ניתוח של שיר כאב. חלק א'

Raz Bob Marley

New member
ניתוח של שיר כאב. חלק א'

אהלן, מעולם לא ביקרתי בפורום הזה בעבר, אבל כתבתי ניתוח על שיר כאב של מאיר אריאל וחשבתי שיהיה נחמד לפרסם אותו כאן ואפילו לדבר ולדון עליו. טוב לראות שיש קהילה טובה ואיכותית למאיר אריאל. 365 מעלות אני אתחיל מהסוף- לעניות דעתי מדובר בשיר הטוב ביותר שנכתב במחוזותינו. זהו שילוב משולם בין תוכן אינטלקטואלי, עמוק, חכם, ביקורתי לבין מנגינה יפייפה וחודרת ללב, שנפתחת בפריטה על גיטרה, דבר שמסמל את רוחו של השיר- שיר קטן, צנוע, אישי מאוד, אך גם עם אמירה נוקבת וקשה. זהו השיר שהכיר לי את מאיר אריאל התמלילן, הפרובוקטיבי, המחאתי, וכבר בשמיעה הראשונה של השיר נכבשתי. לא שמעתי מעודי שיר כל כך חכם ונוגע. זהו השיר הראשון שגרם לי לרצות להעמיק בשירים. הרגשתי שיש פה כל כך הרבה. שלכל המילים והמשפטים היפים האלה יש משמעות כול שהיא. שישנה משמעות נסתרת וכואבת, ושאני רק צריך לגלות אותה ולהבין אותה. תמיד ידעתי מה אומר בגדול השיר, אבל החלטתי להיכנס ולחפור בו ולמצוא את כל המשמעויות שלו. אז הנה מרשמיי מהשיר. לראיה, שיר כאב מדבר על משולש האהבה, בין מאיר אריאל, אשר מגיש את השיר בגוף ראשון, לבין האישה, ולבין מתחרו על ליבה של האישה, הערבי. כשנכנסים לעומקו של השיר, מגלים המון רבדים נסתרים בין המילים והמשפטים. משולש האהבה הוא הסוואה. שיר כאב מדבר על הסיכסוך הפוליטי ערבי-ישראלי. נקודת ההנחה הראשית שלי, היא שמאיר אריאל עושה כאן אלגוריה לסכסוך בין הערבים ליהודים, ועל ההנחה הזאת מתבסס כל הניתוח. מאיר אריאל הוא היהודי כאמור, הערבי הוא הערבי מן הסתם, והאישה מדומה כאן לארץ ישראל. שיר כאב, עובר ושב איזה מזל אני שר עכשיו שיר כאב כל פעם חוזר אז אני שר עכשיו - אולי זה עוזר אחרי שמגיעים לסוף דעתו של מאיר אריל בשיר, ומצליחים להבין את המשמעות הנסתרת בו, הפסקה הפותחת, הכה מפורסמת שלו (ששלום חנוך, חברו הטוב של מאיר ומי שהפיק את האלבום "שירי חג ומועד ונופל", הגדיר את הפסקה הזאת כפסקה שהכי זכורה לו ממאיר אריאל), מקבלת משמעות אחרת. לא מדובר בשיר על אהבה נכזבת, הכאב כאן הוא על המצב בארץ. סוף השיר, שאליו עוד נגיע בהרחבה, רומז לנו שלמאיר אין תקווה לשיתוף פעולה בין הישראלים לערבים. הכאב כאן הוא, כאמור, על אי הצלחתם של היהודים והערבים להתמודד עם הבעיות ולהסתדר. הפסקה משמשת גם כפזמון של השיר, ולכן לכל אורך השיר הכאב לא מרפה משומעיו. מאיר דואג להזכיר לנו כל פעם מחדש את