ניקנוR, מרימה את הכפפה

ניקנוR, מרימה את הכפפה

ואשמח שכולם יגיבו לי מה שיש לכם לומר על הנושא.
אז קודם כל קצת רקע: אני שמנה מגיל הילדות המוקדמת (ככל הנראה שילוב של אכילה רגשית עם אהבה לאוכל, וחוסר בהכוונה איך לאכול נכון ובאילו כמויות להסתפק). עשיתי המון דיאטות בחיים שלי, כשהשיא היה ניתוח טבעת לפני 6 שנים.
הצלחתי לרדת עם הטבעת בערך חצי מעודף המשקל שלי, עליתי בחזרה, ירדתי שוב ושוב עליתי. כיום אני נמצאת במשקל בו נותחתי. כעת יש לי עודף של יותר מ 40 ק"ג.
אני שוקלת לסגור קצת את הטבעת, אבל יודעת שזה לא מספיק. אני צריכה איזה שהוא שינוי בראש כדי לא לרמות את הטבעת או לאכול יותר מידי ולהקיא את העודף כל הזמן. בכל אופן, אם אני אוכלת בסדר, הסגירה הנוכחית מגבילה אותי באופן סביר.
הבעיה הנוכחית שלי היא לאכול באופן סביר. יש לי תפריט שקיבלתי לאחרונה מדיאטנית, ולכאורה הוא צריך להספיק לי, אבל בפועל אני לא מסתפקת בו. אני כל הזמן רעבה, ולפעמים לא מצליחה אפילו לרווח 3 שעות בין ארוחה לארוחה. שלא לדבר על כך שקשה לי לעמוד בכמויות של האוכל בכל ארוחה. אני כמעט לא אוכלת ירקות חיים בגלל הטבעת. למעשה גם ירקות מבושלים אני כמעט ולא אוכלת, די מעצלנות.
אני פותחת כל בוקר בהחלטה טובה שהיום אני אצליח לעמוד בתפריט, ומתוסכלת בסוף היום כשלא מצליחה לעשות זאת. בין המחשבות שעולות לי לראש יש את המחשבות המייאשות שבדיאטה נשארים רעבים, שאני רעבה - ואני חייבת אוכל עכשיו! (מנסה לטשטש את זה עם כוסות תה, מים ושתיה דלת קלוריות אחרת), שאני כישלון כי אני לא מצליחה לעמוד בתפריט של הדיאטנית, ואיכשהו אי העמידה בכל אלו מרגישים לי תירוצים, כמו בהודעה שבה הבאתי את דבריו של מרקוביץ, כי אם הייתי באמת נחושה, הייתי מצליחה למרות הקושי.
זהו בערך.
תגיבו, תשאלו שאלות ואני אענה, ואז בטח יהיה יותר קל להבין מה עומד מאחורי הדברים ואיך אני יכולה להתמודד איתם יותר טוב.
תודה
 

Ron W

New member
2 הסנט שלי

1.התפריט מהדיאטנית בוודאי נותן גמישות מסוימת, עברי עליו ושייכי אותו
להחלטה שלך
כאילו את בחרת בו וסגורה שזה מה שתאכלי ללא פשרות
2. אני מעריך שהשבירה נובעת מחוסר מיקוד וריכוז בגלל לחצי היומיום
להתמקד ולהתמודד וגם להבליג לקצת רעב, דורש בעיקר שלווה ושקט
לכן נסי את מזלך בשעת כושר בה פחות לחץ ורשמי לעצמך טיפים ותזכורות.
 
תודה


טיפים מצוינים.
 

ניקנוR

New member


קראתי את מה שסיפרת, מרתה, וחשבתי לעצמי שגם לכתוב כאן, לספר, לנסות למצוא דרך שמתאימה לך, זה להתחיל מחדש.
שוב.
וזה בטח לא פשוט לגייס את הכוחות כל פעם להתחיל לטפס למעלה... לא יודעת, פשוט.. רציתי להגיד תודה על הפתיחות וכל הכבוד לך על הנחישות. זה ממש לא מובן מאליו.
(אח״כ קראתי שאת מאמינה שחוסר נחישות הוא מה שמכשיל אותך. מעניין).


נשארתי עם הרגשה שאת מאוד לבד בתהליך שלך.
את אמנם נפגשת עם דיאטנית ומקבלת ממנה תפריט, ואולי יש גם רופאה שמלווה אותך- או לפחות מכירה אותך ואפשר לקבוע פגישה להתייעץ וכד׳- אבל בסופו של דבר, לפחות לפי התיאור, את נושאת לבד משא כבד של אחריות ואשמה..

ואת לבד עם תחושת חוסר האונים מול הרעב שתוקף והזעקה ״אני רעבה!!״ (זה כאילו נשארת בלי תשובה לעצמך מה עושים כשאני רעבה? הסחות הדעת השונות לא עובדות עבורך, זה ברור.
ואין ספק שלהישאר בלי תשובה זה מייאש
).


זה נשמע שמהרגע שפנית לדיאטנית, העברת אליה את שיקול הדעת ואת ההחלטות לגבי מה שקורה איתך. היא קובעת תפריט היא מחליטה על הכללים. את מקבלת תפריט ומנסה לעמוד בכללים שנקבעו לך.
זה באמת ככה או שזה רק נשמע מהתיאור?
ואם זה ככה- זה בסדר מצידך או שהיית רוצה שיהיה אחרת?
אולי תוכלי להגדיר לעצמך (ולספר לנו אם תרצי) מה היתה המטרה בפנייה אליה,
מה התפקיד שלה ומה התפקיד שלך. מה תחומי האחריות שלכן.
 
תודה


הייתי היום שוב אצל הדיאטנית. היא דווקא אמרה לי כל הכבוד על כך שניסיתי, שרשמתי את מה שאכלתי, שהשתדלתי לעמוד בלוחות הזמנים של האוכל, והשתדלתי להכניס כמה שיותר מהמזונות שבתפריט (גבינות, בשרי וכיו"ב). היא גם הרגיעה אותי שאנחנו בתחילת התהליך, וזה עוד ישתפר. היא גם עודדה אותי להכניס מתוק לתפריט, ואפילו עשינו רשימה של מתוקים שאפשר לאכול, וגם אם אני רוצה, למשל, שקדי מרק אז לקנות את השקיות הקטנות ולא את הגדולות, ככה שגם זה ייכנס בגבול.
&nbsp
אני לא באמת רוצה להעביר את כל האחריות לדיאטנית. בסך הכל אני "יודעת את החומר" (ככה גם היא אמרה לי בשבוע שעבר). אני צריכה בעיקר לעשות סדר עם מה שאני יודעת, לארגן סדר יום של ארוחות ולאכול נורמלי. זו הסיבה שפניתי אליה. היא אחראית לכוון אותי, אני אחראית לעמוד במשימות שהוגדרו.
&nbsp
אני לא ממש לבד בתהליך. גם בעלי והפסיכולוגית שלי מלווים אותי. העומס הכבד של האשמה מופיע כי אני תמיד מרגישה אשמה בהשמנה שלי. זו תחושה שאני מזלזלת בעצמי, שאני לא אחראית לעצמי. ובכלל תחושת אשמה מלווה אותי כל חיי גם בהקשרים אחרים.
&nbsp
 
למעלה