נו, בוא נדבר על זה, משתמטים.
הם בכל מקום. הם כבר לא הכתבה בעיתון ויפי הנפש, הם ההוא שדברת איתו אז, והחבר בכיתה בהמשך המסדרון, וההוא שראית איתו סרט. אני מנסה להבין. תנו לי להיות קצינה קצת. מגיע לי. אני מחפשת להבין קודם כל, איפה זכות הבחירה. איפה בדיוק אני בוחר אם להיות אזרח טוב או לא. הרי אני נולד להיות אזרח טוב. הרי אני, ברוך השם, גדלתי וחונכתי, והלכתי לבית הספר, ולמדתי וקיבלתי תעודה נחמדה, ורכשתי גם כמה תחביבים וכישרונות. קראתי כמה ספרים. בדרך לאזרחות טובה. איפה זה נעצר. אני מודה. בגיל 12 הייתי מורעלת. תכננתי כבר איך אני מתגייסת והרגשתי חשובה. אני מודה. כל יב' התרוצצתי במחשבות איפה ישימו אותי. אני מודה. התרגשתי כשנסעתי לבקו"ם. אבל הנה אני, שנתיים אחרי אותו יום. עייפה קצת. זה הגיוני. אף פעם לא חשבתי ואפילו בכלל ואפילו לא בכאילו, על לא להתגייס. מה זאת אומרת לא להתגייס. מה אני, מוגבלת? יש איתי איזו בעיה? אני אתגייס כמו כולם. כי ככה כולם הולכים לצבא. ואולי זה נראה טבעי לאיש קטן, באמת קטן, להמשיך במסגרת מסודרת כמו צה"ל לפני שהוא יוצא לחיים האמיתיים. לא יודעת מה איתכם, אני בגיל 18 הייתי קטנה. יותר מעכשיו. אולי אתם פלא. בחרתם אתם אחרת, לסיים את הבגרות במתמטיקה ולנסות את מזלכם. ואני לא בחרתי כמוכם. ואני רוצה להגיד לכם למה. כי אני אוהבת את ישראל. ומיהו האדם השלם ביותר אם לא זה העושה לסביבתו. כי קסם לי הרעיון לשרת מטרה שהיא לא הציונים שלי בבית ספר. כי אני אוהבת להרגיש משמעות. כי אני רוכשת כבוד כמו שרק ילד שגדל פה בארץ עם כל טקסי הזיכרון מסוגל לרכוש. כי אני עדיין מקבלת על עצמי עול מבפנים כשמגיע יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. כי אני מכירה את המורשת וברור לי שלא מספיק אבל אני מכירה אותה. ואת המלחמות והניצחונות והסיפורים. והיא חשובה לי. כן. אבא שלי שירת בצבא אז גם אני אשרת. חשוב לי לשרת כי אבא שלי עשה את זה. מה לעשות. חשוב לי. כי אני סומכת על המדינה שלי שאם נראה לה שצריך לגייס אותי אז כנראה שבאמת צריך. ואם נראה לה שצריך צבא, אז וואלה, צריך. כמו שצריך לחצות במעבר חציה ולזרוק עטיפה לפח. בחיי שאני לא זוכרת מתי קרה שלא זרקתי לפח. בעצם אני זוכרת. זאת הייתה כוס חד פעמית והרגשתי נורא אחרי זה. חד פעמית. כי אני סומכת על עצמי. שאני אסתדר ואשמור על עצמי ואהיה חזקה לא חשוב איפה אהיה ומה יקרה איתי. וכי לפעמים להעמיד את עצמך במבחן – גם אז זה רק מבחן המסגרת – זה הכרחי. אני לא יודעת מה לומר. אתם דיי הרבה. וזה משהו שקשה לי לקבל. פה ושם זלג לחוג הסובבים אותי. העלמתי עין. נמנעתי מלהגיד. אני מבקשת מכם. ילדים יקרים. אזרחים. אתם לא חייבים להרגיש אידיאולוגים גדולים בשביל להתגייס. אתם גם לא חייבים לראות בזה שליחות. אתם לא חייבים לבכות מהתרגשות בבקו"ם או לצאת לקצונה. אתם בסך הכל מתבקשים להיות בסדר. לבצע את החובה שלכם. אני מבקשת מכם, ונסו להקשיב – אנחנו צעירים. כל החיים לפנינו. רגע לפני, תנו עוד רגע, תנו משהו מעצמכם. קומו ותעשו את זה ואף אחד לא עושה לכם עוול. מבקשים שתעשו גם אתם את החלק שלכם. ונתבקש לזה הרי כל כך הרבה פעמים בחיים. ותעשו טובה לעצמכם אל תקלקלו, ובאמת אל, את האזרחות הטובה שלכם. לכו, תעשו את זה, מי יודע, אולי תלמדו משהו בדרך. אולי תיקחו משהו. חברים חדשים. התמודדות. צחוקים. כן, גם זה קורה שם בטעות. שירות בצה"ל. ההחלטה הראשונה בחיים הבוגרים. החוויה הראשונה בחיים הבוגרים של אזרח בישראל. תרימו ראש ותעשו את זה. הולי
