ניהול כעסים

ניהול כעסים

שלום לכולם רציתי לשאול מה הדרך היסודית ביותר להתמודד עם כעסים. באיזה מגרה בטוחה אפשר לשים את הכעסים כדי שלא יזלגו החוצה בצורת חוצפה או התגרות שלילית? מה עושים בשעה שמרגישים שהכעס מכריע אותנו וקשה לתקשר בצורה בוגרת שאיננה פוגעת בצד השני? מה עושים עם תחושת החוסר הוגנות הזו שהכעס מייצר? אשמח לתשובות תודה מראש
 
דרך אגב

מעבר להפניה למאמרים (יצא לי לקרוא חלק בקישורים כאן) אשמח לקבל דוגמאות מניסיון אישי במידה ויש כזה תודה שוב
 
שלום לך קוראת מהלב

איזו נקודה יפה שאת מעלה - כעסים. לתקשורת מקרבת יש הרבה מה להגיד על הרגש הזה שמכונה כעס. אחד הדברים המהותיים הקשורים בכך, למיטב הבנתי, הוא שמאחורי כעס מסתתר רגש אחר "טהור" יותר. כמו חוסר-אונים, תסכול, דאגה, פחד. ולכן אם מבטאים את הרגש שמסתתר מאחורי הכעס יותר קל להוציא מהפה משהו שלא יישמע כמו האשמה, חוצפה או התגרות. אלא כמו באמת משהו אותנטי. ואם מוסיפים לו גם את הצורך - זה אפילו עוד יותר עוזר. כשמרגישים שהכעס מכריע אותנו? באופן אישי הייתי מנסה לתת לעצמי אמפתיה. לפני שבועיים קרה משהו אצלי בעבודה שמאוד הכעיס אותי - גם אחרי שכולם כבר שכחו ממנו אותי, באופן אישי לא הצלחתי להניח לכעס הזה. אז כל עוד הייתי בתוכו, תיקשרתי עם אנשים שלא היו מעורבים בו באופן ישיר. נתתי לעצמי את האפשרות לדבר על זה אבל לא עם מי שהיו מעורבים בכך ישירות. ורק לאחר שבועיים, כשראיתי שזה עדיין חי בי - החלטתי לכתוב מכתב למי שהיתה מעורבת באירוע באופן אישי, ורק עכשיו לאחר המכתב אני מתחילה לראות שאני מצליחה להניח לזה. אם את מחפשת עצה בעניין הזה, הרי היא - כשבאמת נורא כועסים זה לא זמן טוב לנהל דיאלוג. ואז הדבר הכי משמעותי הוא הרבה אמפתיה לעצמנו ולכעס (לדוגמא לנסות לזהות את הרגש שמאחורי הכעס, וגם את הצורך שלא נענה כשאני כועסת). ואם יש צורך גם לבחור בניתוק זמני עד לרגיעה יחסית. לגבי הנושא השלישי שהעלית - על תחושת חוסר ההוגנות שכעס מייצר - לא ממש הבנתי את התחושה הזאת, אז אשמח אם תרחיבי.
 

hayapollak

New member
קוראת מהלב - ניתוב כעסים

אני לא יודעת מהי הדרך היסודית ביותר להתמודדות עם כעסים אבל אני יודעת שקודם כל צריך לזהות אותם ולבודד אותם. לפעמים יש מצב של כעסים סמויים כאלו שלא עולים על פני השטח בגלל מריבה וכו' אלא כאלו שאנחנו לא מרשים לעצמנו לפתוח או ממש להבין (למשל כעסים על הורים או בני זוג או בעלי סמכות מעלינו - מורים, מנהלים שאיתם לא תמיד ניתן לנהל מערכת יחסים בגובה העיניים. יש כעסים אחד על אחד כלומר מישהו שפגע בי או העליב אותי ואני כועסת עליו. ויש כעסים שלא שייכים כלומר אני כעוסה בגלל אדם מסויים או נושא מסויים ו"מפילה" את התיק על מישהוא אחר. קורה שחוזרים כעוסים מהעבודה (או מכל מקום אחר)והראשון שנתקלים בו (בן-זוג, ילד, אמא וכו') כשהם פונים אלינו אנחנו עונים להם בכעס ומוציאים עליהם את הכעס שהיה בנו ממקודם. הכי חשוב לדעתי לזהות את הכעס ואת המקור שלו.ואז להחליט איך מתמודדים. אם אני כועסת בגלל מקרה שהיה בעבודה אז כשפונים אלי אנשים שלא קשורים לעניין - במקום לכעוס עליהם לומר - אני עכשיו נורא כועסת על מה שקרה לי היום אולי אפשר שנדבר מאוחר יותר וכו. יש גם כעס עצמי - בהמון מקרים מסתבר לנו שבעצם אנחנו כועסים על עצמנו ומוציאים את הכעס הזה על אחרים. טוב מאד לדעתי לעצור לרגע ולשאול את עצמנו - למה בעצם אנחנו כועסים ולבדוק מה אנחנו באמת מרגישים ואיך אפשר להשתחרר מהכעס ולעבור לפסים עיניניים יותר. אין ספק שההתמודדות עם כעסים דורשת עבודה פנימית, עצמית. והכי חשוב כשמישהוא אחר כועס עליך - לא לכעוס בחזרה אלא לנסות להבין למה הוא כועס ולא לתת לכעס שלו להשפיע עלינו ולגרור אותנו למצב כעוס. * לד"ר יוסי שלו יש הרצאה בנושא הכעס והזעם. * ויש כמובן את סדנאות הצחוק - שמלמדות להכניס הרבה חיוך והומור לחיינו על מנת להתמודד.
 
