אורית אור1
New member
נישואים מתישים
אנחנו נשואים חמש שנים, התחתנו מהר אחרי שלושה חודשי היכרות. אלה הנישואין השניים שלי. הראשונים היו לפני יותר מעשור. בעלי צעיר ממני בשמונה שנים. יש לנו ילד בן שלוש וחצי.
בהתחלה זה היה כמו חלום מתגשם. אידיליה שכזו. אני מטבעי בחורה אחראית, רצינית, עברתי דברים מאוד קשים בחיים שלי (אלימות מצד האבא), התמודדויות תמידיות וחשבתי שהגיע האביר והנה אנחנו מקימים משפחה. ו....אוי כמה שטעיתי.
בעלי, בחור רגיש, אינטליגנט, מאוד דומה לי בהמון תכונות. הוא חי אצל הוריו עד לפני שהתחתנו (חוץ משנתיים עם בת זוג אבל גם שם אמא שלו הייתה דבוקה לו לתחת). אחרי שהתחתנו, בשנה הראשונה, הכלתי את כל הקשיים שלו. אם זה בעבודה (התחלה של עסק עצמאי שלו בבית), בפרנסה שהייתה ברובה מגיעה מצידי, בתובנות החיים. הבנתי, קבלתי, אהבתי ללא גבולות. עיוורון טוטאלי.
אחרי ההריון הכל השתנה. פתאום ההכלה שלי עברה לילד. בעלי היה יותר בצד, באופן טבעי. זה גרם לו לקושי גדול. הוא הפך להיות עצבני ואגרסיבי. אני המשכתי להכיל ולהסביר לו שכוחותיי מוגבלים ועם זאת שהאהבה שלי אליו קיימת וחזקה. היה לי קשה להתמודד עם גידול הילד. בגיל מבוגר ללדת זה לא קל מבחינה פיזית ומנטאלית, התרגלתי לשקט, לחיים עצמאיים ופתאום אני קצת כלואה. בעלי ניסה להתמודד בדרכים של בריחה. הלך לחברים, עישן, אך בעיקר האגרסיביות שלו בערה וזה הגיעה לשני מצבים אגרסיביים מאוד כשבאחד מהם כמעט הפיל עליי ועל הילד מזנון. המשכתי, הבנתי, לא ויתרתי עלינו, הבנתי שאולי מהעישונים שלו זה קורה. הוא עבר גם דברים קשים בחיים. אבל מאז היחסים בינינו רק הפכו להיות עכורים: שגרה של הישרדות כלכלית, חוסר בבילויים, פוטרתי מעבודתי, היה לו קשה להביא כסף הבייתה ונעזרנו במשפחות. הסקס לאט לאט פחת. עד שאחרי חמש שנים, זה כבר הגיע מבחינתי לרגעים של די, מספיק, לא בא לי לחיות ככה, לא בא לי עליו. הפכתי להיות עצבנית, רוטנת, השמנתי, המיניות שבי מתה, התחלתי לחשוב על גברים אחרים כמו אקסים שלי, לא רציתי כבר סקס איתו. זה הגעיל ומגעיל אותי. ההתמרמרות שלי ממנו ומחוסר התקשורת בינינו הפכה אותי לממורמרת.
הלכתי לטיפול , גם הוא הלך, היינו בטיפול זוגי. אבל תמיד זה חזר למקום הזה בו אנו מדברים בשפה אחרת, חושבים בקצב אחר, לא מגיעים לאותה חשיבה.
בשבועיים האחרונים אמרתי לו שאני רוצה קצת טיים אוף, פרידה. לקלוט מה קורה איתנו, שזה יעשה גם לי וגם לו - טוב. הוא ישן אצל חבר שלו קצת. זה שחרר ממני את הסטרס שהייתי שרוייה בו. גם אצלו. זה קירב קצת אבל הוא חזר הבייתה כי אין לו אפשרות להיות אצל החבר יותר, והתקבל לעבודה כשכיר קרוב לבית והמצב בלתי נסבל כמעט.
אנו משתדלים להתייחס בכבוד אחד שלני, אבל שנינו פתיל קצת וזמן השהות הנורמלי יחד, רק מתקצר. רבע שעה גג ואני מקבלת סטרס מעצם קרבתו אליי.
לילד זה לא טוב, לא בריא. אני לא רוצה שהוא ישמע צעקות, קללות ויחוש אנרגיות מזוהמות כאלה!!
אז מה עושים? מה נראה נכון כאן? מבחינתי - לגור לבד עם הילד, אבל קשה לי לחשוב שהוא לא יהיה כאן יותר. זה אמביוולנטי: הוא חזק בליבי אבל עם זאת בלתי נסבל מבחינתי. זה מורכב כי יש כאן ילד.
אמרתי לו שאם היינו זוג לבד - כבר מזמן זה היה נגמר. אבל לשבור ככה משפחה זה נראה לי עצוב מידיי.
עזרו לי לחשוב נכון.
איך מחזירים את התשוקה שמתה כבר מזמן? איך מפסיקים לחשוב על מין במקום אחר? על שקט ממנו?
מבולבלת.
תודה לכל מי שקרא/ה. זה ארוך.
