Justin Gallagher
New member
ניסיון שני.
לבכות שנית / ג'סטין גאלאגר "טוב, אני עייף" אמרתי והתרוממתי מהמושב, מתעלם ממבטי ההפתעה על פניהם של הורי וממבט האכזבה על פני אחותי. חייכתי במבוכה, לקחתי את הארנק מהשולחן, הסתובבתי ויצאתי מהרחוב הצר- לעבר המלון. הבטתי לאחור ברגע שיכולתי- מוודא שאינם עוד בטווח ראייה. גוש עבה נתחב לגרוני, איבדתי שיווי משקל. השענתי את גבי על הקיר הקרוב, נלחם לשווא בצורך שזכרתי היטב. אנחת בכי חנוקה נפלטה מגרוני- כמו פורצת מחסום עתיק. הדמעות החלו לזלוג, גבי החליק במורד הקיר עליו נשענתי- עורי נפצע ונשרט מבליטות האבן הבולטות מהקיר. פניי נקברו בין כפות ידיי, אצבעותיי לפתו את שיערות ראשי ומשכו אותך בחוזקה, הופכות כאב נפשי לפיזי. עברו שנים מאז שבכיתי כך, משוחרר, מגלה רגשות- ולא משנה מי יראה. בכיתי. ככה, באמצע הרחוב, אנשים עוברים לידי וממשיכים הלאה- ואני בוכה. לאחר מספר דקות משכתי באפי, ניגבתי את הדמעות בגב ידי והמשכתי ללכת לעבר המלון. כבר שנים לא בכיתי ככה. לא התפרקתי כך, לא התמוטטתי, לא שחררתי רגשות. מסתבר שכל מה שהייתי צריך לעשות זה לראותו שוב- איך לא חשבתי על זה? חודשים אני מנסה לגרום לעצמי לבכות באמת, מנסה להכאיב לעצמי מספיק כדי לבכות- אבל הכאב מתחלף מיד בזעם- ועיניי נשארות יבשות. היום...היום רק ראיתי אותו! לא דיברתי איתו, לא אמרתי לו דבר- כרגיל. והוא היה מדהים כהרגלו, מניח לעיניו הירוקות לפסוח עליי, פוגע עמוק יותר ויותר בנפשי. זה מה שהופך אותו לכל כך מיוחד, ההשפעה שיש לו עליי. כל ההגנות הנפשיות האלה, כל החומות והמגנים שחוסמים אותי מהעולם ואת העולם ממני- הכל מתמוטט לידו. שנתיים וחצי של דכאונות וכאב- שיצרו אצלי בעיות אמון נוראיות. לא מסוגל לבטוח. לא מסוגל לשתף. וכל ההגנות האלה, הקליפות, החומות- הכל נופל לידו. כל פעם מחדש, כל פעם שאני רואה אותו- הכל נופל. דברים בסיסיים אצלי- כמו ההפיכה האוטומטית של כאב נפשי לזעם, פשוט נעלמים. אני לא מצליח לעשות דבר כשהוא בסביבה. דמותו שוכנת במוחי, עיניו לא מניחות לנפשי, שפתיו העדינות שנראות כאילו צוירו בידי אמן- הוא לא יוצא לי מהראש!! חלומותיי מתרכזים וממורכזים אך ורק בו, במגעו, בקולו, במבטו. גופו העדין, הנערי- אך השרירי והיפה, ממלא את לבי באושר- ואת נפשי בעופרת. רגליי השתופפו לעבר החדר במלון, קומה רביעית. המעלית עולה לאט, לאט- או אולי הכל זז באיטיות, כשהוא בסביבה. אני מביט לעבר הקירות העגולים במסדרונות הארוכים- ועיניו מביטות בי בחזרה. אני הולך במסדרון הצר ומדמיין אותו הולך לפניי, בתנועות הקלילות שלו, החינניות. רגליו המדהימות זזות, אחת אחר השניה. עכוזו זז מעט לצד אחד, ואז לשני- בתנועה כל כך עדינה שאם לא מתרכזים בה- לא מבחינים בה. ידיו זזות בהתאמה מושלמת להליכה, עיניו סורקות את החדר ביסודיות- כפי שהבחנתי בו מביט סביב פעמים כה רבות. חיוך מתוק ורחב מתוח על פניו הצרות, שפתיו הדקות והעדינות נמתחות