אין לי נמר מחמד
אין לי נמר מחמד, אבל לצורך העניין הנמר שלי אינו יכול לכעוס עליי. כשאני דורך לו על הזנב הוא לא הולך לפינה שלו וכועס עליי. הוא פשוט נושך אותי: הוא תוקפני וזהו. אבל אנחנו לא ממש נמרים, ולכן אנחנו לא אמורים לנשוך. לכן הכעס שאת מדברת עליו הוא אנושי מאוד. את לא מדברת על כעס שמתבטא בפעולה תוקפנית. על הכעס של ההורה שתופס את הילד ומשליך אותו מהחלון. את שואלת על הכעס העצור: מה לעשות "כדי שהכעסים לא יזלגו החוצה". כלומר את מדברת על דרכים לריסון התוקפנות, ואחר כך גם על שליטה בתחליפים לא רצוניים עדינים יותר של תוקפנות אלימה, למשל חוצפה או התגרות, שהם תמיד צורות תקשורת סמליות, בדיבור או בהבעת הגוף והפנים, כלומר לא בנשיכה של ממש. דרך טובה להתמודד עם כעסים היא דווקא לא לכלוא את הפעולה לגמרי, אלא למצוא את הביטוי שמזדהים איתו. למשל כתיבת המכתב שיעל סיפרה עליה היא פעולה. יתרונה של פעולה כזאת היא שהיא נעשית בתחום הבחירה והשליטה. בקיצור: אם אני יכול לשלוט בכעס שלי לגמרי, כלומר לא להפוך אותו לפעולה ולהכיל אותו ולצאת מההתרגשות בלי נזק לעצמי -- מה טוב. עד גבול מסוים, ועל זה אוסיף בהמשך. אבל אם אני לא יכול -- אז פתרון טוב יכול להיות לבחור בדרך הפעולה שעמה אני מזדהה. לעצב את התוקפנות לפעולה מקובלת חברתית. טוב, אני מודה. קוראים לזה acting out. אין דבר. בכל זאת זה נראה לי נכון... אז אפשר להוסיף refined acting out - ביטוי בפעולה שעוצבה לשביעות רצוני. ולעניין יש עוד צד שנראה לי חשוב מאוד. במקרים רבים מאוד (אני מתכוון רבים מאוד) הביטוי של הכעס נחוץ לאיזון החברתי, לשיפור ההתנהגות ההדדית בקבוצה. אם אינך מגיבה, אינך מסמנת את הגבולות. או נהפוך את התפקידים, ואדבר מכיוונו של הכועס. במקרים רבים אם את עשית משהו שבעקבותיו התעורר בי כעס, נחוץ לך ולחברים אחרים בקבוצה שאסמן לך את זה. כך את והם תדעו שכשעשית את הפעולה הזאת צרכים שלי לא באו על סיפוקם. בקבוצה מציאותית האיזון החברתי אינו מושלם וסטטי, אלא דורש טיפוח תמידי, והוא בתנועה בלתי פוסקת. אז צריך לבצע את תפקידנו ולתרום לסימון גבולות, לחשיפת המידע על נקודות התורפה שלי הנחוץ לחברה, שאולי כלל לא מתכוונת לפגוע בי. ייתכן מאוד שברגע שתדעו על כך, תבחרו לא לחזור על הפגיעה, לא כי הפחדתי אתכם, אלא כי אתם טובי לב מיסודכם... ביטוי נאות של כעס הוא אפוא פעולה התורמת למערך המידע של הקבוצה, שהוא הבסיס להתנהגותה המשותפת. מה יוצא מזה? בדרך כלל רצוי לא לכלוא את הכעס לגמרי, אלא לעבד את התוקפנות הנדרשת ממנו, ולבטא אותו בדרך מקובלת חברתית. מ. ש. ל.
