אני לא חושב שאתה יכול לפסול
את הרעיון שהאמונה היא החירות.
עבדי היצר או עבדי היצירה האנושית ושמה תורה- כולם עבדים.
אני סבור שברעיון הזה טמונה, אולי בלשון דתית מדי, ההכרה השפינוזיסטית שהאדם חופשי יותר תחת שלטון החוק האנושי מאשר תחת שלטון הטבע הפראי.
המעבר ממושא סגידה פרעוני למושא סגידה טרנסצנדנטי אין פירושו פריקת עול אלא פירושו דווקא העמקת המושגיות של החוק האנושי למושגיות מופשטת יותר, סטטית יותר ופחות תלויה בשרירות לב של שליט.
כלומר פירושה מעבר לרמת תרבות רוחנית יותר. ככל שהחוק מופשט יותר ולא תלוי בסמכות- כך התרבות רוחנית יותר.
החופש הרוחני העילאי הוא כאשר האדם הוא חוק לעצמו ואינו זקוק יותר לעריץ, שוטר ומושל.
זו אינה אנרכיה אלא סדר חברתי עמוק ואת האפשרות הזו מייצגת האמונה באופן סמלי.
הדת, אם כן, היא צעצוע ילדות שמכשיר את הכושרים הרוחניים של האנושות הילדותית לחירות עתידית שבה לא יהיו סמכויות.
אולם סכנתה היא בכך שהצעצוע יחליף את הדבר האמיתי. החירות היא התכלית, ואילו הדת מסוכנת בבחינת תחליף דמיוני לאותה חירות, שהיא התכלית.