לאחור- חושפות שורה של שיניים מדהימות. עיניו נוצצות לרגע, עניים ירוקות, כהות, עמוקות- ועצובות כל כך. כל פרט ותנועה שלו זועקים את תמימותו הנערית- ובגרותו הבלתי נתפסת. חיוכו המדהים זועק את הטוהר והזכות- אך מבטו החודרני והעצוב מוכיח פעם אחר פעם- עד כמה החיוך משקר. פעם רבות כל כך המצאתי סיפורים על דברים שעבר, דברים שעיניו העצובות סיפרו לי עליהם. סיפורים שחלקם מציאותיים- וחלקם תלושים מספרי מדע בדיוני חולניים. סיפורים פשוטים כסיפורי ילדים- או מסובכים כספרי פילוסופיה, קצרים כבלדות- או ארוכים כספרים. היה זה אולי הדבר היפה בו ביותר- עיניו. חסרות התמימות שכל שאר גופו זעק. חסרות השמחה והטוהר שתנועותיו הבליטו. המבט בהן משתק, מאבן. כשמישהו מביט בהן- כל מה שהטריד או הפריע לו נעלם- והוא שואל את עצמו שאלה אחת בלבד- מה הנער הזה עבר שגרם לעצב העמוק והבדידות הנוראית הזו בעיניו היפות כל כך? מה קרה לו שגרם לרגשות הנוראיים האלו לזרום אל גופו ונפשו? מה עשה את השינוי הזה? ולמה זה מתחיל, ונגמר- בעניים? הוא מחייך כל הזמן, מקפץ, צוחק. מלא אנרגיה ושמחת חיים- ולפעמים, רק לפעמים, כשהוא מחייך- עיניו מנצנצות לרגע, ניצוץ של שמחה- ניצוץ מבריק שנמשך לרגע קצר, עד שהעצבות מציפה אותו שנית. אני מכיר אותו כל כך טוב- ומעולם לא דיברתי איתו. נכנסתי לחדר המלון הקטן, עיניי נפוחות מדמעות שחיכו שנים כדי לזלוג. דמעות שעדיין מחכות. סגרתי את הדלת מאחורי ונעלתי אותה. אני צריך קצת זמן לבד- ובכל מקרה, השאר לא יחזרו במשך השעות הקרובות. זרקתי את הפלאפון אל השולחן, מתעלם מהבטריה שהתנתקה מהמכשיר ונפלה על הרצפה שכוסתה בשטיח כחול. הארנק נזרק ונחת על ארגז המצעים הצמוד לשולחן. השכבתי את עצמי על המיטה, קובר את עצמי מתחת לשמיכות- מתפלל להישאר שם לנצח. סיפורים שכתבתי בעבר עלו בראשי, כל אחד מהם מבוסס על דברים שחלמתי על שנינו. אני כל כך אוהב אותו. חלמתי על המגע, על הנשיקה, עליו- מחזיר לי את המבטים ששלחי לעברו במשך זמן כה רב. חלמתי על התהליך הארוך ששנינו עוברים יחד, איך הוא עוזר לי ללמוד לבטוח שוב באנשים, איך אני מחזיר את ניצוץ השמחה לעיניו. חלמתי על כך שהוא מספר לי שכל שאני מרגיש כלפיו- הוא מרגיש כלפיי. חלמתי על כך שאנחנו יושבים יחד תחת שמיים שרועי כוכבים במדבר לידו הוא מתגורר- והוא מספר לי הכל. כל מה שגרם לעצב הזה בעיניו, מספר את הסיפור האמיתי לצד הפנטזיות המטורפות שלי, חולק איתי את הדברים הפרטיים ביותר שאי פעם קרו לו. מניח לי לחוות איתו את הכאב, לעזור לו להתמודד עם הדברים. חלמתי על איך שהוא לאט לאט- אך בקצב בטוח, בליטופים והרגעות, גורם לאמון שלי בו לגדול. גורם לי להתעמת עם אלה ששברו אותי- בכדי שאוכל לאחות את הפצעים, בתקווה לעתיד טוב יותר. חלמתי על איך שנינו מביטים זה בזה- באהבה שאין לה התחלה ואין לה סוף. חסרת רסן או גבול, אהבה שאף המוות לא מסוגל להפריד. הרגעים האלה בחלומותיי- בהם אני מתעורר. מתעורר