אנחנו נשואים חמש שנים, התחתנו מהר אחרי שלושה חודשי היכרות. אלה הנישואין השניים שלי. הראשונים היו לפני יותר מעשור. בעלי צעיר ממני בשמונה שנים. יש לנו ילד בן שלוש וחצי.
בהתחלה זה היה כמו חלום מתגשם. אידיליה שכזו. אני מטבעי בחורה אחראית, רצינית, עברתי דברים מאוד קשים בחיים שלי (אלימות מצד האבא), התמודדויות תמידיות וחשבתי שהגיע האביר והנה אנחנו מקימים משפחה. ו....אוי כמה שטעיתי.
בעלי, בחור רגיש, אינטליגנט, מאוד דומה לי בהמון תכונות. הוא חי אצל הוריו עד לפני שהתחתנו (חוץ משנתיים עם בת זוג אבל גם שם אמא שלו הייתה דבוקה לו לתחת). אחרי שהתחתנו, בשנה הראשונה, הכלתי את כל הקשיים שלו. אם זה בעבודה (התחלה של עסק עצמאי שלו בבית), בפרנסה שהייתה ברובה מגיעה מצידי, בתובנות החיים. הבנתי, קבלתי, אהבתי ללא גבולות. עיוורון טוטאלי.
אחרי ההריון הכל השתנה. פתאום ההכלה שלי עברה לילד. בעלי היה יותר בצד, באופן טבעי. זה גרם לו לקושי גדול. הוא הפך להיות עצבני ואגרסיבי. אני המשכתי להכיל ולהסביר לו שכוחותיי מוגבלים ועם זאת שהאהבה שלי אליו קיימת וחזקה. היה לי קשה להתמודד עם גידול הילד. בגיל מבוגר ללדת זה לא קל מבחינה פיזית ומנטאלית, התרגלתי לשקט, לחיים עצמאיים ופתאום אני קצת כלואה. בעלי ניסה להתמודד בדרכים של בריחה. הלך לחברים, עישן, אך בעיקר האגרסיביות שלו בערה וזה הגיעה לשני מצבים אגרסיביים מאוד כשבאחד מהם כמעט הפיל עליי ועל הילד מזנון. המשכתי, הבנתי, לא ויתרתי עלינו, הבנתי שאולי מהעישונים שלו זה קורה. הוא עבר גם דברים קשים בחיים. אבל מאז היחסים בינינו רק הפכו להיות עכורים: שגרה של הישרדות כלכלית, חוסר בבילויים, פוטרתי מעבודתי, היה לו קשה להביא כסף הבייתה ונעזרנו במשפחות. הסקס לאט לאט פחת. עד שאחרי חמש שנים, זה כבר הגיע מבחינתי לרגעים של די, מספיק, לא בא לי לחיות ככה, לא בא לי עליו. הפכתי להיות עצבנית, רוטנת, השמנתי, המיניות שבי מתה, התחלתי לחשוב על גברים אחרים כמו אקסים שלי, לא רציתי כבר סקס איתו. זה הגעיל ומגעיל אותי. ההתמרמרות שלי ממנו ומחוסר התקשורת בינינו הפכה אותי לממורמרת.
הלכתי לטיפול , גם הוא הלך, היינו בטיפול זוגי. אבל תמיד זה חזר למקום הזה בו אנו מדברים בשפה אחרת, חושבים בקצב אחר, לא מגיעים לאותה חשיבה.
בשבועיים האחרונים אמרתי לו שאני רוצה קצת טיים אוף, פרידה. לקלוט מה קורה איתנו, שזה יעשה גם לי וגם לו - טוב. הוא ישן אצל חבר שלו קצת. זה שחרר ממני את הסטרס שהייתי שרוייה בו. גם אצלו. זה קירב קצת אבל הוא חזר הבייתה כי אין לו אפשרות להיות אצל החבר יותר, והתקבל לעבודה כשכיר קרוב לבית והמצב בלתי נסבל כמעט.
אנו משתדלים להתייחס בכבוד אחד שלני, אבל שנינו פתיל קצת וזמן השהות הנורמלי יחד, רק מתקצר. רבע שעה גג ואני מקבלת סטרס מעצם קרבתו אליי.
לילד זה לא טוב, לא בריא. אני לא רוצה שהוא ישמע צעקות, קללות ויחוש אנרגיות מזוהמות כאלה!!
אז מה עושים? מה נראה נכון כאן? מבחינתי - לגור לבד עם הילד, אבל קשה לי לחשוב שהוא לא יהיה כאן יותר. זה אמביוולנטי: הוא חזק בליבי אבל עם זאת בלתי נסבל מבחינתי. זה מורכב כי יש כאן ילד.
אמרתי לו שאם היינו זוג לבד - כבר מזמן זה היה נגמר. אבל לשבור ככה משפחה זה נראה לי עצוב מידיי.
עזרו לי לחשוב נכון.
איך מחזירים את התשוקה שמתה כבר מזמן? איך מפסיקים לחשוב על מין במקום אחר? על שקט ממנו?
מבולבלת.
תודה לכל מי שקרא/ה. זה ארוך.