חלודה סגולה
New member
ניסיון בשיחרור...
מדפדפת בין הכתובים שמתנהלים פה, מזדהה עם חלקם, נטולת אומץ לשתף, החלטתי להעיז.. אז ככה : אני בסביבות גיל 30, לרוב בריאה, למעט הפרעה דיסוציאטיבית שאיתה הצלחתי לחיות, אמנם בקשיים אבל, התמודדתי עם חיי, משפחתי ועבודתי. אחרי שנים של עבודת ציבור והופעות החלטתי לגעת קצת יותר בנשמה והחרתי עבודה בטיפול ילדים שעברו התעללות, מאז השתנו חיי, נפתחו סדקים והתעבו, משנה לשנה הרגשתי את ההתערערות שבי תופסת מקום נכבד, הצוות המקצועי שאיתו עבדתי הציע לי טיפול וכך עשיתי, אבל המצב רק הלך והחריף < בחרתי בטיפול באומנות> עם כל פגישה בטיפול ועבודה עם הילדים הרגשתי קרעים בתוכי, המטפלת הציעה לי טיפול תרופתי, אבל חרדתי מתרופות ביטלו כל אפשרות. פותרתי מעבודתי ונכנסתי אל בור שחור תחושות מוזרות של פחד, כמו מישהו דוחף אותי אל החלון < אני גרה בקומה גבוהה מאד> פחדתי לצאת מהבית, לא היה בי כוח לתקשר, לתפקד.. לחיות, טעם המוות חייך אלי אבל פחדתי ... חשבתי על הבן שלי ורגשות מאשם מילאו אותי, המצב הלך והתגבר.. לא תפקדתי כלל, אוכל לא היה בבית, רגשות אשם ופחד.. כך דידיתי אל לשכת הרווחה הקרוב לביתי, הצלחתי רק ללחוש" אני צריכה עזרה" ופרץ דמעות ורעד .. ובושה, כל כך הרבה בושה היו בי, הציעו לי ללכת למיון כי הפסיכיאטר לא זמין.. לא הסכתי, פחדתי התביישתי.. הסכמתי לפגישה עם הפסיכ' לעוד חודש חזרתי אל ביתי.. הסכמתי לקבל עזרה עם האוכל.. לא האמנתי שיש מקום לעוד בושה.. גיליתי שיש.. הפחדים היו עצומים, לא יצאתי מהבית חודשים,מצאתי מרגוע בפיתרון הזה , כל מחשבה של יציאה הייתה ממלאה אותי בחושך נוראי, הפחד שמישהו יבקש ממני משהו.. חוסר היכולת שבי לתת הפחד לקבל היו ענקים וכל כך לא מתאימים למי שחשבתי שאני, העזתי לספר למשפחתי, כמהתי להבנה מהם, הם התרחקו ממני, היום כמעט שאני שומעת מהם למעט מקרים שהם צריכים עזרה בטיפול עם אמא, שהיא בשלבי גסיסה ואין בי יכולת להיות שם לעזר.. לא אוסיפ בעניין כי נראה לי שהגזמתי עם המלל... היום אני מטופלת בכדורים ומידיי פעם בטיפול באומנות לנפגעות תקיפה מינית, מצבי קצת יותר טוב, אין חושך, אין התקפים חזקים.. יוצאת <לא לבד> מהבית, מנסה עדיין לעבוד עם עצמי.. נראה שהדרך ארוכה..
מדפדפת בין הכתובים שמתנהלים פה, מזדהה עם חלקם, נטולת אומץ לשתף, החלטתי להעיז.. אז ככה : אני בסביבות גיל 30, לרוב בריאה, למעט הפרעה דיסוציאטיבית שאיתה הצלחתי לחיות, אמנם בקשיים אבל, התמודדתי עם חיי, משפחתי ועבודתי. אחרי שנים של עבודת ציבור והופעות החלטתי לגעת קצת יותר בנשמה והחרתי עבודה בטיפול ילדים שעברו התעללות, מאז השתנו חיי, נפתחו סדקים והתעבו, משנה לשנה הרגשתי את ההתערערות שבי תופסת מקום נכבד, הצוות המקצועי שאיתו עבדתי הציע לי טיפול וכך עשיתי, אבל המצב רק הלך והחריף < בחרתי בטיפול באומנות> עם כל פגישה בטיפול ועבודה עם הילדים הרגשתי קרעים בתוכי, המטפלת הציעה לי טיפול תרופתי, אבל חרדתי מתרופות ביטלו כל אפשרות. פותרתי מעבודתי ונכנסתי אל בור שחור תחושות מוזרות של פחד, כמו מישהו דוחף אותי אל החלון < אני גרה בקומה גבוהה מאד> פחדתי לצאת מהבית, לא היה בי כוח לתקשר, לתפקד.. לחיות, טעם המוות חייך אלי אבל פחדתי ... חשבתי על הבן שלי ורגשות מאשם מילאו אותי, המצב הלך והתגבר.. לא תפקדתי כלל, אוכל לא היה בבית, רגשות אשם ופחד.. כך דידיתי אל לשכת הרווחה הקרוב לביתי, הצלחתי רק ללחוש" אני צריכה עזרה" ופרץ דמעות ורעד .. ובושה, כל כך הרבה בושה היו בי, הציעו לי ללכת למיון כי הפסיכיאטר לא זמין.. לא הסכתי, פחדתי התביישתי.. הסכמתי לפגישה עם הפסיכ' לעוד חודש חזרתי אל ביתי.. הסכמתי לקבל עזרה עם האוכל.. לא האמנתי שיש מקום לעוד בושה.. גיליתי שיש.. הפחדים היו עצומים, לא יצאתי מהבית חודשים,מצאתי מרגוע בפיתרון הזה , כל מחשבה של יציאה הייתה ממלאה אותי בחושך נוראי, הפחד שמישהו יבקש ממני משהו.. חוסר היכולת שבי לתת הפחד לקבל היו ענקים וכל כך לא מתאימים למי שחשבתי שאני, העזתי לספר למשפחתי, כמהתי להבנה מהם, הם התרחקו ממני, היום כמעט שאני שומעת מהם למעט מקרים שהם צריכים עזרה בטיפול עם אמא, שהיא בשלבי גסיסה ואין בי יכולת להיות שם לעזר.. לא אוסיפ בעניין כי נראה לי שהגזמתי עם המלל... היום אני מטופלת בכדורים ומידיי פעם בטיפול באומנות לנפגעות תקיפה מינית, מצבי קצת יותר טוב, אין חושך, אין התקפים חזקים.. יוצאת <לא לבד> מהבית, מנסה עדיין לעבוד עם עצמי.. נראה שהדרך ארוכה..