למציאות עגומה בה אני עדיין לא מסוגל לבטוח שאף אחד- כולל בעצמי. מציאות בה הוא נמצא במוחי- אך לא לידי. מציאות בה כל מבט שלי לעברו ממלא אותי באושר- ועיניו פוסחות עליי, בקלות וקלילות שאין שנית לה. הוא מדלג במבטו על מי שיכול להיות אהבתו הגדולה ביותר- כך סתם. אין לו מה להפסיד, כל מה שהוא ירצה יהיה לו. דוגמנים ושחקנים יפלו לרגליו- או שמא רצונו מתרכז בדוגמניות ושחקניות? התשובה לשאלה זו נותרת כסימן שאלה בודד. אין לו מה להפסיד. הוא אפילו לא יודע עד כמה אני אוהב אותו, כמה לילות הטבעתי את פניי בכר רטוב מדמעות במחשבות עליו, כמה זמן ביליתי בתהיות לגבי חייו, תהיות לגבי אופיו, לגבי מהותו. כל מה שאי פעם ירצה ייפול לרגליו, אנשים יתנו דברים רבים בשביל רגע מזמנו. אבל רק אני אתן הכל, כל מה שיש לי- והרבה יותר. אתן הכל עבור הזכות להיות איתו. רק לרגע קצר. לשניה. לדבר איתו, לגעת בו. לנשק אותו. אפילו שיביט בי, רק לרגע. שיביט בי באותו מבט גדוש אהבה שמעולם לא הפסקתי להפנות לעברו. רק לרגע. לשנייה. אבל מבטו העצוב לא מביט בי לעולם, והחיוך מלא שמחת החיים לא מופנה לעברי. כל טיפת שמחה ואושר שבי מתנקזת כשהוא הולך לידי- וממשיך ללכת, בלי לשים לב לקיומי הנחות. פי נפער ועיניי נפקחות, ניסיון לקלוט כל פיסת מידע, תנועה או קול שלו. כל פרט קטן נקלט במהירות ומאוחסן, מוכן לשליפה בכל רגע נתון. בכל רגע שאבחר אוכל לבנות במוחי תמונה מדויקת שלו. מבנה גופו, תנועותיו, פניו, חיוכו...עיניו...
לבכות שנית / ג'סטין גאלאגר "טוב, אני עייף" אמרתי והתרוממתי מהמושב, מתעלם ממבטי ההפתעה על פניהם של הורי וממבט האכזבה על פני אחותי. חייכתי במבוכה, לקחתי את הארנק מהשולחן, הסתובבתי ויצאתי מהרחוב הצר- לעבר המלון. הבטתי לאחור ברגע שיכולתי- מוודא שאינם עוד בטווח ראייה. גוש עבה נתחב לגרוני, איבדתי שיווי משקל. השענתי את גבי על הקיר הקרוב, נלחם לשווא בצורך שזכרתי היטב. אנחת בכי חנוקה נפלטה מגרוני- כמו פורצת מחסום עתיק. הדמעות החלו לזלוג, גבי החליק במורד הקיר עליו נשענתי- עורי נפצע ונשרט מבליטות האבן הבולטות מהקיר. פניי נקברו בין כפות ידיי, אצבעותיי לפתו את שיערות ראשי ומשכו אותך בחוזקה, הופכות כאב נפשי לפיזי. עברו שנים מאז שבכיתי כך, משוחרר, מגלה רגשות- ולא משנה מי יראה. בכיתי. ככה, באמצע הרחוב, אנשים עוברים לידי וממשיכים הלאה- ואני בוכה. לאחר מספר דקות משכתי באפי, ניגבתי את הדמעות בגב ידי והמשכתי ללכת לעבר המלון. כבר שנים לא בכיתי ככה. לא התפרקתי כך, לא התמוטטתי, לא שחררתי רגשות. מסתבר שכל מה שהייתי צריך לעשות זה לראותו שוב- איך לא חשבתי על זה? חודשים אני מנסה לגרום לעצמי לבכות באמת, מנסה להכאיב לעצמי מספיק כדי לבכות- אבל הכאב מתחלף מיד בזעם- ועיניי נשארות יבשות. היום...