הפכפכים
אני חושב שהמרגל ודלת אחורית הם מאוד הפכים. דלת אחורית מדפדף נשים באופן כפייתי: הוא עובר אותן אחת אחת באופן שטחי ורץ הלאה. הוא לא מסוגל להיות באמת עם אישה (לבנות מערכת יחסים שלמה ואמיתית) ולכן הוא מתרוצץ בין נשים שכבר יש להן. הוא לא מטריד את עצמו (או מדחיק את המחשבות והרגשות המטרידים) בדברים כמו אהבה, יחסים, רגשות. הוא מתייחס לנשים כמו לאובייקט ולא אכפת לו שכך גם יתייחסו אליו. הריצה המטורפת שלו בין נשים באה להשכיח ולטשטש את חוסר היכולת שלו לקיים מערכת יחסים אמיתית עם אישה - הכל אצלו זה בלוף. לעומתו, המרגל כאילו מבלף: לכאורה, הוא נמצא עם אישה שהוא חושב שהוא לא אוהב, אבל בעצם הוא הרומנטיקן הגדול ביותר. הוא משקיע את כל כולו ומתייסר בשאלה "מה זאת אהבה". הוא לא מתחמק לפתרונות קסם ותשובות סתמיות, אלא הוא צולל לתוך השאלה הזו ומתחבט בה ללא הפסק. אני לא חושב שניגון המרגל שהתרגל מדבר דווקא על ההרגל, אלא על החמקמקות הזו של האהבה, שכולנו רוצים, כולנו חושבים שהם יודעים מה זה ומרגישים מה זה, אבל אף פעם לא ממש יודעים מתי זה אהבה ומתי זה סיפוק צרכים אגואיסטים. אני חושב שההרגל הוא לא כ"כ הנושא של השיר אלא מובע בשיר כמו רקע, שמבטא כמה זמן עבר שהמרגל שלנו מתחבט בשאלה עד שהוא מצליח להבין שהוא באמת אוהב אותה... איך שאני אוהב את השיר הזה, בתור מרגל שהתרגל....