היא היתה אשתו של חבר ילדות שלי מבית הספר שנפטר בטרם עת ממחלה קשה.
היה זה רק הגיוני שאני אלך לנחם אותה אחרי כל כך הרבה שנים של קשר אפילו אם הוא לא היה ממש הדוק לכל אורכו.
אני הגעתי בשמונה וחצי בערב, היא לבשה שחורים כשעיניה דומעות והתבוננה עם עוד כמה חברים שלא הכרתי בכמה אלבומי תמונות שהיו פזורים על השולחן.
"תשתה משהו?" הציעה לי הכלה שלה שכנראה היתה ממונה על אירגון האוכל.
"משהו קל, תודה" עניתי לה והיא מזגה לי כוס משקה קל.
ישבתי כחצי שעה וכמעט כל האורחים כבר הלכו.
התבוננתי באלבום התמונות שהיה על השולחן ונזכרתי שבעצם אף פעם לא ממש סבלתי אותו אבל משום מה תמיד היינו בקשר, אולי בגלל אשתו שתמיד עשתה לי עיניים אבל אני התעלמתי.
הרגשתי שהגיע הזמן להיפרד וקמתי לעבר האלמנה.
"תישאר עוד קצת, אני רוצה לדבר איתך כשכולם ילכו" אמרה לי כשהתקרבתי להיפרד ממנה.
חזרתי למושבי ואחרי כעשר דקות נעלמו אחרוני האורחים.
"את יכולה ללכת, אני אסתדר כאן" קראה לעבר כלתה.
אחרי רבע שעה נותרנו רק שנינו ורגע אחד אחרי טריקת דלת הכניסה היא קפצה עלי כאילו לא ראתה גבר מעולם.
"אתה חייב לנחם אותי עכשיו כי אתה אולי היחידי שיודע איזה חיים משעממים היו לי עם הבעל הזה ואין לי מושג למה בכלל נשארתי איתו כל השנים האלו" אמרה לי מושכת אותי לחדר המיטות כשהשמלה השחורה שלה נושרת מעליה.
"גם ככה היא כבר קרועה" אמרה לי והתחילה לזיין אותי בלהט......
