ניסיון בשיחרור...

ניסיון בשיחרור...

מדפדפת בין הכתובים שמתנהלים פה, מזדהה עם חלקם, נטולת אומץ לשתף, החלטתי להעיז.. אז ככה : אני בסביבות גיל 30, לרוב בריאה, למעט הפרעה דיסוציאטיבית שאיתה הצלחתי לחיות, אמנם בקשיים אבל, התמודדתי עם חיי, משפחתי ועבודתי. אחרי שנים של עבודת ציבור והופעות החלטתי לגעת קצת יותר בנשמה והחרתי עבודה בטיפול ילדים שעברו התעללות, מאז השתנו חיי, נפתחו סדקים והתעבו, משנה לשנה הרגשתי את ההתערערות שבי תופסת מקום נכבד, הצוות המקצועי שאיתו עבדתי הציע לי טיפול וכך עשיתי, אבל המצב רק הלך והחריף < בחרתי בטיפול באומנות> עם כל פגישה בטיפול ועבודה עם הילדים הרגשתי קרעים בתוכי, המטפלת הציעה לי טיפול תרופתי, אבל חרדתי מתרופות ביטלו כל אפשרות. פותרתי מעבודתי ונכנסתי אל בור שחור תחושות מוזרות של פחד, כמו מישהו דוחף אותי אל החלון < אני גרה בקומה גבוהה מאד> פחדתי לצאת מהבית, לא היה בי כוח לתקשר, לתפקד.. לחיות, טעם המוות חייך אלי אבל פחדתי ... חשבתי על הבן שלי ורגשות מאשם מילאו אותי, המצב הלך והתגבר.. לא תפקדתי כלל, אוכל לא היה בבית, רגשות אשם ופחד.. כך דידיתי אל לשכת הרווחה הקרוב לביתי, הצלחתי רק ללחוש" אני צריכה עזרה" ופרץ דמעות ורעד .. ובושה, כל כך הרבה בושה היו בי, הציעו לי ללכת למיון כי הפסיכיאטר לא זמין.. לא הסכתי, פחדתי התביישתי.. הסכמתי לפגישה עם הפסיכ' לעוד חודש חזרתי אל ביתי.. הסכמתי לקבל עזרה עם האוכל.. לא האמנתי שיש מקום לעוד בושה.. גיליתי שיש.. הפחדים היו עצומים, לא יצאתי מהבית חודשים,מצאתי מרגוע בפיתרון הזה , כל מחשבה של יציאה הייתה ממלאה אותי בחושך נוראי, הפחד שמישהו יבקש ממני משהו.. חוסר היכולת שבי לתת הפחד לקבל היו ענקים וכל כך לא מתאימים למי שחשבתי שאני, העזתי לספר למשפחתי, כמהתי להבנה מהם, הם התרחקו ממני, היום כמעט שאני שומעת מהם למעט מקרים שהם צריכים עזרה בטיפול עם אמא, שהיא בשלבי גסיסה ואין בי יכולת להיות שם לעזר.. לא אוסיפ בעניין כי נראה לי שהגזמתי עם המלל... היום אני מטופלת בכדורים ומידיי פעם בטיפול באומנות לנפגעות תקיפה מינית, מצבי קצת יותר טוב, אין חושך, אין התקפים חזקים.. יוצאת <לא לבד> מהבית, מנסה עדיין לעבוד עם עצמי.. נראה שהדרך ארוכה..
 

בוזיקית

New member
ברוכה הבאה לפורום היקר שלנו!!!

קחי אויר, נשמי עמוק, ותרגישי כמו ב -
. אנחנו נשמח לעזור לך כמה שאפשר ולתת לך
מתי שתצטרכי. אני מדברת גם בשם חבריי לפורום, ואני בטוחה שכל אחד ואחת מהם יגיד לך אותו דבר. רציתי לשאול מה זה הפרעה דיסוציאטיבית אם אפשר? גמני טיפלתי באמא גוססת ובאבא גוסס, ובקטע הזה אני יכולה להזדהות איתך, ולחזק את ידייך כמה שניתן (ההורים שלי נפטרו). את מוזמנת לשתף בקצב שלך, בכמות שמתאימה לך, ואל תחששי מכמות מלל גדולה (אותי בטח לא תצליחי לעבור
... אני רוצה להאיר נקודות של אור בסיפורך, כפי שאני רואה אותן, כדי לעזור לך לראות את האור שבקצה המנהרה: * יש לך משפחה וילד! * את עוסקת / עסקת בעבודת קודש עם ילדים ואני מעריצה אותך על כך! * פנית לעזרה, כמו שרבים מאיתנו היו אולי רוצים אבל מתביישים / חוששים! * שיתפת את משפחתך במצוקתך! עזבי כרגע את התגובה (או חוסר התגובה) שלהם, את עשית צעד שרבים מאיתנו היו רק חולמים לעשות!!! * נראה לי שאת עצמך סיימת בתקווה, בנימה מעט יותר אופטימית מרוב הסיפור המצער והקשה שלך... ואני איתך מחזיקה לך אצבעות שתצאי מהחושך לאור. נראה לי שאת בדרך הנכונה... מקווה שעזרתי ולו במעט...
 
