ניסיון תרגום מגרמנית קלאסית
שלום לכולם, רציתי להציג בפניכם ניסיון תרגום שלי מגרמנית קלאסית, שיר קצר ויפיפייה מיצירתו של היינריך פון קלייסט. במקור השיר מתחרז, ולכן התרגום הוא כמובן חופשי ולא מילה במילה (כי רציתי לשמור גם על החרוזים בעברית). אני מפרסם כאן את השיר בעברית ואחר כך במקור הגרמני, ואשמח לשמוע את דעתכם על התרגום (זה ניסיון ראשון שלי לתרגם יצירה ספרותית של ממש מגרמנית). השלווה העליונה מאת היינריך פון קלייסט בבוא עת מלחמה, כי סער קרב ייהום, ובני אנוש רבים, כבלהת חלום קוטלים וזועקים, מרות נאבקים, להם קוראה שנאה, מתהום מעמקים, אך בחזם עוד לב, יפעם כלהבה, בראו אי אז האל, הוא אל האהבה. ואז אחשוב: ממני- איש לא עוד יגזול, שלוות לבב לי כמגן- זאת איש אינו יכול, ולא את תום ליבי, לא את יראת האל, לי כצינה מאש שנאה, מפחד וברזל. ולא את עץ האדר, עת חמה תהל, בשדה חיטים לוהט כאש על קודקודי יצל, ואיש לא מסוגל לסכור את פיו של הזמיר, שבשירו הכה מתוק בי רטט מעביר. Die Hoehere Frieden Wenn sich auf des krieges Donnerwagen, Menschen waffnen, auf der zwietracht ruf, Menschen, die im Busen Herzen tragen, Herzen, die der Gott der Liebe schuf: Denk ich, koennen sie doch mir nicht rauben, Nicht der Frieden, der sich selbst bewaehrt, Nicht die Unschuld, nicht an Gott den Glauben, Der dem Hasse, wie dem Schrecken, wehrt/ Nicht des Ahorns dunkelm Schatten wehren' Dass er mich, im Weizenfeld, erquickt, Und das Lied der Nachtigall nicht stoeren, Die den Stillen Busen mir entzueckt.
שלום לכולם, רציתי להציג בפניכם ניסיון תרגום שלי מגרמנית קלאסית, שיר קצר ויפיפייה מיצירתו של היינריך פון קלייסט. במקור השיר מתחרז, ולכן התרגום הוא כמובן חופשי ולא מילה במילה (כי רציתי לשמור גם על החרוזים בעברית). אני מפרסם כאן את השיר בעברית ואחר כך במקור הגרמני, ואשמח לשמוע את דעתכם על התרגום (זה ניסיון ראשון שלי לתרגם יצירה ספרותית של ממש מגרמנית). השלווה העליונה מאת היינריך פון קלייסט בבוא עת מלחמה, כי סער קרב ייהום, ובני אנוש רבים, כבלהת חלום קוטלים וזועקים, מרות נאבקים, להם קוראה שנאה, מתהום מעמקים, אך בחזם עוד לב, יפעם כלהבה, בראו אי אז האל, הוא אל האהבה. ואז אחשוב: ממני- איש לא עוד יגזול, שלוות לבב לי כמגן- זאת איש אינו יכול, ולא את תום ליבי, לא את יראת האל, לי כצינה מאש שנאה, מפחד וברזל. ולא את עץ האדר, עת חמה תהל, בשדה חיטים לוהט כאש על קודקודי יצל, ואיש לא מסוגל לסכור את פיו של הזמיר, שבשירו הכה מתוק בי רטט מעביר. Die Hoehere Frieden Wenn sich auf des krieges Donnerwagen, Menschen waffnen, auf der zwietracht ruf, Menschen, die im Busen Herzen tragen, Herzen, die der Gott der Liebe schuf: Denk ich, koennen sie doch mir nicht rauben, Nicht der Frieden, der sich selbst bewaehrt, Nicht die Unschuld, nicht an Gott den Glauben, Der dem Hasse, wie dem Schrecken, wehrt/ Nicht des Ahorns dunkelm Schatten wehren' Dass er mich, im Weizenfeld, erquickt, Und das Lied der Nachtigall nicht stoeren, Die den Stillen Busen mir entzueckt.