ניסיתי לדבר עם אבא שלי

[aryeri]

ניסיתי לדבר עם אבא שלי

אמרתי לו "אבא, אולי נגמור עם זה?".
אז הוא אמר "לגמור עם זה? ככה ברגע?"
הוא אמר שהבית זרוע פחד בגללי, הוא אמר שיש פחד מטרור ממני בבית, ושאחותי בת ה-18 ואחי הקטן בן ה-14 ישנו בלילה ההוא במיטה עם ההורים שלי ומתו מפחד...
אבא שלי אמר שהוא כמעט קיבל התקף לב ושהבריאות שלו בטוח ניזוקה...
ניסיתי לענות לו "אבא, אני הבן שלכם... ככה תזרקו אותי?"
אז הוא אמר שלו, אבל הוא שאל מה הוא אמור לעשות, הוא אמר שעד עכשיו הוא הבליג עשקיללתי את עצמי ואת הקדוש באוך הוא אבל מעכשיו הוא לא יבליג יותר. הוא אמר שיש חוקים בבית ומי שלא עומד בחוקים שלא יגור פה...
שאלתי אותו "אבא, הרי מכיתה ו' יש לי מחשבות אובדניות... אתה לא מבין שכל הבלגן שלי הוא ממצוקה ושאני לא עושה את זה כדי לעשות לכם רע?"
אז הוא שאל "מה זה קשור? הרי אני אמרתי לך מיליון פעם לא לישון בסלון ואתה ישן בסלון"...
מה אני אעשה? אני אבטיח לו דבר שאני יודע שלא אקיחם? הרי אני והוא יודעים שתוך כמה ימים המילה שלי תישבר...
אני מצפצף על כולם כי אני מצפצף על החיים הארורים שלי, ואם אין לי כוח לחיות ואיבדתי כל טעם בחיים, אז איך יהיה לי טעם להקשיב להורים? איך אני לא אקלל? איך לא אשנא? הרי אני שונא את כל הווייתי....
ואז שתקתי. אמא שלי נכנסה... הם דיברו על הבישולים. עם אמא שלי אני עוד יותר מפחד לפתוח הכל כי עם אמא שלי הכל בצעקות.
הם לא מכילים אותי יותר. גם האחים. עשיתי לאחים שלי נזק בלתי הפיך.
קוראים לי יצחק אריה, זה השם ה"רשמי" שלי.
אז על כל הרוע שאני מהווה -
יהי שם יצחק אריה בן ראובן צבי ארור ומקולל מעתה ועד עולם. שאנמק ואסבול לנצח, גם בעולם בזה וגם בגיהינום.
אני חלאת אדם. ימח שמי!
שונא אותי! רוצה למות...

אריק

 

[Mלכת השלג]

אני מצטערת שלא זכית להכלה לה אתה ראוי

אתה טוב ויקר ומגיע לך כל הטוב, החום, החמלה והאהבה שבעולם.
טוב עשית שניסית ליישר את ההדורים עם אביך. אמנם הוא לא הגיב כמו אב השנה וחבל, אבל אתה הבאת את עצמך, ביטאת את המצוקה שלך במילים וכל הכבוד לך על כך.
בפעם הבאה תמצא אפיקים אחרים לביטוי המצוקה. אתה מוזמן לכתוב לי מסר אישי ולקלל כמה שאתה רוצה

בשאיפה שבקרוב, ועם התקדמות הטיפול תשיג רמת וויסות רגשי שתייתר את הצורך בהחצנה כזאת של המצוקה.
שולחת חיבוק ותקווה להקלה. אתה לא אשם במה שאתה חווה. השתדל לזכור את זה ולחמול קצת על עצמך. לגמרי מגיעה לך החמלה הזאת.

