ניקמת דם ילד קטן
נעל הייתה רוצה להביא לכם הפעם מאמר מאת אורי אבנרי (מקים עיתון ``העולם הזה``, כותב מאמרים המפורסמים בעולם כולו ופעיל בגוש השלום). אורי אבנרי מפרסם מאמרים שבועיים באתר שלו וזהה המאמר של שבוע זה: [ניקמת דם ילד קטן - מאת אורי אבנרי] אין טעם לבוא בטענות אל אריאל שרון על שפיכות-הדמים בעיקבות ביקורו במיתחם-המיסגדים בהר-הבית. פרובוקטור היה, פרובוקטור יהיה. מאז טבח קיביה ב1953-, דרך עזה בסוף שנות ה60- ולבנון ב1982-, הוא השאיר אחריו נחלי של דם בכל אשר פנה. עליו ייאמר, בלשון התנ``ך: ``צא, צא, איש הדמים!`` גם המטרה הצינית של הפרובוקציה שקופה לגמרי. עיתוייה מעיד עליה: שרון רצה להסיט את תשומת-הלב מבנימין נתניהו אל עצמו. עסקן הלוחם מילחמה-אבודה-מראש על מקומו. למען מטרה קדושה זו נהרגו עשרות ונפצעו מאות.. הפרובוקציה עצמה תאמה מסורת ישנה של הימין: מאורעות תרפ``ט, ובהם הטבח הנורא בחברון, פרצו בעיקבות פרובוקציה ליד הכותל המערבי, כאשר אנשי בית``ר תקעו בשופר והפרו את הכללים שהנהיגו הבריטים באיזור הר-הבית לשם שמירת השקט העדין. אבל אי-אפשר להאשים את השור המועד בהרס חנות-החרסינה. זו הרי דרכו של שור. האשמה כולה רובצת על האנשים שפתחו לו את דלת החנות. אהוד ברק ושלמה בן-עמי. חלקו של ברק בפרובוקציה מחפיר ומביש. כראש-הממשלה הוא נושא באחריות לתהליך השלום. כשר-הביטחון הוא נושא באחריות לחייהם ולביטחונם של תושבי ירושלים, הישראליים והפלסטיניים. שני התפקידים כאחד חייבו אותו לאסור את ביקור שרון בהר-הבית, שתוצאותיו המגואלות בדם היו צפויות מראש. תחת זאת חטא פעמיים: פעם כאשר פרש את חסותו על הביקור ביודעו את התוצאות ופעם כאשר טען שאין קשר בין הביקור ובין תוצאותיו המחרידות. מדוע? כמו ברוב מעשיו ומחדליו של ברק בשנה האחרונה, המניע העיקרי היה הפחד. היה לו אומץ-לב צבאי, חסר לו אומץ-לב אזרחי, ועוד יותר אומץ-לב פוליטי. הוא חשש שאם יאסור את הביקור, יאשים אותו הימין בכניעה למוסלמים. בגלל הפחד, שמא יאשימו אותו בפחד מפני הערבים, נכנע לפחד מפני הליכוד. ואיפה היה בכל הימים האלה שר-המישטרה? איפה היה שלמה בן-עמי, שהכל תלו בו תיקוות כה גדולות, האיש בעל החזון המדיני והאנושי, האינטלקטואל בעל המצפון החברתי, זה שעמד לשנות את פני המישטרה עד לבלי הכר, לשרש את הגזענות הטבועה בה, להפכה ידידותית לסביבה? בן-עמי היה שותף להחלטה להכניס את איש-הדמים, ובמועד זה, לרחבת המיסגדים. הוא ריכז כוח עצום של שוטרים - בין אלף לאלפיים - כדי להגן על חבורת הפרובוקטורים. כך ניפח מראש את ממדי ההתפרצות. כמו ברק, גם בן-עמי הוסיף חטא על פשע. כשם שראש-הממשלה חש לעזרת שר-הביטחון, כך שר-החוץ חש לעזרת שר-המישטרה. לא היה צורך באינטלקטואל מבריק כדי להניח למישטרה להתפרע על הר-הבית, תחת לנהוג בהתאפקות מירבית. לשם כך היה די בקלגס פרימיטיבי. אבל בן-עמי הוסיף נופך משלו: הוא הצדיק את מעשי-הנבלה בלשון חלקלקה, הוא העניק תיחכום חדש למערכת שטיפת-המוח, השקרים וחצאי-האמיתות, המלווה כל פעולת-דיכוי נגד הפלסטינים. אבל כל המילים המתחסדות יתנדפו כהבל-פה, ומה שיישאר הוא תצלום שמאות מיליונים סביב כדור-הארץ ראו אותו בזמן אמת: תמונת הילד רמי אל-דורה הצורח מאימת מוות רגע לפני שנורה למוות על-ידי החיילים ביחד עם החובש ע`סאם אל-בלביסי שאץ להצילו, בעוד שאביו, ג`מאל, נפצע אנושות. תמונה זו תישאר אות-קין על מצח שרון, ברק ובן-עמי. וברקע מהדהדות מילותיו של המשורר הלאומי: ``נקמת דם ילד קטן עוד לא ברא השטן.`` כל מסכת האלימות, הטימטום והפחדנות תתנקם במחולליה. היא הוכיחה לעולם כולו שאין בשום פנים ואופן להשאיר את מיתחם-המיסגדים בידי הפוליטיקאים הישראליים, החבורה הצינית אשר ``קודשי האומה`` בגרונה ובשר-חזיר בפיה. היא הוכיחה לציבור הישראלי שיש לשים סוף למצג הכזב הקרוי ``תהליך מדיני`` ולחתום על הסכם-שלום, שישאיר את ההר בפלסטין ואת הכותל בישראל.