היום רק ראיתי אותו! לא דיברתי איתו, לא אמרתי לו דבר- כרגיל. והוא היה מדהים כהרגלו, מניח לעיניו הירוקות לפסוח עליי, פוגע עמוק יותר ויותר בנפשי. זה מה שהופך אותו לכל כך מיוחד, ההשפעה שיש לו עליי. כל ההגנות הנפשיות האלה, כל החומות והמגנים שחוסמים אותי מהעולם ואת העולם ממני- הכל מתמוטט לידו. שנתיים וחצי של דכאונות וכאב- שיצרו אצלי בעיות אמון נוראיות. לא מסוגל לבטוח. לא מסוגל לשתף. וכל ההגנות האלה, הקליפות, החומות- הכל נופל לידו. כל פעם מחדש, כל פעם שאני רואה אותו- הכל נופל. דברים בסיסיים אצלי- כמו ההפיכה האוטומטית של כאב נפשי לזעם, פשוט נעלמים. אני לא מצליח לעשות דבר כשהוא בסביבה. דמותו שוכנת במוחי, עיניו לא מניחות לנפשי, שפתיו העדינות שנראות כאילו צוירו בידי אמן- הוא לא יוצא לי מהראש!! חלומותיי מתרכזים וממורכזים אך ורק בו, במגעו, בקולו, במבטו. גופו העדין, הנערי- אך השרירי והיפה, ממלא את לבי באושר- ואת נפשי בעופרת. רגליי השתופפו לעבר החדר במלון, קומה רביעית. המעלית עולה לאט, לאט- או אולי הכל זז באיטיות, כשהוא בסביבה. אני מביט לעבר הקירות העגולים במסדרונות הארוכים- ועיניו מביטות בי בחזרה. אני הולך במסדרון הצר ומדמיין אותו הולך לפניי, בתנועות הקלילות שלו, החינניות. רגליו המדהימות זזות, אחת אחר השניה. עכוזו זז מעט לצד אחד, ואז לשני- בתנועה כל כך עדינה שאם לא מתרכזים בה- לא מבחינים בה. ידיו זזות בהתאמה מושלמת להליכה, עיניו סורקות את החדר ביסודיות- כפי שהבחנתי בו מביט סביב פעמים כה רבות. חיוך מתוק ורחב מתוח על פניו הצרות, שפתיו הדקות והעדינות נמתחות לאחור- חושפות שורה של שיניים מדהימות. עיניו נוצצות לרגע, עניים ירוקות, כהות, עמוקות- ועצובות כל כך. כל פרט ותנועה שלו זועקים את תמימותו הנערית- ובגרותו הבלתי נתפסת. חיוכו המדהים זועק את הטוהר והזכות- אך מבטו החודרני והעצוב מוכיח פעם אחר פעם- עד כמה החיוך משקר. פעם רבות כל כך המצאתי סיפורים על דברים שעבר, דברים שעיניו העצובות סיפרו לי עליהם. סיפורים שחלקם מציאותיים- וחלקם תלושים מספרי מדע בדיוני חולניים. סיפורים פשוטים כסיפורי ילדים- או מסובכים כספרי פילוסופיה, קצרים כבלדות- או ארוכים כספרים. היה זה אולי הדבר היפה בו ביותר- עיניו. חסרות התמימות שכל שאר גופו זעק. חסרות השמחה והטוהר שתנועותיו הבליטו. המבט בהן משתק, מאבן. כשמישהו מביט בהן- כל מה שהטריד או הפריע לו נעלם- והוא שואל את עצמו שאלה אחת בלבד- מה הנער הזה עבר שגרם לעצב העמוק והבדידות הנוראית הזו בעיניו היפות כל כך? מה קרה לו שגרם לרגשות הנוראיים האלו לזרום אל גופו ונפשו? מה עשה את השינוי הזה? ולמה זה מתחיל, ונגמר- בעניים? הוא מחייך כל הזמן, מקפץ, צוחק. מלא אנרגיה ושמחת חיים- ולפעמים, רק לפעמים, כשהוא מחייך- עיניו מנצנצות לרגע, ניצוץ של שמחה- ניצוץ מבריק שנמשך לרגע קצר, עד שהעצבות מציפה אותו שנית. אני מכיר אותו כל כך טוב- ומעולם לא דיברתי איתו. נכנסתי לחדר המלון הקטן, עיניי נפוחות מדמעות שחיכו שנים כדי לזלוג. דמעות שעדיין מחכות. סגרתי את הדלת מאחורי ונעלתי אותה. אני צריך קצת זמן