 

[Gali04]

אריק שבת שלום

&nbsp
נדמה שכל הבית שלך בכאוס והמצב חייב לחזור לרגיעה. אנלא מבינה מדוע אתה ישן בסלון אם אתה יודע שזה מעצבן את הוריך? סלון אמור להיות מקום שכל אחד מבני המשפחה יכול להיות בו בכל זמן נתון. אם אתה ישן בסלון, אתה כופה על בני הבית התנהגות מסוימת ומונע מהם למעשה להשתמש בסלון וזה לא הוגן ובלתי מתחשב.
&nbsp
זה שאחותך בת ה18 ואחיך בן ה14 ישנו באותו לילה במיטה עם הוריך זה מעיד על רמת החרדה הגבוהה אצלהם. מתארת לעצמי, שאתה לא מעוניין, שהם יפחדו לשהות במחיצתך. אולי כדאי שתדבר עם כל אחד מהם בהתאם למידת הבנתו. תסביר שאתה בתקופה לא טובה ואתה לחוץ ושאתה במשבר ולא טוב לך, אתה עצוב וכו'....
&nbsp
אתה חייב לשלוט בהתקפות הזעם שלך, כי אתה משליט טרור בבית ומערב את כולם וזורע פחד סביבך, אביך מתלונן על בריאותו שניזוקה וזה ברור שהמצב אינו יכול להימשך כך. הוריך יכולים להוציאך מהבית, כדי לשמור על הבריאות הנפשית והפיזית שלהם ושל 2 הילדים הנוספים. תחשוב שזה עלול לקרות, ותחשוב האם זהו דבר שהיית רוצה שיקרה, האם תוכל לעמוד בכך בשלב הזה בחייך, האם תהיה מסוגל לגור לבד ולכלכל את עצמך.
&nbsp
כל עוד אתה גר בבית אתה חייב להתנהג לפי חוקי הבית. לא לישון בסלון נשמע לי בהחלט בר ביצוע ולא בקשה מוגזמת מידי מצידם. לא להפחיד את אחיך זה גם נשמע לי כבקשה בהחלט במקום מצידם.
&nbsp
תחשוב איך אתה מונע את התקפות הזעם שלך, או לפחות מפחית מעוצמתן. במקביל תמשיך בטיפול שהתחלת ותקבל כלים כיצד להתמודד עם ההתפרצויות האלה שלך. בנוסף, תנהל עם אביך שיחה רצינית, רגועה ותסביר את מה שמתחולל אצלך בנפש. דבר אל ליבו.
&nbsp

מחבקת, מקוה שאתה לא שומר נגיעה

&nbsp
&nbsp
&nbsp
&nbsp

 

[לאורה101]

אוי יקר. אל תדבר ככה.

לא לא לא לא, ממש לא.
אל תקלל את עצמך.
אתה לא חלאה, בשום פנים ואופן לא.
אין מצב שמגיעות לך הקללות הללו והמחיקה הזו של עצמך.
לא לא ושוב לא.
אתה בן אדם במצוקה שמתנהג באימפולסיביות מתוך תסכול וכאב גדול.
אתה לא רע ולא עושה את זה בכוונה תחילה כדי להרגיז או לפגוע או להבהיל מישהו, אתה מגיב לדברים קשים ומטלטלים שעוברים עליך.
אני מאד מאד מצטערת שהמשפחה שלך לא יכולה להכיל אותך, אבל זה מעיד אך ורק עליהם, כלומר שאין להם את היכולת הזו אולי. זה לא אומר שאף אחד לא יכול להכיל אותך, וזה בוודאי אינו אומר שלא מגיע לך להיות מוכל ואהוב ומחובק ובמקום הראשון בסדר היום של מישהו.
בדבר אחד אני מסכימה עם גלי04 וזה שעליך לגשת לאחיך ולאחותך ולהסביר להם כמיטב הבנתך את זה שקשה לך ואתה לא מתכוון להזיק להם בשום דרך. להסביר ש'עוברים' עליך דברים מסובכים וקשה לך לשלוט בתגובות שלך, אבל אתה עדיין האח שלהם, אוהב אותם ותגן עליהם. תבקש מהם כשהם רואים אותך במצב שכזה ושאתה עומד להתפרץ שקצת יתרחקו וילכו לחדר אחר ושיתנו לך מרחב הוזמן להרגע.
עזוב כרגע את ההורים.
ניסית לדבר עם אבא וזה לא יצא טוב, אבל כל הכבוד לך שניסיתי ואזרת כוחות רבים כדי לעשות זאת. זה לא מובן מאליו ושאפו גדול לך!!
לפחות ניסית.
אתה לא יכול להשפיע על מה שאבא שלך חושב אבל ניסית להסביר את מה שעובר עליך גם אם לא הובנת.
אני לא יודעת אם זה פעיל היום אבל בבקשה תנסה ליצור קשר בצ'אט של סה"ר. שם תוכל לתקשר Online עם מישהו בקשר למצוקה שלך. הם ההנהלה בפורומים :" תמיכה נפשית למבוגרים", " תמיכה נפשית לצעירים" ו" תמיכה נפשית ביצירה". אני בטוחה שיש שם קישור לצ'אט שלהם והם פעילים אחרי שעה תשע בערב.
מה יש לך להפסיד?
מקווה שתתחיל בקרוב את הטיפול שלך ושזה יעזור לך.
אל תחשוב על עצמך במונחים כאלה, כמו שכתבת, זה לא נכון.
קבל חיבוק, יקר

