"ניצוץ אלוהי"
ניצוץ אלוהי" יכולת החשיבה היא דבר יקר לאין ערוך. היכולת מתאפשרת לוגית וויזואלית, רציונלית ודמיונית. היכולת לתרגם ולערוך כל גירוי (תחושה ורגש) כל תמונה, צליל, מצב ותנאי. המחשבה, פותחת בפני האדם ממדים רבים. ברמה מסוימת משפיעה המחשבה גם על הרוח וגם על החומר (לפחות על גופנו). אף הבנה זו נובעת מכוחה של חשיבה ומחשבה. מלבד כוח החשיבה, נוצרות מחשבות בכל עת במוחו של האדם וצפות בהכרתו. האדם מדמה עצמו לישות אור הנושאת ניצוץ אלוהי, וזו למעשה גולת הכותרת: הבנת האדם את מהותו והניצוץ האלוהי שבו. בל נשכח שישות אור זו (האדם הנושא אותה) יצרה חושך רב בעולמנו, עד כי מתעוררת השאלה האם טהורה היא כמיוחס לה. האם הנשמה, הניצוץ האלוהי כה מרושע עד כי בא לחוות (יותר נכון להחוות) רוע שטני במו ידיו באמצעות הגוף? לאלה הטוענים שהנשמה באה ללמוד, מאחר והאדם יוצר את מציאות עולמו, אדון הוא לעצמו ואחראי למעשיו. במובן זה, למרות מהותו המיוחסת, נגעיו מכתימים כל חלקה טובה בטוהר האלוהי המיוחס. בל נשכח (למחזיקים בדעה זו) מתוך הנחה שאנו מתגלגלים ומגלגלים נראה כי ניצוץ האלוהי באדם, רחוק ממקורו בתכלית. ניצוץ זה כה הושפע מהחיים הארציים עד כי השתנה ללא היכר. אלוהותו מתקיימת לרוב בעולם הרוח ורק במתי מעט מתקיימת אלוהות זו במציאות הגשמית (בחלקה). הבהרה מתבקשת: יש לתת את הדעת ולשאול מהו סוג האלוהות (ולא אלוהות) המתגלמת באדם ומהן מאפייניה? ואולי אין האלוהות כלל מתקיימת, מכל סוג שהיא, ורק האדם מיחס לעצמו ומעמיד את עצמו בפסגות נשגבות של יוהרה תבונתית חצופה? בברכה אביר
ניצוץ אלוהי" יכולת החשיבה היא דבר יקר לאין ערוך. היכולת מתאפשרת לוגית וויזואלית, רציונלית ודמיונית. היכולת לתרגם ולערוך כל גירוי (תחושה ורגש) כל תמונה, צליל, מצב ותנאי. המחשבה, פותחת בפני האדם ממדים רבים. ברמה מסוימת משפיעה המחשבה גם על הרוח וגם על החומר (לפחות על גופנו). אף הבנה זו נובעת מכוחה של חשיבה ומחשבה. מלבד כוח החשיבה, נוצרות מחשבות בכל עת במוחו של האדם וצפות בהכרתו. האדם מדמה עצמו לישות אור הנושאת ניצוץ אלוהי, וזו למעשה גולת הכותרת: הבנת האדם את מהותו והניצוץ האלוהי שבו. בל נשכח שישות אור זו (האדם הנושא אותה) יצרה חושך רב בעולמנו, עד כי מתעוררת השאלה האם טהורה היא כמיוחס לה. האם הנשמה, הניצוץ האלוהי כה מרושע עד כי בא לחוות (יותר נכון להחוות) רוע שטני במו ידיו באמצעות הגוף? לאלה הטוענים שהנשמה באה ללמוד, מאחר והאדם יוצר את מציאות עולמו, אדון הוא לעצמו ואחראי למעשיו. במובן זה, למרות מהותו המיוחסת, נגעיו מכתימים כל חלקה טובה בטוהר האלוהי המיוחס. בל נשכח (למחזיקים בדעה זו) מתוך הנחה שאנו מתגלגלים ומגלגלים נראה כי ניצוץ האלוהי באדם, רחוק ממקורו בתכלית. ניצוץ זה כה הושפע מהחיים הארציים עד כי השתנה ללא היכר. אלוהותו מתקיימת לרוב בעולם הרוח ורק במתי מעט מתקיימת אלוהות זו במציאות הגשמית (בחלקה). הבהרה מתבקשת: יש לתת את הדעת ולשאול מהו סוג האלוהות (ולא אלוהות) המתגלמת באדם ומהן מאפייניה? ואולי אין האלוהות כלל מתקיימת, מכל סוג שהיא, ורק האדם מיחס לעצמו ומעמיד את עצמו בפסגות נשגבות של יוהרה תבונתית חצופה? בברכה אביר