הכאב שתוקף אותו, את הדאגה שלו מהמצב, ואת הספקנות שלו לגבי ההמשך. תפסה לה צעיר ערבי משכיל דווקא אחד שהיכרתי אפילו ראיתי איך זה מתחיל לילה אחד השתכרתי הרגשתי איך שזה זוחל לי מתחת לרגליים, ואיך שזה אוכל אותי עד קצות הציפורניים בפסקה השנייה מוצגות לנו הדמויות, וכבר במשפט הראשון, ניתן לראות מן זילזול של מאיר באישה. כלומר, ארץ ישראל. הוא מציג את ישראל כזונה, כאחת שקלה להשגה. ההשתכרות שלו נובעת מהתסכול שלו, תסכול שמסמל את בריחתה של אהובתו לידיים אחרות ויותר צעירות. התסכול משקף את התסכול של רוב יהודי הארץ, אשר מידי יום צריכים להתמודד עם הסכסוך ערבי-ישראלי, וכמידי יום לצאת כנגד הערבים. היהודי של מאיר אריאל הוא יהודי שלא רוצה בערבים ולא מכיר בקיומם כאנשים אשר גם להם מגיע מדינה. הוא קנאי וקפיטליסטי. טוב אני לא יכול להקיף אישה שלוש מאות שישים וחמש מעלות תמיד נשאר לה סדק דרכו היא יכולה פתאום להתגלות. לעובר שב בא ולוקח כל מה שהיא רוצה לתת היא רק חוטפת לעצמה עוד רגע אחד רוטט את מאיר אריאל ניתן לפרש לכמה מקומות, אבל הדעה הרווחה לגבי שיריו הנוגעים לאישה, ויש לא מעט כאלה, זה שתמיד תצא מנוקדת הנחה שהוא שובניסט. הפסקה הנוכחית מאשרת את ההנחה הזאת. זאת אולי הפסקה הכי קשה שנאמרה אי פעם על אישה, וזכותן של כל הפמינסטיות למיניהן לבוא ולבקר את מאיר. הוא עושה את זה להן לא מעט. האישה מוצגת כאן, שוב צריך לומר, כזונה. לא ניתן לדעת מתי הכמיהה של האישה למיניות תפסק. כשמדמים את המשפט הראשון לדימוי של האישה כארץ ישראל מקבלים כאן משל מרתק! 365 הוא מספר הימים בשנה, ואילו הקפת עיגול זה 360 מעלות. להקיף 365 מעלות יוצר מצב של כליאה במרחב ובזמן, משמע שלא ניתן לכלוא את האישה, כלומר ארץ ישראל, בידי גוף יחיד. מאיר יוצא כאן בהצהרה, שמה שהיהודים עושים לארץ ישראל זה פשע ומעשה אנטי מוסרי בעליל. הוא היה מצפה ורוצה שהיהודים יכירו בקיומם של הערבים, אשר, לפי מאיר, גם להם מגיע מדינה. זהו אחד המשלים היותר גאוניים וחכמים שנתקלתי בהם, ואישית זהו המשפט האהוב עליי ביותר בשיר. מאיר מוצג כאן בשיא הבוטות שלו, בשיא המחאתיות שלו, ובנוסף, בשיא היצירה שלו. צעיר ערבי משכיל עד קצות הציפורניים צעיר ערבי שמסתכל ישר בעיניים. מורה באיזה כפר במשולש משתתף בבימת חובבים מעורבת במועצה האזורית שלנו המעורבבת חזרתו של מאיר על היותו של הערבי צעיר היא לא סתם. הוא מנסה להגיד משהו. אני מניח שגילו של הצעיר מהווה עוד אלמנט אבסורדי בגישתם של היהודים כלפי הערבים. ועצם