 

[לאורה101]

נ.ב.

כתבת שעשית נזק בלתי הפיך לאחים שלך, נכון?
לא לא נכון!!!
אם תדבר איתם, עם כל אחד לחוד כמובן, ותסביר כמו שכתבתי למעלה, אני בטוחה שהם יבינו ואפילו יעריכו אותך יותר על היכולת הזו לבוא ולהסביר ולהיות גלוי איתם ככל שניתן.
אני יודעת שאולי זה לא בראש שלך לשמוע על אחרים כרגע, אבל תשמע משהו משלי.
לפני כשנה הייתי במצב נורא, עזבתי את העבודה שלי ונסוגתי לדיכאון שבו כל מה שעשיתי היה לאכול ולישון. זהו. שום כלום אחר. מזלי שבעלי תמך בי ולקח על עצמו את הכל.
אבל מה שפחדתי ממנו זו הטראומה שגרמתי לשני ילדיי בשלבים שונים של גיל ההתבגרות שלהם, פחדתי מהנזק שנגרם להם. היום לאחר הטיפול שעברתי , ואני עדיין ממשיכה, הבנתי שבעצם הם ל מ ד ו משהו טוב מכל זה. הם למדו שמכל משבר אפשר להתאושש ותקום ולצאת יותר טובים וחזקים.
&nbsp
אז אל תדאג, ילדים הם גמישים מאד ועדיין לא 'תקועים' קצת במגבלות מחשבתיות כמו מבוגרים והם יפנימו את הדברים הטובים שייצאו מתוך המצב הלא טוב הזה.
שבת שלום ( והנה החיבוק שברח לי מקודם)

 

[aryeri]

הם בני 18 ו-14, כך שהם לא הכי קטנים...

אתמול התקשרתי לאחי בן ה-19 וסיפרתי לו שהסיפור עוד לא נגמר. ממש בכיתי, ואבא שלי שמע... אז הוא אמר שהוא מוכן לסיים את זה אבל הוא רוצה שינוי מיד, מעשים ולא דיבורים. אז אמרתי לו בבכי ששינוי לא קורה תוך רגע... וזהו, איץו הריב נגמר.
אבל אמא שלי? בשלה. אני לא יודע אם היא אוהבת אותי בכלל...

 

[לאורה101]

היי אריק, שבוע טוב

הבנתי בני כמה האחים שלך, כי כתבת זאת וגם ילדי היו בערך בגילאים הללו הבן היה אז בן 18 והבת בת 15, כך שזה די דומה וזה בסדר והם יבינו אותך כשתסביר להם שקשה לך אישית וזה לא קשור אליהם.
אני בטוחה שאמא שלך אוהבת אותך ואת כל האחים והאחיות שלך, אם כי יתכן שלא באותה מידה וגם זה בסדר,כי יש עניין של כימיה ויש גם התאמת הטמפרמט של הילד וההורה וכו'.
מה שכן מפריע לי זה שהיא לא מוכנה להקשיב לך ולנסות להבין מה קורה לך ואיתך וכנראה שהיא לא יכולה להכיל אותך כמו שהיא אמורה לעשות.
אני לא מאשימה אותה כי אני לא מכירה אותה ולא יודעת מה היא חווה ומה עובר עליה.
אני כן חושבת שאתה צריך ואפילו חייב לטפל בעצמך בדרך הכי טובה שאתה יכול ולנסות להתגבר על הרצון לרצות אותה וע"י כך למחוק את עצמך.
מגיע שלב בחיים שבו אנחנו שמים את 'מספר אחד' במקום הראשון וזה אותנו עצמנו. אני תמיד שנאתי את האמרה הזו 'מספר אחד' כי זה תמיד נשמע לי אגואיסטי נורא ולא כך חינכו אותי א ב ל עם כל זאת באמת יש זמן כ ן להיות אנוכי כי 'אם אין אני לי, מי לי?' , נכון?
תרגיש טוב ותספר מה קורה עם הטיפול.

