ניסוי אוטובוסים חלק ג' ../images/Emo88.gif
משהי קוראת בשמי.... אני מרגיש לטיפה עדינה על לחיי השמאלית, אני פוקח עיינים באיטיות. מעלי פנים מחייכות, אני מחייך אליהם בחזרה. נראה כאילו הם מצפים שאני יגיד משהו. אז אני אומר את הדבר הראשון שעולה לי בראש: "איפה אני?" "יותר גרוע מזה, לא יכול לקרות" אני חושב לעצמי על האוטובוס בדרך לדודה שלי, יש איזה קשר מחויבות עמוקה בין הדודה הזו לבין אבא שלי, המחויבות מבוססת על הרעיון שהיא צריכה עזרה בלצבוע את הבית שלה ואילו אבא שלי שכח אצלה פטיש לפני מאה שלושים שנה, הוא כל הזמן אומר שהוא ייקח את הפטיש ממנה, אך הפעם הגיע המצב שבו היא מזיזה את כל הבית ולכן זה הזמן הטוב ביותר לקחת את הפטיש, לאות משפחתיות עמוקה, נשלחתי לעזור לדודה ולהחזיר את האבדה. שלא תבינו לא נכון, אני אוהב את הדודה שלי הזו, תמיד ב-סדר פסח אני יושב ליד החרוסת שלה, אבל נראה לי שהיא הייתה יכולה ללמד את מוסליני דבר אחד או שניים לגבי רודנות,לבשתי ג'ינס ישן שלי וחולצת עבודה גדולה, מהתקופה שאבא שלי היה בנח"ל,לא היה לו לב לזרוק אותה. היא מסבירה לי, בהנחיות לא הגיוניות, איפה היא רוצה שאני יצבע ואיך, בכל הזמן שאני מכיר אותה, אני לא זוכר פעם אחת שהיא לא הציע לי לשתות מיץ, שלא יהיו אי הבנות, זה מיץ סנטתי בצבע ורדרד, אשר נראה כאילו בקבוק התרכיז אינו נגמר אף פעם, בבית אנחנו קוראים למיץ הזה, "מיץ חומצה", לזכר הצרבת שדוד שלי חטף, בשבועות, לפני שמונה שנים, מאז הקיבה שלו ממש רגישה. אני מנסה ברמזים, לא רמזים, לשאול לארגז הכלים, היא כל הזמן משנה נושא, אני מרגיש כמו מתווך בין שני גופים פולטים אדירי כוח, ואני בובה יו-יו מרוחה בכתמים של צבע לבן, לבסוף לקראת סוף העבודה אני קולט את הארגז בצד, אני נאנח ואומר שאני נורא צמא, היא מחייכת, לי זה נראה כמו חיוך נקמה, והיא פוסעת בחשיבות אל המטבח, אני מזנק לכיוון ארגז הכלים, במהירות אני פותח אותו ומחטט, מתיז ברגים לכל מיני כיוונים, אני שומע את הארון במטבח נסגר, אני חופר המהירות, שורט את זרועותי, הצעדים מתקרבים והנה אני מוצא פטיש בתחתית הארגז, היא נכנסת לחדר, מבטה חד ונוקב. "היי דודה תראי" אני אומר בקול תמים, "הנה הפטיש שאבא כל הזמן חיפש". היא מותחת את שפתיה לצדדים לדבר שאמור להראות כחיוך, "הנה, שתה" היא אומרת ומושיטה לי כוס שקופה עם נוזל ורדרד בתוכה. זוכרים את שלגיה? דמיינו מה הייתה הרגשת אם היא הייתה יודעת שהתפוח מורעל... אני לוגם במהירות, משתדל שהנוזל לא יגע לי בשיניים או בכלל בכל איבר שניתן להימנע ממנו. "תודה דודה" אני אומר ונותן לה נשיקה על הלחי, אני לא אתן לה להכניע אותי בקלות, אני דוחף את הידית של הפטיש אל תוך המכנסיים, ומכסה עם החולצה, שיהיה צמוד אלי על כל מקרה שלא יבוא. אני מסיים את העבודה כעבור שעתיים, בהתחלה הפשיט הפריע קצת, אך הזזתי אותו קדימה וזה הסתדר, היא הציע לי לשתות עוד כמה פעמים, נכנעתי לשתי כוסות נוספות. זה נגמר ונראה בסדר. "יותר גרוע מזה, לא יכול להיות" אני אומר לדודה, היא מביטה בי בבעתה. "מה?" אני שואל. "שלא תעז להגיד את