ניסיון שלי בכתיבה...מקווה שתאהבו.
זה הדבר הבערך ראשון שכבתי (בתור סיפור), ואני לא יודע כמה "טוב" אני...מניח שאני די גרוע. כתבתי את זה לא בבת אחת, אלא בהמשכים... בנוסף, ניסיתי לעשות כמה דברים...תיאורים של מאורעות, חפצים, היסטוריה...(לא יצא ממש פעולה) אבל, זה לא סתם קישקוש שכתבתי בלי לבדוק...עברתי עליו כמה פעמים...שיניתי והוספתי (בכלל, זה פעם היה קצר יותר...אבל לא רציתי להוסיף לפורום משהוא שהוא לא...ארוך...שלא מבטא ומדגים יותר...אז חיכיתי)...ולא השקעתי בו סתם כתיבה, אלא גם מחשבה. (אני לא ממש יודע איזה סגנון זה...או איזה סוג...אבל אני קורא ספרי מד"ב ופנטסיה...אז אני די בטוח שזה אחד מהם
(או שניהם ביחד...^^) רק עוד הערה אחת, אהבתי מאד את הסדרה (או סאגה...7 ספרים בכל מקרה) "מחזור שער המות", ואולי היא השפיע עלי בכתיבת הסיפור...כנראה אפילו...אבל אני מקווה שלא "העתקתי" בשום דרך שהיא. אז הנה זה מתחיל: זה היה לילה. כרגיל. היא ישבה על הענף, בוהה בשמים השחורים... בקרוב תעלה השמש ה20 בחייה, והיא התרחקה מהחגיגות לפני עלייתה. השמים היו חסרי ירח, כצפוי בזמן זה. אך עדיין, מתוך הרגל, היא חיפשה זכר לאור המנצנץ, הזוהר, של הירח. היא ידעה שבקרוב, בקרוב מאד, יעלה היום. היום שמביא את האור המסנוור, שעיניה, שהיו רגילות לחשכה הכמעט מוחלטת, ייתקשו מאד להסתגל אליו. כרגע היא הייתה צריכה לחגוג את ההצלחה של בני שבטה - לאסוף ולאכסן מספיק מים ומזון לקראת היום. אך למרות זאת, היא לא חגגה, ולא שמחה...כאשר היא הביטה בשמים חסרי הירח, התגברה תחושת העצב והפחד הבלתי צפויה. היא לא ידעה מאין היא הגיע, או מדוע, אך תחושה מבשרת רעות עלתה בקרבה, תחושה שלא יכלה להתעלם ממנה. היא נזכרה בפעמים הקודמות, בעליה האיטית, הרדודה, הכמעט בלתי מורגשת של השמש...השמש שהיא ראתה פעמים מעטות בחייה. בעוד היא בוהה בשמים, הם החלו להתבהר. אף כי בקושי היה ניתן להבחין בכך, ויעברו עוד שעות עד שהיא תחוייב להתחבא, מפעת השמש, עד שעייניה יחלו בהסתגלותן החלקית לשמש, היא כבר דמיינה את הבאות. בעוד היא בוהה בהתבהרות הכמעט בלתי מורגשת, היא הרהרה באלה שחיים את חייהם במרחק...דמיינה איך האלפים השנואים, המתועבים של היום, אלה שחיים תחת שמש היום כמעט כל ימי חייהם, מסתגלים. ובעוד היא חושבת עליהם, היא לא יכלה שלא לחשוב על חייהם שלהם - של האלפים של הלילה. אלה שמבלים תחת אפילה, ללא שמש פרט לזמן קצר בשנה. עמה, שהדבר היחיד שמספק לו אור הוא הירח. היא דמיינה איך אבותיהם המשותפים, של האלפים של היום, והאלפים של הלילה הגיעו לפלנטה זו... למרות שהסיבה לבריחתם הייתה ידועה למעטים בלבד, ונשמרה בסודי סודות, העובדה שזו לא הייתה פלנטת הבית שלהם נשארה חקוקה במוחותיהם...הסיפורים על עולם, שבו היה מעט יום, ולאחריו מעט לילה, שרד במוחותיהם מאות בשנים. לא כמו בפלנטה זו - שבגלל אי ההסכמה של אבותיה, שלא הסכימו אם להתיישב באיזור החשוך או המואר, נוצרה החלוקה. חלוקה לאלה שהתיישבו ביום, ואלה שהתיישבו בלילה. חלוקה מסכסוך מסובך ועבות, שאחרי כמה מאות שנים הפכה ליריבות גלויה, ולאחר מכן למלחמה. היא החלה להיזכר בהיסטוריה - בתחילה הכל היה שקט. שני הצדדים רתחו אחד על השני, ולא הסכימו לפגישות ודיבורים.אבל אז, כשהחל המחסור במצרכים, החלו הפשיטות. אומנם האלפים של הלילה פשטו ראשונים, אך הם לא הרגו ולו נפש חיה אחת, למיטב ידיעתם בפשיטה זו הם אפילו לא נראו. וגם הפשיטה נגרמה מפעת המחסור הנורא במזון, לא נותרה להם ברירה מלבד לגווע ברעב. אבל המהלך הגלוי, הרציני הראשון היה של האלפים של היום - הם תקפו אחד ממחוזות הגבול הקרובים אליהם ביותר. היא דמיינה איך האלפים של היום תוקפים בלא רחמים ברגע של חולשה - כאשר עלה היום. כשעיניהם של האלפים של הלילה עוד לא התרגלו אל השמש , האלפים של היום החלו להתגנב...