הצלחת להציף אותי..

ריגשת אותי כל כך, תודה
באמת מרגישה שהגעתי למקום הנכון. הפרעה דיסוציאטיבית או בעברית ניתוקית, אינה מולדת, בד"כ מגיעה עם התעללות חוזרת בגיל מעיר, כשאתה חסר יכולת הגנה הדרך היחידה שברשותך היא ניתוק עצמי מהסביבה, העניין הוא שאז נוצר מין"קצר" בין כמה נקודות זיכרון במוח, כמובן שיש מיניי מצבים , אינני במצב קשה, והניתוקים שלי אינם קיצוניים, אינני נעלמת לשעות או ימים ומרגישה את הניתוקים, ז"א אינני נעלמת לגמרי, העבודה בטיפול באומנות היא לשם נגיעה במצב הטרום חוויתי, מכיוון שהחוויה הייתה מגיל צעיר לפני שידעתי לדבר, המוח עובד בצורה אסוציאטיבית, נטול מלל, רק חשש והבלת, האמת שאני עדיין בהכחשה, אינני בטוחה בדיוק מה קרה שם אם זו המצאה של הדימיון שלי, על כך יש לי וויכוחים רבים והמטפלת חוזרת ומסבירה שזה שגור בכל מי שחווה את החוויות שאני מדברת עליהן, ולטענתה ילד בגיל צעיר לא יכול להמציא דמיונות מיניים אלימים כל כך... מקווה שהצלחתי להעביר מעט מהידע שגם אצלי הוא זעום, מתנצלת על הכתיבה באם היא לא יוצאת מסודרת ואו אם יש בה טעויות אינני מסוגלת לקרוא את מה שאני כותבת... כבר אמרתי תודה ??
 

בוזיקית

New member
יקירה, אל תתנצלי כל כך...

(מי שמדבר, אני אלופה בהתנצלויות...) ותרגישי בנוח, כולנו נשמח בחברים חדשים! תודה ששיתפת לגבי ההפרעה בה את לוקה - זה מאוד מעניין אותי - האם תוכלי לתת לי קישור למאמר על זה? או לאיזה שהוא אתר? הייתי רוצה לקרוא על כך עוד (רצוי בעברית אם אפשר). אני חוזרת ואומרת שאני מעריצה את נחישותך לדבוק בחיים ולהמשיך למרות כל הזוועות שאת שוזרת בין המילים, זועקת זעקה חרישית בקול חלוש... אם את עשית / עושה את זה אני מורידה את הכובע בפנייך ובאמת מודה לך שפתחת לנו צוהר לעולמך ושיתפת אותנו בסיפור קשה כל כך... שלך,
 
שמחה לשמוע

שאת אוהבת את העבודה שלך, מאד חשוב, את צודקת, אם טוב לך שם שנני לעצמך שוב ושוב מהן הסיבות שאת עובדת שם, העונג שבדברים שאת אוהבת בעבודה, כמובן שאת בוחרת להיות שם, למרות כל הקשיים את זו שבוחרת, והעבודה משרתת אותך ולא להפך, ואכן בכל מקום לצערי ניתן למצוא יצורים צרי רגישות ופלצנים שכמותו, לכן, את מתמודדת, אם לדעתך הוא לא יקבל נכון את מילותיך במקרה של שיתוף רגשותייך אז לכי עם תחושות הבטן שלך, תקשיבי להן, אין סיבה להרעיש במקום שאין בו יצור שומע, אבל לעצמך תשמיעי אהבה, חזקי את החלקים הרגישים שבך, לאט לאט תתמודדי עם כל מה שזה מעיר בך ותתנקי, וכך מעבר לשכר ולעונג שבעבודה בלי משים תקבלי ממנו את המתנה הגדולה של השתחררות המ"צרבת" שאנשים כמוהו מעבירים לך..
 
איךךךךךךךךךךךךךך

הגעתי לפה?? התכוונתי בכלל לתת תגובה במקום אחר .. אופ איתי, עד שאלמד איך משתמשים פה בלחצנים...בבעעע
 
קצת קשה למצוא..