 

[אוראוראור1019]

אריק, קח אוויר ותאמין שעוד תגיח מהמקום הנוראי הזה

אני מאמינה שאלוהים מבין שקיללת אותו במר לבך ובכאבך ושהוא סולח לך על זה.
גם אם חטאת ועשית פשעים איומים, המצפון שלך רודף אותך. וזה מעיד שיש אפשרות לתיקון, ולו מסויים, בהמשך.
"אתה מאמין שאפשר לקלקל, תאמין גם שאפשר לתקן" (רבי נחמן)

 

[שחר חרישי]

אריק, שבוע טוב. מצטערת נורא לשמוע על כל מה שעובר עליך...

נראה שהחיים בבית הוריך רצופים סערות ורגשות קשים. אתה לא אדם רע וזאת לא אשמתך (וממש אין צורך שתקלל ותשנא את עצמך על המצוקה שאתה נמצא בה ועל חוסר השליטה בדרך ההתבטאות שלה! ), אבל נראה שהוריך אינם מסוגלים להכיל התנהגויות מסויימות שלך לאורך זמן, וזו גם אינה אשמתם. אני לא יודעת אם אתה מסוגל להתבונן בדברים מהצד לפעמים, אבל תנסה לשים את עצמך בנעליהם של אביך או של אימך, ולחשוב מה הם מרגישים וחווים כשאתה מתפרץ, לדוגמה... ואם אתה לא באמת מסוגל לשלוט בהתפרצויות שתיארת, ואפילו לא מרגיש שתוכל לעמוד בהבטחה שלא לישון בסלון (וודאי ישנם עוד עניינים כגון זה בחיי היומיום בבית שגורמים לסכסוכים בינך לבין הוריך או אחיך ) - אני מניחה שהפתרון ההגיוני היחידי הוא לשאוף למגורים מחוץ לבית הורים, וכמה שיותר מהר כן ייטב לכולכם.
לא כי אתה רע. לא כי הם רעים. אלא כי הדינמיקה ביניכם רעה. ואין משהו שיכול לשנות אותה ביטוח כנראה פנים. (או שיש? )
אז מה אתה אומר, מה האפשרויות שלך לצאת מהבית? חשבת על הרעיון?

מאחלת לך שיהיה לך שבוע הרבה יותר טוב מהקודם!
ושולחת חיבוק.

 

[aryeri]

אין לי הרבה כסף בכלל

ואני לא מסוגל לגור לבד כרגע נפשית. אני גם לא עובד, אני לא יכול לשלב את לימודי ההנדסה הקשים עם עבודה...

 

[שחר חרישי]

ומסגרת תומכת יותר? טיפולית?

 

[aryeri]

אני התחלתי טיפול DBT השבוע

אם לזה את מתכוונת...
&nbsp
אני לא צריך מוסד סגור! אני פשוט בהתפרקות טוטאלית בחודש-חודשיים האחרונים, כי הטיפול הקודם לא היה יעיל כבר הרבה זמן...

 

[שחר חרישי]

זה מצויין שהתחלת טיפול

ואני מקווה שהוא יניב תוצאות טובות. אבל טיפול אינו מקום מגורים...
התכוונתי למשהו כמו הוסטל. כביסה תומכת של מגורים עם שותפים - שיש בה מדריכים ויש מי שאחראי ליצור עבורך את מסגרת החיים - זה לא כמו לגור לבד. ומצד שני זה לא "מוסד סגור" חס וחלילה, ואתה עדיין יכול לצאת ללמוד ולעבוד.

 

[שחר חרישי]

כביסה תומכת = סביבה תומכת, כמובן...

(אוטוקורקט )

 

[aryeri]

אני בהוסטל?

