נו, מה יהיה?
חזרתי לפני חצי שעה בערך מטיול כיתתי של שבוע ברחבי הארץ, ומיד חזרתי לפורום פינק פלויד לראות מה התחדש. האמת, זה קצת העציב אותי... לא יודע למה, אבל הרגשתי צורך לכתוב. צורך שנובע מכך שהפורום הזה הוא כנראה הבית שלי. ואני עוד מעט יצטרך לעזוב אותו לטובת לימודים תורניים וצבא. אז מה, צריך לכתוב על משהו לא? בוא נדבר על האלבום האהוב עלי- Medle. פיסת גאוניות. אין ולא יהיה כאלבום הזה. הוא הפסקול שמלווה אותי בזמן האחרון. זמן של סיכומים, זמן של אהבה חדשה, זמן של תום הילדות וההכנה המנטאלית לקראת הבגרות. לעבור שיר שיר? לא, זה לא הסטייל שלי, וזה סתם מעצבן... רק רציתי שתדעו... ואת, שתדעי שאני אוהב אותך. ושכולם ידעו שאני אוהב אותך. לא אהבת גבר לאישה, אלא אהבה מסוג אחר- אהבת אחים, אהבת נפש. באותו יום, הרגשתי הכי שלם בחיים שלי. הרגשתי שיהיה בסדר בסוף, כמו שתמיד ניסית להסביר לי. פינק פלויד היא יותר מכל דבר אחר פסקול חיים: לרגעי שיעמום ורגש, אומץ עילאי ופחד מטופש, אופטימיות נאיבית ופסימיות רגעית, רגעים של השלמה, רגעים של אהבה. פינק פלויד היא קיץ וחורף. היא יום ולילה. היא עולם ומלואו. פינק פלויד היא אני ואתה, הם ואתם. היא כל אחד בעצם. כשחבורה של נערים נכנסת למקלט השכונתי כדי לנגן, היא לא רוצה להישמע כמו בריטני או מדונה. היא רוצה להישמע בדיוק כמו הקלידים של וויט בEchos, בדיוק כמו הגיטרה של גילמור בComfortably Numb, בדיוק כמו התופים של מייסון בOne of these days, בדיוק כמו הבאס של ווטרס בMoney. הם רוצים לעשות מוזיקה, בדיוק כמו שהנערים האנגלים סיד, רוג'ר, ניק וריק רצו. מהי מהותה של המוזיקה? אולי להוציא מאנשים יותר מאשר אפשר להוציא מהם בדיבור רגיל. מוזיקה היא התעלות של הנפש והמוח. בתוך בליל הטראש והמסחריות הנוכחיים אנחנו נוטים לשכוח שמוזיקה היא אומנות. בדיוק כמו ספרות או ציור. פינק פלויד היא-היא המהות של המוזיקה. פיסגת שאיפותיו של הוגה המלודיה. אז מה, החיים ימשכו אני מניח. אין כזה דבר הפסקה. נמשיך לחשוב, ליצור, לעשות טעויות מטופשות ולאהוב אהבות גדולות. נמשיך לשמוע מוזיקה. נתרגש ממנה עד דמעות. נשמח ממנה גם, לפעמים, אתם יודעים...
חזרתי לפני חצי שעה בערך מטיול כיתתי של שבוע ברחבי הארץ, ומיד חזרתי לפורום פינק פלויד לראות מה התחדש. האמת, זה קצת העציב אותי... לא יודע למה, אבל הרגשתי צורך לכתוב. צורך שנובע מכך שהפורום הזה הוא כנראה הבית שלי. ואני עוד מעט יצטרך לעזוב אותו לטובת לימודים תורניים וצבא. אז מה, צריך לכתוב על משהו לא? בוא נדבר על האלבום האהוב עלי- Medle. פיסת גאוניות. אין ולא יהיה כאלבום הזה. הוא הפסקול שמלווה אותי בזמן האחרון. זמן של סיכומים, זמן של אהבה חדשה, זמן של תום הילדות וההכנה המנטאלית לקראת הבגרות. לעבור שיר שיר? לא, זה לא הסטייל שלי, וזה סתם מעצבן... רק רציתי שתדעו... ואת, שתדעי שאני אוהב אותך. ושכולם ידעו שאני אוהב אותך. לא אהבת גבר לאישה, אלא אהבה מסוג אחר- אהבת אחים, אהבת נפש. באותו יום, הרגשתי הכי שלם בחיים שלי. הרגשתי שיהיה בסדר בסוף, כמו שתמיד ניסית להסביר לי. פינק פלויד היא יותר מכל דבר אחר פסקול חיים: לרגעי שיעמום ורגש, אומץ עילאי ופחד מטופש, אופטימיות נאיבית ופסימיות רגעית, רגעים של השלמה, רגעים של אהבה. פינק פלויד היא קיץ וחורף. היא יום ולילה. היא עולם ומלואו. פינק פלויד היא אני ואתה, הם ואתם. היא כל אחד בעצם. כשחבורה של נערים נכנסת למקלט השכונתי כדי לנגן, היא לא רוצה להישמע כמו בריטני או מדונה. היא רוצה להישמע בדיוק כמו הקלידים של וויט בEchos, בדיוק כמו הגיטרה של גילמור בComfortably Numb, בדיוק כמו התופים של מייסון בOne of these days, בדיוק כמו הבאס של ווטרס בMoney. הם רוצים לעשות מוזיקה, בדיוק כמו שהנערים האנגלים סיד, רוג'ר, ניק וריק רצו. מהי מהותה של המוזיקה? אולי להוציא מאנשים יותר מאשר אפשר להוציא מהם בדיבור רגיל. מוזיקה היא התעלות של הנפש והמוח. בתוך בליל הטראש והמסחריות הנוכחיים אנחנו נוטים לשכוח שמוזיקה היא אומנות. בדיוק כמו ספרות או ציור. פינק פלויד היא-היא המהות של המוזיקה. פיסגת שאיפותיו של הוגה המלודיה. אז מה, החיים ימשכו אני מניח. אין כזה דבר הפסקה. נמשיך לחשוב, ליצור, לעשות טעויות מטופשות ולאהוב אהבות גדולות. נמשיך לשמוע מוזיקה. נתרגש ממנה עד דמעות. נשמח ממנה גם, לפעמים, אתם יודעים...
