...ניואנסים במרקם הטישו.
יש בזה מגניבוּת מסויימת, למולל טישו יבש, להעביר את שתי השכבות הדקיקות בין האצבע המורה לאגודל, לפרוש את דף הטישו לאורך צידה הפנימי של כף היד, לעשות פו ולצפות באדוות של נייר דקיק שהולכות מקצה הטישו ועד קצהו. צעצוע מושלם לאדם הבוגר. ועכשיו, כהרגלי מימים ימימה, שוב מוללתי טישו ושוב עשיתי בו שימושים שלא כדרך הטבע והחוטם, התעללתי בו עד כלות, פיסלתי בו צורות גרוטסקיות ודמיינתי שמדובר בסוריאליזם קונספטואלי, וכך ישבתי והשתעשעתי עד שהוא החל להפרם. ואז זה קרה - ראיתי אותיות פורחות באוויר. "כתבי יד לא נשרפים", כתב בולגקוב אי-אז בשנות ה-40 העליזות של ברית המועצות, כשהבולשביזם הטרנדי - באותם ימים - הטיל על בולגקוב צנזורה איומה וירד לחייו. בולגקוב, מצידו, לא נשאר חייב, והכניס מחט מושחזת היטב לעינו הפקוחה תמיד של האח הגדול. בספרו "האמן ומרגריטה" הוא שוחט את כל הפרות הקדושות והאדומות של הקומוניזם הרוסי, ספר שיצא בגירסה הלא-מצונזרת זמן רב לאחר מותו. נו, בגלל הצנזורים הכל-כך שנואים על בולגקוב. כתבי יד לא נשרפים, כתב בולגקוב באותו ספר קאלט, עם רמיזה עבה לצנזורים הבאים אחריו - השלטון, המשטרה, מבקרי הספרות, אשתו ומשפחתו, אבל כתב היד המקורי ישמר לעד, ויצוץ בבוא העת מאחד הארכיונים ויספר לעולם על עוולות מזמנים עברו. נראה לי שלכך התכוון בולגקוב, אם כי חוקרי ספרות רבים עסקו בנושא, ונראה לי שהציגו פירושים מועילים יותר למשפט הנ"ל מאשר מהנדס שורות אלה. כתבי יד לא נשרפים! שמעתם טוב? לא נשרפים, אבל מייצרים מהם טישיו להמונים. זה המיחזור הזה, אני אומר לכם. ועל החפיסה מצויין, שחור על גבי קרטון, בצניעות מסויימת - "יוצר מנייר ממוחזר". אז זה מה שעושים היום מכתבי יד, וואלה. וכשאני עושה שימושים שונים בטישו או בנייר טואלט, אין מנוס מלחשוב באיזה מקום הייתה אותה פיסת נייר, האם אותה פיסת נייר תפקדה כדף השער בעתון "דבר" משנת 1955, כדף הנושא את הערך "מולקולה" בכרך ישן של האנציקלופדיה העברית הראשונה, או כאחד מספרי הלימוד שנזרקו מאיזה מרתף של בית ספר שעבר שיפוץ, מחשבות טובות לניגוב טוב. וכשאוציא לאור ספר, חוברת, קונקורדנציה, כתב יד או סתם ירחון או שנתון (אם וכאשר, כמובן), אעמוד ליד הפס הנע של בית הדפוס, אלטף את הכרך החמים שאך זה יצא מהמכבש, אאנח בשקט ואשא תפילה קצרה לזאוס מלכי המלכים - מי ייתן וכתב יד זה לא ימוחזר. הטישיו הוא לא אישיו, זה הפרינציפ. בולגקוב היה מתהפך בקיברו אלמלא היה שתוי. נברוזה שלי, נברוזה.
יש בזה מגניבוּת מסויימת, למולל טישו יבש, להעביר את שתי השכבות הדקיקות בין האצבע המורה לאגודל, לפרוש את דף הטישו לאורך צידה הפנימי של כף היד, לעשות פו ולצפות באדוות של נייר דקיק שהולכות מקצה הטישו ועד קצהו. צעצוע מושלם לאדם הבוגר. ועכשיו, כהרגלי מימים ימימה, שוב מוללתי טישו ושוב עשיתי בו שימושים שלא כדרך הטבע והחוטם, התעללתי בו עד כלות, פיסלתי בו צורות גרוטסקיות ודמיינתי שמדובר בסוריאליזם קונספטואלי, וכך ישבתי והשתעשעתי עד שהוא החל להפרם. ואז זה קרה - ראיתי אותיות פורחות באוויר. "כתבי יד לא נשרפים", כתב בולגקוב אי-אז בשנות ה-40 העליזות של ברית המועצות, כשהבולשביזם הטרנדי - באותם ימים - הטיל על בולגקוב צנזורה איומה וירד לחייו. בולגקוב, מצידו, לא נשאר חייב, והכניס מחט מושחזת היטב לעינו הפקוחה תמיד של האח הגדול. בספרו "האמן ומרגריטה" הוא שוחט את כל הפרות הקדושות והאדומות של הקומוניזם הרוסי, ספר שיצא בגירסה הלא-מצונזרת זמן רב לאחר מותו. נו, בגלל הצנזורים הכל-כך שנואים על בולגקוב. כתבי יד לא נשרפים, כתב בולגקוב באותו ספר קאלט, עם רמיזה עבה לצנזורים הבאים אחריו - השלטון, המשטרה, מבקרי הספרות, אשתו ומשפחתו, אבל כתב היד המקורי ישמר לעד, ויצוץ בבוא העת מאחד הארכיונים ויספר לעולם על עוולות מזמנים עברו. נראה לי שלכך התכוון בולגקוב, אם כי חוקרי ספרות רבים עסקו בנושא, ונראה לי שהציגו פירושים מועילים יותר למשפט הנ"ל מאשר מהנדס שורות אלה. כתבי יד לא נשרפים! שמעתם טוב? לא נשרפים, אבל מייצרים מהם טישיו להמונים. זה המיחזור הזה, אני אומר לכם. ועל החפיסה מצויין, שחור על גבי קרטון, בצניעות מסויימת - "יוצר מנייר ממוחזר". אז זה מה שעושים היום מכתבי יד, וואלה. וכשאני עושה שימושים שונים בטישו או בנייר טואלט, אין מנוס מלחשוב באיזה מקום הייתה אותה פיסת נייר, האם אותה פיסת נייר תפקדה כדף השער בעתון "דבר" משנת 1955, כדף הנושא את הערך "מולקולה" בכרך ישן של האנציקלופדיה העברית הראשונה, או כאחד מספרי הלימוד שנזרקו מאיזה מרתף של בית ספר שעבר שיפוץ, מחשבות טובות לניגוב טוב. וכשאוציא לאור ספר, חוברת, קונקורדנציה, כתב יד או סתם ירחון או שנתון (אם וכאשר, כמובן), אעמוד ליד הפס הנע של בית הדפוס, אלטף את הכרך החמים שאך זה יצא מהמכבש, אאנח בשקט ואשא תפילה קצרה לזאוס מלכי המלכים - מי ייתן וכתב יד זה לא ימוחזר. הטישיו הוא לא אישיו, זה הפרינציפ. בולגקוב היה מתהפך בקיברו אלמלא היה שתוי. נברוזה שלי, נברוזה.