמרו פה על מניפולציות ותעשיית השקר (שזה מושג שאני בכלל לא מסכימה איתו לגמרי) מדובר פה על מי שאמורים להיות מייצגי החלום האמריקאי - חבורת אנשים שמצליחים בזכות עצמם בעסק אדיר ומשגשג (ודון הוא כמובן התגלמות החלום הזה) - דווקא כדי שהנפילה והבנת הרקבון שמאחורי ההצגה הזו, יהיו גדולים.