המשפט הזה" היא אומרת לי ברצינות שיכולה להקפיא עשן, "הוא מביא רק צרות." "אל תדאגי דודה, זה סתם משפט" "זה מה שאתה חושב." היא אומרת בניצחון והולכת. אני אוסף את עצמי וזז משם. בדרך לתחנת אוטובוס, אני חושב על כל עיניין האוטובוסים, ומה ניתן לעשות בנידון, אולי פשוט אין לי עתיד עם אוטובוסים ובנות, כשאני חושב על זה יותר לעומק אני מגיע למסקנה שעם אוטובוסים יש לי סיכוים יותר טובים, הם יוצאים בשעות קבועות, מה שמצמצם לי את האופציות, ואני מגיע לכלל יאוש מהעם הנשי. פתאום אני קולט מבטים, יש לי ידידה טובה שכשאנחנו יוצאים לברים היא מעדכנת אותי מתי מביטים בי, הפעם זה היה ברור, כל בחורה שעובר מולי בוחנת אותי חלקם מביטות הצידה, חלקם למטה, חלקם בוחנות אותי מרגל עד ראש ואחת או שתיים מחייכות אלי, אבל כולן מביטות. אני מנסה לשחזר בראש מה שונה היום משאר הימים, האם זה הביגוד? האם זו החלטה של החוסר אכפתיות? האם העולם מגיע לסופו ולא סיפרו לי? אני מביט על עצמי דרך מראה של מכונית, אני לא מאתר כתמי צבע סוררים, אין לי מושג מה קורה פה... אני רואה מרחוק את התחנה, לפני צועדות שלוש עלמות חן בעלות תיקי צד, כשאני חולף לידיהן אני מרגיש תפיחה על עכוזי, אני מסתובב במהירות אחורה, אני לא יודע אם זו הייתה אחת מהן או תיק שפגע בי, אני מתחיל להילחץ, זה כבר לא כייף שכל הרחוב מביט עליך כאילו היית טרף. ברגע של הארה אני מבין איך נשים מרגישות ברחוב ונשבע שלא לצפצף לאף אחת, דרך האוטו. "יותר גרוע מזה, לא יכול להיות" אני אומר לעצמי, ומאיץ את צעדיי אל התחנה.
משהי קוראת בשמי.... אני מרגיש לטיפה עדינה על לחיי השמאלית, אני פוקח עיינים באיטיות. מעלי פנים מחייכות, אני מחייך אליהם בחזרה. נראה כאילו הם מצפים שאני יגיד משהו. אז אני אומר את הדבר הראשון שעולה לי בראש: "איפה אני?" "יותר גרוע מזה, לא יכול לקרות" אני חושב לעצמי על האוטובוס בדרך לדודה שלי, יש איזה קשר מחויבות עמוקה בין הדודה הזו לבין אבא שלי, המחויבות מבוססת על הרעיון שהיא צריכה עזרה בלצבוע את הבית שלה ואילו אבא שלי שכח אצלה פטיש לפני מאה שלושים שנה, הוא כל הזמן אומר שהוא ייקח את הפטיש ממנה, אך הפעם הגיע המצב שבו היא מזיזה את כל הבית ולכן זה הזמן הטוב ביותר לקחת את הפטיש, לאות משפחתיות עמוקה, נשלחתי לעזור לדודה ולהחזיר את האבדה. שלא תבינו לא נכון, אני אוהב את הדודה שלי הזו, תמיד ב-סדר פסח אני יושב ליד החרוסת שלה, אבל נראה לי שהיא הייתה יכולה ללמד את מוסליני דבר אחד או שניים לגבי רודנות,לבשתי ג'ינס ישן שלי וחולצת עבודה גדולה, מהתקופה שאבא שלי היה בנח"ל,לא היה לו לב לזרוק אותה. היא מסבירה לי, בהנחיות לא הגיוניות, איפה היא רוצה שאני יצבע ואיך, בכל הזמן שאני מכיר אותה, אני לא זוכר פעם אחת שהיא לא הציע לי לשתות מיץ, שלא יהיו אי הבנות, זה מיץ סנטתי בצבע ורדרד, אשר נראה כאילו בקבוק התרכיז אינו נגמר אף פעם, בבית אנחנו קוראים למיץ הזה, "מיץ חומצה", לזכר הצרבת שדוד שלי חטף, בשבועות, לפני שמונה שנים, מאז הקיבה שלו ממש רגישה. אני מנסה ברמזים, לא רמזים, לשאול לארגז