נעל הייתה רוצה להביא לכם הפעם מאמר מאת אורי אבנרי (מקים עיתון ``העולם הזה``, כותב מאמרים המפורסמים בעולם כולו ופעיל בגוש השלום). אורי אבנרי מפרסם מאמרים שבועיים באתר שלו וזהה המאמר של שבוע זה: [ניקמת דם ילד קטן - מאת אורי אבנרי] אין טעם לבוא בטענות אל אריאל שרון על שפיכות-הדמים בעיקבות ביקורו במיתחם-המיסגדים בהר-הבית. פרובוקטור היה, פרובוקטור יהיה. מאז טבח קיביה ב1953-, דרך עזה בסוף שנות ה60- ולבנון ב1982-, הוא השאיר אחריו נחלי של דם בכל אשר פנה. עליו ייאמר, בלשון התנ``ך: ``צא, צא, איש הדמים!`` גם המטרה הצינית של הפרובוקציה שקופה לגמרי. עיתוייה מעיד עליה: שרון רצה להסיט את תשומת-הלב מבנימין נתניהו אל עצמו. עסקן הלוחם מילחמה-אבודה-מראש על מקומו. למען מטרה קדושה זו נהרגו עשרות ונפצעו מאות.. הפרובוקציה עצמה תאמה מסורת ישנה של הימין: מאורעות תרפ``ט, ובהם הטבח הנורא בחברון, פרצו בעיקבות פרובוקציה ליד הכותל המערבי, כאשר אנשי בית``ר תקעו בשופר והפרו את הכללים שהנהיגו הבריטים באיזור הר-הבית לשם שמירת השקט העדין. אבל אי-אפשר להאשים את השור המועד בהרס חנות-החרסינה. זו הרי דרכו של שור. האשמה כולה רובצת על האנשים שפתחו לו את דלת החנות. אהוד ברק ושלמה בן-עמי. חלקו של ברק בפרובוקציה מחפיר ומביש. כראש-הממשלה הוא נושא באחריות לתהליך השלום. כשר-הביטחון הוא נושא באחריות לחייהם ולביטחונם של תושבי ירושלים, הישראליים והפלסטיניים. שני התפקידים כאחד חייבו אותו לאסור את ביקור שרון בהר-הבית, שתוצאותיו המגואלות בדם היו צפויות מראש. תחת זאת חטא פעמיים: פעם כאשר פרש את חסותו על הביקור ביודעו את התוצאות ופעם כאשר טען שאין קשר בין הביקור ובין תוצאותיו המחרידות. מדוע? כמו ברוב מעשיו ומחדליו של ברק בשנה האחרונה, המניע העיקרי היה הפחד. היה לו אומץ-לב צבאי, חסר לו אומץ-לב אזרחי, ועוד יותר אומץ-לב פוליטי. הוא חשש שאם יאסור את הביקור, יאשים אותו הימין בכניעה למוסלמים. בגלל הפחד, שמא יאשימו אותו בפחד מפני הערבים, נכנע לפחד מפני הליכוד. ואיפה היה בכל הימים האלה שר-המישטרה? איפה היה שלמה בן-עמי, שהכל תלו בו תיקוות כה גדולות, האיש בעל החזון המדיני והאנושי, האינטלקטואל בעל המצפון החברתי, זה שעמד לשנות את פני המישטרה עד לבלי הכר, לשרש את הגזענות הטבועה בה, להפכה ידידותית לסביבה? בן-עמי היה שותף להחלטה להכניס את איש-הדמים, ובמועד זה, לרחבת המיסגדים. הוא ריכז כוח עצום של שוטרים - בין אלף לאלפיים - כדי להגן על חבורת הפרובוקטורים. כך ניפח מראש את ממדי ההתפרצות. כמו ברק, גם בן-עמי הוסיף חטא על פשע. כשם שראש-הממשלה חש לעזרת שר-הביטחון, כך שר-החוץ חש לעזרת שר-המישטרה. לא היה צורך באינטלקטואל מבריק כדי להניח למישטרה להתפרע על הר-הבית, תחת לנהוג בהתאפקות מירבית. לשם כך היה די בקלגס פרימיטיבי. אבל בן-עמי הוסיף נופך משלו: הוא הצדיק את מעשי-הנבלה בלשון חלקלקה, הוא העניק תיחכום חדש למערכת שטיפת-המוח, השקרים וחצאי-האמיתות, המלווה כל פעולת-דיכוי נגד הפלסטינים. אבל כל המילים המתחסדות יתנדפו כהבל-פה, ומה שיישאר הוא תצלום שמאות מיליונים סביב כדור-הארץ ראו אותו בזמן אמת: תמונת הילד רמי אל-דורה הצורח מאימת מוות רגע לפני שנורה למוות על-ידי החיילים ביחד עם החובש ע`סאם אל-בלביסי שאץ להצילו, בעוד שאביו, ג`מאל, נפצע אנושות. תמונה זו תישאר אות-קין על מצח שרון, ברק ובן-עמי. וברקע מהדהדות מילותיו של המשורר הלאומי: ``נקמת דם ילד קטן עוד לא ברא השטן.`` כל מסכת האלימות, הטימטום והפחדנות תתנקם במחולליה. היא הוכיחה לעולם כולו שאין בשום פנים ואופן להשאיר את מיתחם-המיסגדים בידי הפוליטיקאים הישראליים, החבורה הצינית אשר ``קודשי האומה`` בגרונה ובשר-חזיר בפיה. היא הוכיחה לציבור הישראלי שיש לשים סוף למצג הכזב הקרוי ``תהליך מדיני`` ולחתום על הסכם-שלום, שישאיר את ההר בפלסטין ואת הכותל בישראל.