אוי ואבוי לי אם זה המצב שלי באמת

 

[שחר חרישי]

תקשיב, לא מכירה אותך

ולא יודעת מה הכוחות והחוזקות שלך. פשוט זה נשמע ממה שכתבת פה שאתה במצוקה נפשית גדולה מאוד, שהיא נמשכת כבר זמן לא קצר , שהמגורים בבית הוריך מגבירים אותה וגורמים לך סבל , ושמצד שני גם להם ולאחיך נגרם סבל, כי האופן שסבלך מתבטא כלפי חוץ הוא מעבר ליכולת ההכלה שלהם. גם כתבת שעדיין אינך מוכן לגור בגפך (מעבר לשאלת הכסף ). לכן חשבתי על הרעיון הזה, כי אני יודעת שהוסטל זו סביבת מגורים טיפולית. לא כתבתי כדי לפגוע או כי אני מזלזלת ביכולות שלך או מייחסת לך מוגבלות. אבל איזה פיתרון אתה עצמך מציע למצב? אם אתה לא יכול לעמוד בכללי בבית ולא יכול לא להחצין את המצוקה, וגם אין דרך להפחית את המצוקה - מה עוד אפשר לעשות כדי שלא תשתגעו שם לגמרי?

 

[aryeri]

ההוסטל הזה הוא לנצח?

וזה אומר שלעולם לא תהיה לי בת זוג ותמיד אהיה סיעודי?
אז למה אני חי בכלל? עדיף כבר למות!
אגב, סיימתי גם עם אמא שלי את העניין, אבל היא אמרה בתקיפות שכולם בבית עברו כבר את סף ההכלה ולא אכפת לה יותר אם רע לי, היא לא רוצה לשמוע יותר את זה. היא אמרה "מצידי תדבר לקיר, תשלח יונת דואר לאלף עזאזל, אני סובלת כמו כל הבית כבר 24 שנה, אנחנו לא יכולים יותר."
אני לא מסוגל יותר להחזיק את עצמי, אני מרגיש שאין טעם לחיים אם זה מה שאני "מועיל" לעולם... נמאס לי מעצמי, אני פשוט נטל על עצמי והעולם...

 

[שחר חרישי]

זו מסגרת זמנית ככל שידוע לי. שמכינה לחיים עצמאיים מחוץ לבית.

האמת, סתם זרקתי רעיון, אין לי ממש מידע בקשר לזה, אבל אני יודעת שזה תהליך ארוך שכרוך בבירוקרטיה עד שמתקבלים למסגרת כזאת. כך שבטווח הקצר זה גם ככה לא יעזור.
ממה שסיפרת קודם, על כך שאתה מרכז סניף של עמותת סיוע, ושהיה לך חשוב לסיים שירות צבאי מלא וכו' - אני רואה בךצאדם חיובי לחלוטין, וחזק, עם מצוקה זמנית שמהווה אתגר לסביבה. לא נטל ולא נעליים.
אבל חשוב שתברר עם עצמך... כמה מההתנהגויות שמשגעות את ההורים שלך באמת לא ניתנות לשינוי מבחינתך? השינה בסלון, למשל: זה באמת משהו שלא תוכל בשום אופן לוותר עליו? והעזרה לפני שבת - אתה ממש לא יכול ללכת לקראת אמא שלך, אפילו קצת? אולי תוכל לעשות רשימה של כל הדברים שגרמו לחיכוכים ביניכם, נאמר - בשבוע האחרון - ולרשום ליד כל אחד מהנושאים מה מידת הקושי ששינוי ההתנהגות ידרוש ממך, ואחר כך להתחיל לבצע את השינויים מהקל אל הכבד?
ובקשר להתפרצויות הזעם, משהו שהמטפלת הקודמת שלי אמרה לי (על סמך מחקרים): כשאתה כבר בתוך ההתפרצות - אתה לא בשליטה ולא יכול לעצור. אבל ברגע הראשון שהיא מתחילה ולפני שהיא צוברת תאוצה, יש לך מן "חלון הזדמנויות" קצר שבו אתה יכול עדיין ללחוץ על המתג ולהגיד "לא, אני לא רוצה להיות שם", ולעצור את זה. ושם יש לך אפשרות בחירה.

 

[הקוסמת הורודה2]