הם תקפו בדיוק כשעלתה השמש מאחורי גבם. למרות שלא ניתן לשוות לטבח פרוע זה חזות של התקפה, כך הוא נקרא. בעוד היא ממשיכה להגות בהיסטוריה העגומה, היא נאנחה עמוקות. כעת, לאחר מאת שנים מרגע הגעתם, הם הסתגלו היטב. כעת הם למדו כמה וכמה מן הסודות הטמונים בכוכב זה, ויכלו להתמודד עימו. כעת הם היו מוכנים לשלום, שני הצדדים. כלומר - מוכנים מבחינת יכולתם להתמודד עם הכוכב בלא פשיטות והתקפות, אך הכעס, השנאה, וחוסר האמון כנראה יישארו לנצח... לפתע, התחושה מבשרת הרעות התחזקה. התחושה התעצמה, והיא הרגישה עקצוצים בעורפה. בנוסף, היא שמעה רחש, לא יותר מעלה יבש נשבר, אך היא שמעה אותו. היא השתופפה על הענף שלה, וחיבקה את כלי נשקה: קשת ארוכה. אך זו לא היית קשת רגילה. קשת זו הייתה בת מאות שנים, ונוצרה מעץ גזע העולם (עץ שגדל רק בקוטב הקפוא, שנשלט ע"י בני עמה) וכושפה בקסם גמדים עתיק. (הגמדים היו בכוכב עוד לפני בוא האלפים, ולפי השמועות גם הם הגיעו באותה דרך כמותם. הגמדים התיישבו בקצה השני של הכוכב, הקצה החם, בתוך מחילות עמוקות באדמה, וכמובן שהדרך היחידה אליהם הייתה דרך האלפים של היום. ) לכן בשביל קשת זו נדרש שלום בין כל שלושת הגזעים, אך שלום זה היה קיים רק בעבר הרחוק. קשת זו הייתה לא רק נדירה מאד, ובלתי ניתנת ליצירה בתקופה זו, אלה גם אחד משלושת כלי הנשק החשובים ביותר של כפרה. בלעדיהם, סיכוייהם לגבור על התקפה פתאומית ייצנחו פלאים... אך כרגע היה תורה לשמור על הנשק העתיק. והיא שמרה עליו יותר מאשר על חייה. היא בחנה את הנשק האהוב. הוא היה בנוי מעץ חום כהה, עם גילופים מדהימים ביופיים. בקצותיו של העץ היו מתכות כסופות שהיא לא ידעה את שמן, אך ידעה שבאו מן הגמדים, שמצאו אותן במעמקי האדמה. לשני קצוות המתכת חובר חוט כסוף נוצץ, שניתן למתיחה כבירה בלא להיקרע. למרות שהנשק לא היה שלה, היא הייתה אחת מהיחידים שידעו להפעילו במלוא כוחו, והיא גם יכלה לצלוף בעלה בודד ממרחק 36 מטרים... אני...אממ...הפסקתי לכתוב כאן...משתי סיבות: 1) אני לא יודע איך זה, מה לשפר, ומה לעשות...אז למה להמשיך לכתוב כשאני אצטרך לשנות...?
(כלומר, מעוניין בביקורות או בתגובות כללי כדי לדעת מה לשפר בהמשך (או בסיפור עצמו...אם זה גרוע...)) 2) אין לי כ"כ כוח להמשיך לכתוב...ואני חושב שביקורת מכל סוג תעודד אותי להמשיך...(נשמע סיבה לא מספיק טובה? תקראו שוב את הראשונה.) אז מקווה שאהבתם!, ומצפה בקוצר רוח לתגובות...
זה הדבר הבערך ראשון שכבתי (בתור סיפור), ואני לא יודע כמה "טוב" אני...מניח שאני די גרוע. כתבתי את זה לא בבת אחת, אלא בהמשכים... בנוסף, ניסיתי לעשות כמה דברים...תיאורים של מאורעות, חפצים, היסטוריה...(לא יצא ממש פעולה) אבל, זה לא סתם קישקוש שכתבתי בלי לבדוק...עברתי עליו כמה פעמים...שיניתי והוספתי (בכלל, זה פעם היה קצר יותר...אבל לא רציתי להוסיף לפורום משהוא שהוא לא...ארוך...שלא מבטא ומדגים יותר...אז חיכיתי)...ולא השקעתי בו סתם כתיבה, אלא גם מחשבה. (אני לא ממש יודע איזה סגנון זה...או איזה סוג...אבל אני קורא ספרי מד"ב ופנטסיה...אז אני די בטוח שזה אחד מהם
באמת. התחלה נחמדה לסיפור, במיוחד אם זה הסיפור הראשון שאתה כותב. מעניין אותי לדעת איך זה ממשיך. ועכשיו לביקות: -פלנטה?למה מילה לועזית? למה לא : "באנו לכוכב זה", או "באנו לאדמה זו?" הכוונה שלי שכאשר יש מילה רגילה ושגורה בשימוש בעברית, עדיף להשתמש בה ולא לברוח לאנגלית 