העובדה שעכשיו הוא גם מעניק לו מקצוע ועבודה, ואף מגורים, וכל זה בארץ ישראל, מגביר את הפרשנות שמאיר אריאל רואה בערבים חלק מעם ישראל, כאנשים שגם להם מגיע מקום, ושצריך להפסיק את משחקי המוחות האלה (אותם משחקי מוחות שמאיר מציג לכל אורכו של השיר). היא ואני יוצאים כבר די הרבה בעצם איפה היא איפה הפוליטיקה היא עוד בכלל מוצצת. משוגעת על תיאטרון היא רק לא אחת מאלה אבל אם יש איזה חוג בסביבה אז למה לא אפילו עם אלה הפסקה הזאת משקפת הכי טוב את הפרשנות שהאישה מדומה לארץ ישראל. המילה פוליטיקה נאמרת בשיר פעם אחת, והיא מיוחסת לבורתה של ארץ ישראל לגבי פוליטיקה. המילה "מוצצת" בשיר היא לא במובן שחושבים. מאיר בהופעותיו נהג להוסיף את המילה "אצבע" אחרי המוצצת ובכך הבהיר טוב יותר את כוונתו. הוספת המילה ממחישה את הרעיון שארץ ישראל היא תינוקת שלא מבינה דבר. האישה לא מתמצאת בפוליטיקה ואין לה ואילו דעה אחת לגבי המצב המוסבך שקורה. היא תינוקת מגודלת שבראש מעיינה נמצא רק דברים שטיחיים. היא רק משפילה את הערבי והיהודי עוד יותר. הלעג של מאיר כלפי האישה הוא אף גדול יותר, מכוון שהוא חושף בפנינו את משך זמן היחסים שלהם, שהם די הרבה בעצם, ולמרות כל הזמן הזה היא עדיין נשארת בורה וחסרת מעוף. היתה הולכת למפגש פעם בשבוע וחוזרת עם איזה דש באופן די קבוע עם איזו התנשמות עם איזה סומק על הלחי מבטה החי היה דוקר אותי לבכי תיאורה המדויק של האישה מגביר את זילזולו ואת חשדתו של מאיר כלפי מערכת היחסים שלה עם הערבי. לא נשכח, מאיר אריאל בשיר רוצה את האישה לעצמו. הוא פוחד שהערבי יגנוב אותה והוא ישאר בידים ריקות. הפחד הזה, הוא הפחד הגדול ביותר של כל אזרח בישראל, שהם ישארו בלי כלום. בלי מדינה, ובלי האישה. הזמינה אותי למסיבת השליש הם הציגו תרגילי קשר בתנועה למגע הוא עשה לה מיתר היא ענתה לו קשת. היה באמת תרגיל יפה סחב מחיאות כפיים צעיר ערבי שהכרתי מסתכל בעיניים החברות בין האישה לערבי ממשיכה להתרקם, וניתן לראות בפסקה הזאת רמיזה לקיום יחסי מין בין האישה לערבי. הקשר ביניהם מתהדק, ואילו מאיר נשאר מאחור. בעיניי, מאיר מתייחס בצורה מאוד צינית ("היה באמת תרגיל יפה, סחב מחיאות כפיים..") לחברות הנרקמת בין האישה לערבי. הוא לא לוקח ברצינות את הערבי, וקשה לו לעכל את עזיבתה, שבעבר לא נראתה אפשרת, לטובת הערבי. שוב מתואר כאן משחקי המוחות בין הערבי למאיר, הפעם באמצעות המבט. מבט לפעמים יכול להיות מאוד מפחיד, וכאן נדמה שאכן כך המצב. הם נרתעים ופוחדים אחד מהשני.
 