לבד- ובכל מקרה, השאר לא יחזרו במשך השעות הקרובות. זרקתי את הפלאפון אל השולחן, מתעלם מהבטריה שהתנתקה מהמכשיר ונפלה על הרצפה שכוסתה בשטיח כחול. הארנק נזרק ונחת על ארגז המצעים הצמוד לשולחן. השכבתי את עצמי על המיטה, קובר את עצמי מתחת לשמיכות- מתפלל להישאר שם לנצח. סיפורים שכתבתי בעבר עלו בראשי, כל אחד מהם מבוסס על דברים שחלמתי על שנינו. אני כל כך אוהב אותו. חלמתי על המגע, על הנשיקה, עליו- מחזיר לי את המבטים ששלחי לעברו במשך זמן כה רב. חלמתי על התהליך הארוך ששנינו עוברים יחד, איך הוא עוזר לי ללמוד לבטוח שוב באנשים, איך אני מחזיר את ניצוץ השמחה לעיניו. חלמתי על כך שהוא מספר לי שכל שאני מרגיש כלפיו- הוא מרגיש כלפיי. חלמתי על כך שאנחנו יושבים יחד תחת שמיים שרועי כוכבים במדבר לידו הוא מתגורר- והוא מספר לי הכל. כל מה שגרם לעצב הזה בעיניו, מספר את הסיפור האמיתי לצד הפנטזיות המטורפות שלי, חולק איתי את הדברים הפרטיים ביותר שאי פעם קרו לו. מניח לי לחוות איתו את הכאב, לעזור לו להתמודד עם הדברים. חלמתי על איך שהוא לאט לאט- אך בקצב בטוח, בליטופים והרגעות, גורם לאמון שלי בו לגדול. גורם לי להתעמת עם אלה ששברו אותי- בכדי שאוכל לאחות את הפצעים, בתקווה לעתיד טוב יותר. חלמתי על איך שנינו מביטים זה בזה- באהבה שאין לה התחלה ואין לה סוף. חסרת רסן או גבול, אהבה שאף המוות לא מסוגל להפריד. הרגעים האלה בחלומותיי- בהם אני מתעורר. מתעורר למציאות עגומה בה אני עדיין לא מסוגל לבטוח שאף אחד- כולל בעצמי. מציאות בה הוא נמצא במוחי- אך לא לידי. מציאות בה כל מבט שלי לעברו ממלא אותי באושר- ועיניו פוסחות עליי, בקלות וקלילות שאין שנית לה. הוא מדלג במבטו על מי שיכול להיות אהבתו הגדולה ביותר- כך סתם. אין לו מה להפסיד, כל מה שהוא ירצה יהיה לו. דוגמנים ושחקנים יפלו לרגליו- או שמא רצונו מתרכז בדוגמניות ושחקניות? התשובה לשאלה זו נותרת כסימן שאלה בודד. אין לו מה להפסיד. הוא אפילו לא יודע עד כמה אני אוהב אותו, כמה לילות הטבעתי את פניי בכר רטוב מדמעות במחשבות עליו, כמה זמן ביליתי בתהיות לגבי חייו, תהיות לגבי אופיו, לגבי מהותו. כל מה שאי פעם ירצה ייפול לרגליו, אנשים יתנו דברים רבים בשביל רגע מזמנו. אבל רק אני אתן הכל, כל מה שיש לי- והרבה יותר. אתן הכל עבור הזכות להיות איתו. רק לרגע קצר. לשניה. לדבר איתו, לגעת בו. לנשק אותו. אפילו שיביט בי, רק לרגע. שיביט בי באותו מבט גדוש אהבה שמעולם לא הפסקתי להפנות לעברו. רק לרגע. לשנייה. אבל מבטו העצוב לא מביט בי לעולם, והחיוך מלא שמחת החיים לא מופנה לעברי. כל טיפת שמחה ואושר שבי מתנקזת כשהוא הולך לידי- וממשיך ללכת, בלי לשים לב לקיומי הנחות. פי נפער ועיניי נפקחות, ניסיון לקלוט כל פיסת מידע, תנועה או קול שלו. כל פרט קטן נקלט במהירות ומאוחסן, מוכן לשליפה בכל רגע נתון. בכל רגע שאבחר אוכל לבנות במוחי תמונה מדויקת שלו. מבנה גופו, תנועותיו, פניו, חיוכו...עיניו...