אתר בעברית על הנושא, חפשי בגוגל "מייטל" זהו המקום שאני מטופלת בו לדעתי יש שם הסברים, אני נמנעת כרגע להכנס לשם, יתכן ושם האתר באנגלית, בהצלחה:) אגב, הפסיכיאטר שמטפל בי דרך התרופות הוסיף עוד הרבה "שמות" להגדרת התופעה שאני נמצאת בה, עם חלקה אינני מסכימה אבל ללא ספק הכדורים מטיבים איתי
 
../images/Emo24.gifשלום לך סגולה...

כולנו נמצאים באותו מקום החרדות שונות אבל כולנו נלחמים, נופלים קמים ושוב נלחמים, בפעם הראשונה שהחלטתי שאני לא מסוגלת להתמודד עם המצב ואני חייבת טיפול תרופתי כשהגעתי למקום ליבי עצר מלכת היו שאם אנשים במצב כל כך קשה וחשבתי לעצמי "אלוהים אני קשורה לשם"??? נבהלתי וברחתי. עצרתי לרגע חשבתי לעצמי זה חשוב באמת מי מגיע לשם??? לא יותר חשוב שאותם אנשים מודים בכך שיש להם בעיות כאלו ואחרות ורוצים לטפל בהם?? שיש להם אומץ להודות בבעיות??? כן אני רוצה להיות קשורה לאותם אנשים שיש להם אומץ ונחישות. שנים הסתרתי את המצב שלי אף אחד לא ידע מה עובר עלי פחדתי שהם יפחדו ממני שיחשבו שאני משוגעת וצריך לאשפז אותי, הורי מעולם לא ידעו מה יש לי מה קורה לי?? למה אני כל כך רגזנית וכעוסה כל הזמן?? לא היה לי את האומץ לספר להם והיום זה קצת מאוחר שניהם נפטרו, צריך אומץ עז כדי להחליט שאתה משתף אנשים אני סיפרתי לאחותי רק לפני כמה חודשים כשאני כבר נמצאת במצב הזה שנים, הצלחתי לספר כי קיבלתי את המצב שלי, התחלתי לאהוב את עצמי, אני כל כך מבינה את הקושי שלך לקבל את סירובם להבין אותך תגידי לעצמך "זאת אני אני לא מושלמת ומי שלא מוצא חן בעיניו ולא רוצה לקבל אותי יכול תמיד לדפוק את הראש בקיר (אחחחחחחחח זה כואב)" השורות האחרונות של מה שכתבת משמחות שאת מתחילה לראות חריץ קטן של אור בקצה המנהרה ואני מקווה שהוא יתרחב ויעטוף אותך בחום ברצון עז לעשות עוד דברים למען עצמך, הדרך ארוכה מאוד, אבל עם רצון את תגיעי לשם. אוסיף לדבריה של בוזי המתוקה אנחנו תמיד כאן בשבילך כיתבי כמה שתרצי אם לא תרצי לכתוב אנחנו נוכל לשלוח לך חיבוקים שירגיעו אותך מעט.
 
מלאכית, בוזי וגילה היקרות../images/Emo24.gif

מרגישה שזכיתי.. אין יום יפה יותר מלקבל חום של בוקר ולא רק מהשמש :) כן אני יודעת שהדרך ארוכה, לא אוותר עד שאשתחרר מכיבלי הבלימה והחושך, אכו יש עיתים שהכל נראה קל יותר ויש ימים אממ.. שהחושך משכיח ת'כוחות. הצער של ההתעלמות מהמשפחה אכן צורם, מעבר להתעלמות יש שם כעס.. כעס גדול עלי, כי אינני אותה 1 שהייתה שם תמיד לעזר, אני שומרת מרחק, שומרת על עצמי גם כשזה בא על חשבון "הילדה הטובה" שאני "אמורה להיות", לא אכחיש זה מפעיל את רגשות האשם, אני אשפית רגשות האשם, אבל לא מספיק בשביל להפעיל בי עשייה, כן אני חוזרת ומשננת לעצמי במין מנטרה שכזו " אני חייבת לדאג לעצמי" אבל חלק אחר נעצב על הימים שעוברים ולא יחזרו, עם אמא שלי, שכמובן גם איתה יש כל כך הרבה עומקים של רגשות בכל גווני הקשת, הייתי מאד רוצה להצליח לגבור על הכל ולהיות שם בשבילה, לתת לה את ההרגשה הכי טובה שיכולתי כדי שתלך עם תחושה של מיצויי באימהות שלה, למרות שזה לא מה שהיה... אוף זה מבולבל כל כך..
 
למעלה