Raz Bob Marley

New member
חלק ב'

אחרי המסיבה הוא הזמין אותי ואותה אליו למרפסת שתינו קפה שתינו קוניאק אימו מדי פעם נכנסת הוא דיבר על תיאטרון כאפשרות של גשר "אפשר להגיע להבנה!" היא ניגשת אליו נרגשת כאן מתואר המשך הערב של השלישייה, והפעם מאיר מעלה אופציה של גישור ביניהם. ההזמנה מצידו של הערבי מראה אולי על רצון של דו קיום, והדימוי של התיאטרון לסכסוך, מעלה עוד רובד בשיר, שהחיים הם לא תיאטרון ואם בתיאטרון זה או שחור או לבן, במציאות אולי ניתן להגיע לפשרה. זוהי פסקה שמעירה אור ואולי נותנת סיבה לאופטימיות, אבל מהר מאוד מאיר מחזיר אותנו למציאות: הסתכלתי לפה הסתכלתי לשם לכל הכיוונים הסתכלתי ולאן שלא זחלתי בשתי עיניו נתקלתי. לא יודע מה הוא רצה בעצם להביע אני רק המשכתי את עצמי בקוניאק להטביע הפחד העצום של מאיר מתעצם כאן ובגדול. הוא לא יכול לברוח מעיניו הביקורתיות של הערבי. הערבי ממשיך לבחון אותו ואולי לדבר איתו ואולי להגיע לסוג של פשרה, אבל מאיר רואה בזה איום. הוא סובל מסוג של קלסטרופוביה (הערבי סוגר עליו מכל הכיוונים), קשה לו להתמודד עם הערבי והוא בעיקר מפחד להתמודד עם עצמו. הוא פוחד להתמודד עם השאלות שהשיר מעלה בפניו. הפעולה של להמשיך להשתכר, מראה על בריחתו מהמצב. השכרות כאן הוא מרכיב חיוני להבנת השיר, וכמו שבהתחלה השכרות סימלה תסכול, גם כאן זהו סוג של תסכול מהסיטואציה שהוא נמצא בה. הוא מעדיף לברוח ולא להתמודד עם הבעיה. אי שם במרחב נבחו כלבים לירח זזים אמרתי מאוחר חכה אמר מה אתה בורח אולי תישארו ללון אצלי הציע במפגיע אתה הרי כל כך שתוי אמרתי לו נגיע העימות בין מאיר לערבי נמשך כאן, וניסיון הבריחה של מאיר מהמצב מקבל סירוב מוחלט מצד הערבי. התיאור של הכלבים הוא אחד מן התיאורים היותר יפים שיש. הוא מרגש ומסעיר, ומנגד הוא גם כואב ועצוב. המילה "מפגיע" היא מילת מפתח. השילוב של המילה הזאת במשפט הוא מהלך גאוני האומר כל כך הרבה. הרי ניתן להבין מההקשר שבמקום "מפגיע" היה צריך להיות מפתיע, וההחלטה לשים את המילה מפגיע במקום, אומרת שמאיר נתון לפגיעה. ניתן לומר שמאיר רומז כאן שהשארותו במרפסת של הערבי מהווה סיכון לחייו, כמו שהשארותו של הערבי בארץ ישראל מהווה סיכון ליהודי ישראל. זוהי פתאום ביקורת נוקבת גם כלפי הערבים. עד עכשיו, רוב הביקורת הנחרצת (פה ושם היו כמה איזכורים רעים בהקשר הערבי) היית כלפי היהודים, ואילו עכשיו ניתן לראות שמאיר לא מאשים רק את היהודי במצב הזה, אלא הוא חושב גם הערבי הוא חלק אינטגרלי ממנו. הערבי והיהודי אחריהם ביחד למצב העגום שמדינת ישראל נמצאת בו, וללא שיתוף פעולה ביניהם הפיתרון לא יגיע לעולם. לאן תגיעו הוא אמר מביט בי בעיניים החזרתי לו מבט זרקתי ירושלים זה לקח לו קצת זמן להביא חיוך הוא לא הזיז עין אחר כך הוא דיבר אלי ישר אל תוך היין המתח בין השניים מגיע לנקודת שיא, כאשר מאיר מזכיר את ירושלים. זוהי הסיבה לסכסוך הכה גדול בין הערבים והיהודים, ומאיר עוקץ את הערבי כאשר הוא מזכיר את ירושלים. הכל מתחיל ונגמר בירושלים, והשתמשותו של מאיר בעיר הזאת מראה על התעוזה הגדולה שהיית לו בעת כתיבת השיר. הפסקת הזאת מייצגת מבחינתי את מהות השיר ואת חוצפתו של מאיר אריאל- אין לו בעיה להשתמש בעיר כמו ירושלים על מנת להעביר את המסר החזק שלו. יותר מכך, אין לו בעיה לוותר על עיר קדושה כמו ירושלים בתמורה לשלום. זהוי אחת הסיבות למה "שיר כאב" הוא השיר הפוליטי הכי אמיץ, פרובוקטיבי, נועז וקשה שנכתב בישראל. הוא נכנס לעומק הבעיה של הסכסוך ערבי-פוליטי, ובכך מציג את חומרת המצב. הערבי לא נשאר חייב לעקיצה של מאיר, ועונה לו במשפט המפורסם ביותר מן השיר: בסוף כל משפט