הם בכל מקום. הם כבר לא הכתבה בעיתון ויפי הנפש, הם ההוא שדברת איתו אז, והחבר בכיתה בהמשך המסדרון, וההוא שראית איתו סרט. אני מנסה להבין. תנו לי להיות קצינה קצת. מגיע לי. אני מחפשת להבין קודם כל, איפה זכות הבחירה. איפה בדיוק אני בוחר אם להיות אזרח טוב או לא. הרי אני נולד להיות אזרח טוב. הרי אני, ברוך השם, גדלתי וחונכתי, והלכתי לבית הספר, ולמדתי וקיבלתי תעודה נחמדה, ורכשתי גם כמה תחביבים וכישרונות. קראתי כמה ספרים. בדרך לאזרחות טובה. איפה זה נעצר. אני מודה. בגיל 12 הייתי מורעלת. תכננתי כבר איך אני מתגייסת והרגשתי חשובה. אני מודה. כל יב' התרוצצתי במחשבות איפה ישימו אותי. אני מודה. התרגשתי כשנסעתי לבקו"ם. אבל הנה אני, שנתיים אחרי אותו יום. עייפה קצת. זה הגיוני. אף פעם לא חשבתי ואפילו בכלל ואפילו לא בכאילו, על לא להתגייס. מה זאת אומרת לא להתגייס. מה אני, מוגבלת? יש איתי איזו בעיה? אני אתגייס כמו כולם. כי ככה כולם הולכים לצבא. ואולי זה נראה טבעי לאיש קטן, באמת קטן, להמשיך במסגרת מסודרת כמו צה"ל לפני שהוא יוצא לחיים האמיתיים. לא יודעת מה איתכם, אני בגיל 18 הייתי קטנה. יותר מעכשיו. אולי אתם פלא. בחרתם אתם אחרת, לסיים את הבגרות במתמטיקה ולנסות את מזלכם. ואני לא בחרתי כמוכם. ואני רוצה להגיד לכם למה. כי אני אוהבת את ישראל. ומיהו האדם השלם ביותר אם לא זה העושה לסביבתו. כי קסם לי הרעיון לשרת מטרה שהיא לא הציונים שלי בבית ספר. כי אני אוהבת להרגיש משמעות. כי אני רוכשת כבוד כמו שרק ילד שגדל פה בארץ עם כל טקסי הזיכרון מסוגל לרכוש. כי אני עדיין מקבלת על עצמי עול מבפנים כשמגיע יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. כי אני מכירה את המורשת וברור לי שלא מספיק אבל אני מכירה אותה. ואת המלחמות והניצחונות והסיפורים. והיא חשובה לי. כן. אבא שלי שירת בצבא אז גם אני אשרת. חשוב לי לשרת כי אבא שלי עשה את זה. מה לעשות. חשוב לי. כי אני סומכת על המדינה שלי שאם נראה לה שצריך לגייס אותי אז כנראה שבאמת צריך. ואם נראה לה שצריך צבא, אז וואלה, צריך. כמו שצריך לחצות במעבר חציה ולזרוק עטיפה לפח. בחיי שאני לא זוכרת מתי קרה שלא זרקתי לפח. בעצם אני זוכרת. זאת הייתה כוס חד פעמית והרגשתי נורא אחרי זה. חד פעמית. כי אני סומכת על עצמי. שאני אסתדר ואשמור על עצמי ואהיה חזקה לא חשוב איפה אהיה ומה יקרה איתי. וכי לפעמים להעמיד את עצמך במבחן – גם אז זה רק מבחן המסגרת – זה הכרחי. אני לא יודעת מה לומר. אתם דיי הרבה. וזה משהו שקשה לי לקבל. פה ושם זלג לחוג הסובבים אותי. העלמתי עין. נמנעתי מלהגיד. אני מבקשת מכם. ילדים יקרים. אזרחים. אתם לא חייבים להרגיש אידיאולוגים גדולים בשביל להתגייס. אתם גם לא חייבים לראות בזה שליחות. אתם לא חייבים לבכות מהתרגשות בבקו"ם או לצאת לקצונה. אתם בסך הכל מתבקשים להיות בסדר. לבצע את החובה שלכם. אני מבקשת מכם, ונסו להקשיב – אנחנו צעירים. כל החיים לפנינו. רגע לפני, תנו עוד רגע, תנו משהו מעצמכם. קומו ותעשו את זה ואף אחד לא עושה לכם עוול. מבקשים שתעשו גם אתם את החלק שלכם. ונתבקש לזה הרי כל כך הרבה פעמים בחיים. ותעשו טובה לעצמכם אל תקלקלו, ובאמת אל, את האזרחות הטובה שלכם. לכו, תעשו את זה, מי יודע, אולי תלמדו משהו בדרך. אולי תיקחו משהו. חברים חדשים. התמודדות. צחוקים. כן, גם זה קורה שם בטעות. שירות בצה"ל. ההחלטה הראשונה בחיים הבוגרים. החוויה הראשונה בחיים הבוגרים של אזרח בישראל. תרימו ראש ותעשו את זה. הולי