הכלים, היא כל הזמן משנה נושא, אני מרגיש כמו מתווך בין שני גופים פולטים אדירי כוח, ואני בובה יו-יו מרוחה בכתמים של צבע לבן, לבסוף לקראת סוף העבודה אני קולט את הארגז בצד, אני נאנח ואומר שאני נורא צמא, היא מחייכת, לי זה נראה כמו חיוך נקמה, והיא פוסעת בחשיבות אל המטבח, אני מזנק לכיוון ארגז הכלים, במהירות אני פותח אותו ומחטט, מתיז ברגים לכל מיני כיוונים, אני שומע את הארון במטבח נסגר, אני חופר המהירות, שורט את זרועותי, הצעדים מתקרבים והנה אני מוצא פטיש בתחתית הארגז, היא נכנסת לחדר, מבטה חד ונוקב. "היי דודה תראי" אני אומר בקול תמים, "הנה הפטיש שאבא כל הזמן חיפש". היא מותחת את שפתיה לצדדים לדבר שאמור להראות כחיוך, "הנה, שתה" היא אומרת ומושיטה לי כוס שקופה עם נוזל ורדרד בתוכה. זוכרים את שלגיה? דמיינו מה הייתה הרגשת אם היא הייתה יודעת שהתפוח מורעל... אני לוגם במהירות, משתדל שהנוזל לא יגע לי בשיניים או בכלל בכל איבר שניתן להימנע ממנו. "תודה דודה" אני אומר ונותן לה נשיקה על הלחי, אני לא אתן לה להכניע אותי בקלות, אני דוחף את הידית של הפטיש אל תוך המכנסיים, ומכסה עם החולצה, שיהיה צמוד אלי על כל מקרה שלא יבוא. אני מסיים את העבודה כעבור שעתיים, בהתחלה הפשיט הפריע קצת, אך הזזתי אותו קדימה וזה הסתדר, היא הציע לי לשתות עוד כמה פעמים, נכנעתי לשתי כוסות נוספות. זה נגמר ונראה בסדר. "יותר גרוע מזה, לא יכול להיות" אני אומר לדודה, היא מביטה בי בבעתה. "מה?" אני שואל. "שלא תעז להגיד את המשפט הזה" היא אומרת לי ברצינות שיכולה להקפיא עשן, "הוא מביא רק צרות." "אל תדאגי דודה, זה סתם משפט" "זה מה שאתה חושב." היא אומרת בניצחון והולכת. אני אוסף את עצמי וזז משם. בדרך לתחנת אוטובוס, אני חושב על כל עיניין האוטובוסים, ומה ניתן לעשות בנידון, אולי פשוט אין לי עתיד עם אוטובוסים ובנות, כשאני חושב על זה יותר לעומק אני מגיע למסקנה שעם אוטובוסים יש לי סיכוים יותר טובים, הם יוצאים בשעות קבועות, מה שמצמצם לי את האופציות, ואני מגיע לכלל יאוש מהעם הנשי. פתאום אני קולט מבטים, יש לי ידידה טובה שכשאנחנו יוצאים לברים היא מעדכנת אותי מתי מביטים בי, הפעם זה היה ברור, כל בחורה שעובר מולי בוחנת אותי חלקם מביטות הצידה, חלקם למטה, חלקם בוחנות אותי מרגל עד ראש ואחת או שתיים מחייכות אלי, אבל כולן מביטות. אני מנסה לשחזר בראש מה שונה היום משאר הימים, האם זה הביגוד? האם זו החלטה של החוסר אכפתיות? האם העולם מגיע לסופו ולא סיפרו לי? אני מביט על עצמי דרך מראה של מכונית, אני לא מאתר כתמי צבע סוררים, אין לי מושג מה קורה פה... אני רואה מרחוק את התחנה, לפני צועדות שלוש עלמות חן בעלות תיקי צד, כשאני חולף לידיהן אני מרגיש תפיחה על עכוזי, אני מסתובב במהירות אחורה, אני לא יודע אם זו הייתה אחת מהן או תיק שפגע בי, אני מתחיל להילחץ, זה כבר לא כייף שכל הרחוב מביט עליך כאילו היית טרף. ברגע של הארה אני מבין איך נשים מרגישות ברחוב ונשבע שלא לצפצף לאף אחת, דרך האוטו. "יותר גרוע מזה, לא יכול להיות" אני אומר לעצמי, ומאיץ את צעדיי אל התחנה.