שאתם אומרים בעברית יושב ערבי עם נרגילה אפילו אם זה מתחיל בסיביר או בהוליווד עם הבה נגילה אמרתי לו באידיש היא שופטת בינינו בתוך בועת שתיקתה שוב נתקלות עינינו כדי לנתח את הפסקה הזאת, הפסקה האחרונה (מבחינת הבתים כמובן. הפסקה האחרונה באמת בשיר היא הפזמון) בשיר והפסקה הכי בוטה ועצובה בשיר, צריך להמשיך אם האלגוריה ליחסי ערבים-יהודים, אותה אלגוריה שעליה מתבססת כל הניתוח הנ"ל. הערבי טוען שזכותו לשבת באדמת ארץ ישראל, מכוון שהוא זה שהיה פה מאז ומתמיד. המשל של הישיבה עם הנרגילה, שזה אולי הדבר שהכי מזוהה עם ערבי, ממחיש את האמונה של הערבי שארץ ישראל שייכת לו, לא פחות מאשר שהיא שייכת לעם היהודי. ציון השפה העברית מראה על ציונות, אולם הזכרתה של השפה העברית בפיו הערבי ממשיכה את תפיסותיו של הערבי כנגד היהודי, והפעם הוא טוען שהשפה העברית מתבססת לא מעט על השפה הערבית, והיא אף מעתיקה ממנה. בסיכומו של עניין, הערבי טוען שכל מפעליה של העם היהודי, בין אם זה שפה ובין אם זה מסורת, בנויה על חורבותיה של העם הערבי. הטענה של הערבי היא מן הבוטות והקשות שנשמעו במוזיקה הישראלית. היא מאוד לא קונבנציונלית, היא מחאתית ומאוד ביקורתית. תשובתו של מאיר לטענותיו של הערבי משקפת את כל תפיסת העולם הפסימית של מאיר, אשר לא רואה שום תקווה ועתיד לשיתוף בין שני העמים. השתמשותו של מאיר באידיש על מנת להגיד משהו לערבי יוצאת נגד אשמותיו של הערבי, אך מנגד היא משקפת את חוסר ההבנה שיש ביניהם. הערבי לא מבין אידיש, דבר הממחיש את הניגוד בין היהודי לערבי, את חוסר הפיתרון ביניהם ואת חוסר ההבנה ביניהם. הם לא יכולים לתקשר, הם לא מבינים אחד את השני, ובגלל זה המצב לא יגיע לעולם לפיתרון. התסכול של מאיר מגיע לשיאו בתשובה שלו לערבי- אין ביניהם דבר במשותף, ואפילו השפה מערימה עליהם קשיים. הם לא יוכלו לעולם להגיע להבנה משותפת- הנתק שלהם כה חריף, כמו גם המתח הפוליטי ביניהם, דבר שלא ניתן לגישור. התשובה שלו כל כך עדינה יפה, אך מסתתר בה כעס עצום על מדינת ישראל. הם משפילים אחד את השני על מנת לזכות בליבה של האישה, אך מנגד היא ממשיכה לשפוט אותם, להאשים אותם, והיא אף גורמת להם להמשיך את הריב, שלפי מאיר, לא יגמר לעולם. בסיכומו של דבר, אני חושב שתפקידו של השיר, או לפחות כוונותיו של מאיר, הוא לגרום לנו לזעזוע נפשי. המצב שמאיר מתאר כאן כל כך רע ועצוב, שאם לא היה מדובר בסכסוך שאנחנו, הישראלים, מכירים כל כך טוב היינו חושבים שמדובר באנשים מגעילים, מתנשאים וחסרי מוסר ולב. למרות שניתן לחשוב שמאיר בעיקר מבקר את הישראלים, במיוחד בגלל שידוע מהן דעותיו הפוליטיות, אני חושב שהוא מבקר לא פחות גם את הערבים. לדעתו, שני הצדדים אשמים במצב, וכדי להגיע לדו קיום אמיתי, שניהם צריכים להתפשר ולעשות צעד בעניין. אין פה אשם ולא אשם, כולם אשמים. טענתו בסיום השיר, שלא ניתן יהיה לגשר בין הפערים, מציג את חומרת המצב. הוא טוען שהבעיה כה עמוקה, שלא משנה מה הישראלים והערבים יעשו, הם לא יוכלו לגור ביחד. והוא כואב על זה, מאוד. הוא חלם על חברה שמשותת על ערכים, כבוד ושלום, אבל במקום זה הוא קיבל חברה קנאית (מאיר, כאמור, מייצג את היהודי שקנאי לאישה שלו), שתלטנית, גאוותנית, חסרת מוסר ורגש, ובעיקר חברה שחושבת רק על עצמה. ניתן להניח, שמאיר איבד את האמונה באנשים, ולכן הוא מציג את האדם כרע מיסודותיו. הפסימיות שלו בסיום השיר, כל כך כנה ואמיתית, שקשה לא להאמין לו. גם אחרי 30 שנה בידיוק, השיר הזה רלוונטי להיום. כשמאיר אמר בסיום השיר, לפני 30 שנה, שלא ניתן להגיע לגישור, הוא כנראה ידע מה הוא אמר- המצב מאז לא השתנה. להיפך, הוא רק החמיר ויותר ויותר.
 