אין לי נמר מחמד

אין לי נמר מחמד, אבל לצורך העניין הנמר שלי אינו יכול לכעוס עליי. כשאני דורך לו על הזנב הוא לא הולך לפינה שלו וכועס עליי. הוא פשוט נושך אותי: הוא תוקפני וזהו. אבל אנחנו לא ממש נמרים, ולכן אנחנו לא אמורים לנשוך. לכן הכעס שאת מדברת עליו הוא אנושי מאוד. את לא מדברת על כעס שמתבטא בפעולה תוקפנית. על הכעס של ההורה שתופס את הילד ומשליך אותו מהחלון. את שואלת על הכעס העצור: מה לעשות "כדי שהכעסים לא יזלגו החוצה". כלומר את מדברת על דרכים לריסון התוקפנות, ואחר כך גם על שליטה בתחליפים לא רצוניים עדינים יותר של תוקפנות אלימה, למשל חוצפה או התגרות, שהם תמיד צורות תקשורת סמליות, בדיבור או בהבעת הגוף והפנים, כלומר לא בנשיכה של ממש. דרך טובה להתמודד עם כעסים היא דווקא לא לכלוא את הפעולה לגמרי, אלא למצוא את הביטוי שמזדהים איתו. למשל כתיבת המכתב שיעל סיפרה עליה היא פעולה. יתרונה של פעולה כזאת היא שהיא נעשית בתחום הבחירה והשליטה. בקיצור: אם אני יכול לשלוט בכעס שלי לגמרי, כלומר לא להפוך אותו לפעולה ולהכיל אותו ולצאת מההתרגשות בלי נזק לעצמי -- מה טוב. עד גבול מסוים, ועל זה אוסיף בהמשך. אבל אם אני לא יכול -- אז פתרון טוב יכול להיות לבחור בדרך הפעולה שעמה אני מזדהה. לעצב את התוקפנות לפעולה מקובלת חברתית. טוב, אני מודה. קוראים לזה acting out. אין דבר. בכל זאת זה נראה לי נכון... אז אפשר להוסיף refined acting out - ביטוי בפעולה שעוצבה לשביעות רצוני. ולעניין יש עוד צד שנראה לי חשוב מאוד. במקרים רבים מאוד (אני מתכוון רבים מאוד) הביטוי של הכעס נחוץ לאיזון החברתי, לשיפור ההתנהגות ההדדית בקבוצה. אם אינך מגיבה, אינך מסמנת את הגבולות. או נהפוך את התפקידים, ואדבר מכיוונו של הכועס. במקרים רבים אם את עשית משהו שבעקבותיו התעורר בי כעס, נחוץ לך ולחברים אחרים בקבוצה שאסמן לך את זה. כך את והם תדעו שכשעשית את הפעולה הזאת צרכים שלי לא באו על סיפוקם. בקבוצה מציאותית האיזון החברתי אינו מושלם וסטטי, אלא דורש טיפוח תמידי, והוא בתנועה בלתי פוסקת. אז צריך לבצע את תפקידנו ולתרום לסימון גבולות, לחשיפת המידע על נקודות התורפה שלי הנחוץ לחברה, שאולי כלל לא מתכוונת לפגוע בי. ייתכן מאוד שברגע שתדעו על כך, תבחרו לא לחזור על הפגיעה, לא כי הפחדתי אתכם, אלא כי אתם טובי לב מיסודכם... ביטוי נאות של כעס הוא אפוא פעולה התורמת למערך המידע של הקבוצה, שהוא הבסיס להתנהגותה המשותפת. מה יוצא מזה? בדרך כלל רצוי לא לכלוא את הכעס לגמרי, אלא לעבד את התוקפנות הנדרשת ממנו, ולבטא אותו בדרך מקובלת חברתית. מ. ש. ל.
 
התגרות וחוצפה

שני המושגים אינם בתחום התצפית אלא בתחום השיפוט על פי קריטריונים עמומים, צורה קלסית להזמנה של עימות חברתי-רגשי. כאן בולט שאנחנו לא זקוקים לזולת כדי להתסיס עימות, כי כללי הדינמיקה של התקשורת חלים גם על התקשורת של השיח הפנימי, כלומר מה שאני אומר לעצמי. אבל אפשר להבחין בין התגרות וחוצפה בשתי רמות שונות של מושגים. התגרות אמנם אינה תיאור ספציפי של פעולה, אבל לפחות אני יכול להעיד על עצמי שביקשתי להתגרות במישהו כשעשיתי פעולה מסוימת. חוצפה היא אחת מכמה מילים כמו התחכמות, התפנקות ועוד, שכל מה שיש בה היא שיפוט של חברה המוסמכת לחרוץ דין על מישהו שעשה פעולה מסוימת, בדרך כלל כשסמכותו נמוכה יותר. ילד יכול להגיד למורה: לא הגעתי לטיול כי לא רציתי. הילד יכול להיות גאה בכך שהוא דובר אמת ולא ממציא תירוץ שהיה מחליק את העניין. אם המורה אומר שזאת חוצפה והתנשאות, הוא עובר לתחום מושגים מעורפל שמבטא את סמכותו, על פי קריטריונים עמומים.
 
למעלה