Raz Bob Marley

New member
הא, שכחתי.

אני אשמח לכל תגובה, הערה, ביקורת שיש לכם, בין אם היא חיובית ובין אם היא שלילית. מקווה ליצור דיון מקיף על השיר, ומאוד מעוניין לשמוע את דעותיכם על השיר המדהים הזה.
 

רינה8

New member
אהלן וסלהן,

ברוך הבא. בוא שב איתנו, בבקשה. שאבתי מדברך מים מתוקים כתרופה לימים אפלים כארוכה להחלים ומשם להאמין שאפשר להשלים אז ראשית ולפני הכול אני מודה לך מקרב לב על הניתוח שלך לשיר כאב של מאיר אריאל ז"ל. עוררת אותי והארת לי את דרכי שנשכחה, חיזקת אותי ברגע של חולשה וגרמת לי להסתכל על הדברים אחרת, זאת אומרת מזווית שונה ממה שאני בד"כ רגילה לראות. ובכל זאת אני מוכרחה לומר שמנקודת המבט שלי, מאיר אריאל ז"ל לא היה שוביניסט. להיפך. הוא בחר להשתמש באישה על מנת להעביר את המסר ויש ללמוד דבר מה מכך. ההתייחסות המזלזלת ואיך שהוא, היהודי תופס את האישה/ הארץ מעידה, דווקא, על החוסר שלו. כמו שכבר נאמר כל הפוסל במומו פוסל. מאיר אריאל ז"ל משקף לנו את עצמנו – מראה לדעת. שכן אישה לא תשלח את הבנים, למות בקרב. והארץ לא מבדילה בין דם לדם. אז היא לא בדיוק חסרת מעוף כמו שטענת. הִסְתַּכַּלְתִּי לפה, הִסְתַּכַּלְתִּי לשם לכל הכוונים הִסְתָּכַלְתִּי מה שכואב לו שהוא משתטה בגלל אישה/ ארץ, הוא מודע לכך ולא יכול לנהוג אחרת הוא מסתתר מאחורי האין ברירה ויודע שזאת אשליה כי תמיד יש חופש בחירה מאיר בשיר כאב לא מדבר על פישור הוא מזכיר גישור. הוא מדבר על תיאטרון/ אומנות כאפשרות לגשר. אפשר להגיע להבנה? שכן פשרה היא סוג של ויתור ועל ארץ מוותרים רק בלב. זה לא נושא למשא ומתן. ואין כאן הצעה לחלק אותה לשניים. תן שני רכסים משתפלים מתחת שמיים כחולים וקח את העמקים והתהומות ואין בינינו מריבות - מזכיר לי את משפט שלמה. אז איך כן, עושים שלום? אני לא יודעת. נראה לי, שקודם כל אדם צריך להשלים עם עצמו, ואז לעשות שלום בביתו עם אשתו וסביבתו, אחר כך בעמו ורק אחר כך לחפש את השלום עם בני עמים אחרים. יש להסכים (להיות בכאב ולא לנסות להדוף אותו או לחמוק מפניו) ההסכמה היא פריצת דרך .
 

Raz Bob Marley

New member
תודה על התגובה!

אמרת דברים מאוד מעניינים, שאומנם קצת סותרים את דעותיי, אולם זה תמיד טוב וחושב לשמוע דעות שונות, ובמיוחד שהן מנומקות בצורה יפה וחכמה. זה שמאיר בוחר להשתמש באישה על מנת להעביר את המסר לא סותר את זה שהוא יכול להתייחס אליה בצורה שובינסטית. ההרגשה הכללית שלי היא שלכל אורכו של השיר הוא מזלזל באישה, מנסה להבין אותה, אבל לא מצליח, ובעיקר מאשים אותה במצב שנוצר. אותו הבית שהזכרת בהקשר של שובנסטיות מצד מאיר אומר דברים מאוד קשים על אישה שפשוט קשה להתעלם מהם ויותר קשה מלפרש אותם בצורה שונה- "לעובר שב בא ולוקח, כל מה שהיא רוצה לתת, היא רק חוטפת לעצמה, עוד רגע אחד רוטט", את היית מפרש את זה אחרת מאשר זה שהאישה מוצגת כזונה שמה שמעניין אותה זה רק סקס? כשמכניסים לזה את אמירותיו של מאיר לגבי נשים, והרבה פעמים אלו היו אמירות קשות שאני בטוח שהוא מתחרט עליהם, מקבלים עוד רובד לבית הזה, ואף חיזוק של הפרשנות שלי. אני חושב שלמאיר לא הייתה בעיה לוותר על חצי ישראל על מנת להגיע לשלום, והוא אף התבטא לא מעט, גם בשיריו וגם בראיונות כלשהם, שלערבים מגיעה מדינה. מאיר אמר פעם דבר מעניין על חומות ירושלים שיכול להבהיר את הכל- כשהוא היה חייל והשתתף באיזשהי מלחמה (לא זוכר כרגע באיזו מלחמה מדובר), מפקדיו כל הזמן אמרו לו להגן על החומות, שמנגד אנשים מתים מסביבו. לא ביקשו ממנו להגן על אנשים, אלא על חומות. הוא הזדעזע מזה. בסיום הסיפור, הוא אמר בנחרצות שאין לו בעיה לתת את ירושלים לערבים, או לפחות את חלקה, על מנת שיותר לא יהיו נפגעים ושסוף סוף יהיה שלום.
 

רינה8

New member
../images/Emo95.gifת

הגיבור פונה להתחזקות מדומה. הביקורתיות שלו כלפי האישה, הצורך להחליש, להאשים, להגיד שהיא פחות נובע מהקושי שלו להרגיש חולשה ולקבל את עצמו בחולשתו. קשה לנו להרגיש את הכאב, קשה לנו לקבל את עצמנו בחולשתנו (נגיד שהיינו מוצאים פיתרון לסכסוך הערבי ישראלי וסוף סוף היה שלום אמיתי. אז היינו נחים על זרי הדפנה, נושמים אויר פסגות, היה לנו זכות גדולה וצידוק להיות עם סגולה. זאת אומרת שאנחנו מציבים תנאי קבלה – לקבלה שלנו את עצמנו) אני מסכימה איתך. אין מחיר לחיי אדם. וכל המציל נפש אחת מציל עולם ומלאו. מה שמעיד עד כמה המשורר היה מחובר לצד הנשי שלו, כך שזה לא מדויק לומר עליו שהוא היה שוביניסט. גם אם הגיבור בשיר מר וכועס והוא שופך את חמתו על אשתו אתה לא יכול להסיק מכך על דעותיו של המשורר. לעומתו הבחורה בשיר היא חופשייה ועצמאית. הכעס של בן זוגה לא משתק אותה, לא גורם לה לבטל את רצונה, והיא לא מתאמת איתו. אז הוא אמר, אז מה אם הוא אמר. כל אחד חוטף לעצמו רגע אחד רוטט. מה לעשות החיים הם מרגשים נורא. יש המוצא ריגוש במילה הכתובה, יש בריח פריחה, יש בשקיעת החמה , יש בזריחת הלבנה, אחד מחור לעבודה, אחר לסרט, אחד מוקסם מהבריאה השני מהתפילה. אולי זאת הייתה התבטאות חריפה שנועדה לפגוע, אבל אם אתה מסנן את הנימה שבא נאמרו הדברים ומסתכל בצורה עניינית. אז מה הוא אומר, בעצם? "מבטה החי היה דוקר אותי לבכי"
 

יוסי7ק

Active member
נאה!

רק קצת הגהות... למשל: "טענתו בסיום השיר, שלא ניתן יהיה לגשר בין הפערים,מציג " ועוד כמה כאלו.
 

רינה8

New member
לשאלה איך אתה עושה שלום/ מאיר אריאל

לשאלה איך אתה עושה שלום/ מאיר אריאל כ"ד באייר, תשנ"ד קודם כל אני עושה שלום עם עצמי למה אם אני בסכסוך פנימי אז אני גם לא כל כך בסדר עם אשתי (תשוקתי) שהיא בעצם עצמי ובשרי אומר לה בקול רם מה שאני לא מעיז לגמגם לעצמי אז קודם כל שלום עם עצמי. אחר כך אני עושה שלום עם אשתי (אהבתי) למה אם אין לי שלום עם אשתי אני הולך ונהיה מפגע סביבתי יורק לכל כיוון את מררתי וזה רק בגלל שאני בריב עם אשתי. אחר כך אני עושה שלום עם הסביבה למה אני אם אין לי שלום עם הסביבה אני בא הביתה אל אשתי החביבה (יפתי, תמתי) ומתחיל לחרחר כל ריב ומריבה והלך השלום עם עצמי ובשרי ואני שוב מטרטר את סביבתי. אני לא מאיים אבל מוטב לסביבה להיות בסדר עם אשתי החביבה (חמתי) כמו שסביבתי אומרת לאשתי עדיף לך שישתווה איתי יוצא שזה עיניין בטחוני של הסביבה שביני לביני לא תהיה מריבה ואם אני לא רוצה לתת לסביבתי עילה להתערב בענייני הפרטי אז קודם כל אני עושה שלום עם עצמי זאת אומרת עם אשתי (ארצי) שתחיה תודה לאל ושלום על כל עם ישראל.
 

Raz Bob Marley

New member
תודה על תשומת הלב.

חשוב להבהיר שהטעויות הנשנות הן מטעויות הקלדה ומהמהירות. בדיעבד, חבל שלא עברתי על כל הניתוח שוב. מצאתי שם כמה טעויות מביכות (כמו מעירה....).
 

Sugarzaza

New member
יפה מאוד

רק כמה דברים - מאיר מוסיף לפעמים בהופעות "בטח איזה מורה באיזה כפר במשולש", כלומר שהוא מזלזל בערבי, עושה אותו אפס. אבל אני לא חושב שזה משפט שנועד לזלזל בערבים, אלא לבקר את הישראלים שהעלבה כוללנית ודמגוגית של הערבים באשר הם שגורה בפיהם, וזו אחת הסיבות שגישור או בעייתי האמא שמדי פעם נכנסת היא זכות השבות שהערבים מעלים, שמועלות בשיחות השלום פרשנות שלי לפסקה האחרונה, מעבר לכל מה שנאמר, המשפט "אפילו אם זה מתחיל בסיביר או בהוליווד עם הבה נגילה", הוא לטעמי סוג של איום מזלזל. כאילו שהערבי אומר "תראה את כל האחים שלך, בורחים וגולים לכל מיני מקומות, חושבים שהם רחוק מכל זה, אבל בעצם שנינו יודעים שהם חלק מזה, כי אם לא נפתור את הסכסוך הזה - גם הם יהיו בסכנה" (ראו מאורעות שנות ה-30 וה40 במאה שעברה)
 

רינה8

New member
גישור הוא בעייתי?

מה לעשות שאנחנו מתורגלים לירות. מתורגלים לחסל. מלומדי קרבות. יודעי מלחמות. כמה מסוכן הוא ההרגל כמה קשה ממנו להיגמל להשלים ולעשות שלום (עם עצמך עם אשתך) - שיעור לא פשוט, בכלל! זאת אשליה שקיימות רק שני אפשרויות (להילחם או לברוח) במציאות קיימות אין סוף דרכים ואפשרויות
 

משמרותי

New member
ברוכים הבאים ונא להסתדר בתור ../images/Emo45.gif../images/Emo6.gif

לשטיפת הכלים...למען הרגשת הביתיות כדברי מאיר(אגב מאיר היה תמיד מכין קפה לאורחיו כדבר ראשון בקבלת הפנים) ואללה ממש יפים דברי הפרשנות הנכתבים כאן...המשורר התכוון לזה...התכוון לכך...ומאיר נוהג לומר כל אחד יפרש כדרכו וכראות עיניו... ואם יורשה לי,שאלה:האם האשה/ארץישראל מאמינה בתמימותה שהיא זאת שיכולה לגשר,רק ששני הגברים כל-כך עסוקים באגו השובינסטי/רכושני שלהם לא רואים זאת כך,אלא רק רואים אותה כנכס שיש להיאבק עליו עד ש"כולה שלי"? הייתכן שיש פה מספר נייטראלי המסווה עצמו כגוף ראשון?
 

רינה8

New member
../images/Emo96.gif?! או לפחות כוס מים

ואללה אתה צודק כל אחד יפרש כדרכו וכראות עיניו. זה לא, באמת, חשוב אם המשורר התכוון לזה או התכוון לכך. מה שיפה זה שהטקס מדליק ויש בו אמירה. המילים בוערות, וכל אחד רואה את האש מהמקום שבו הוא נמצא. ויש כאן למידה. ובקשר לשאלה שלך- לא ניראה לי שהאשה / ארץ ישראל מאמינה בתמימותה שהיא זאת שיכולה לגשר. בשביל מה אנחנו כאן? אני מאמינה שבחרנו לבוא לעולם הזה, ל"מציאות" הזאת ...והזמן קצר והמלאכה מרובה. זאת התשובה שלי והיא בהחלט לא מחייבת אותך. אני חושבת שהטקס נכתב בגוף ראשון כי הוא משקף את המציאות שלנו. כששרים את "שיר כאב" מזדהים עם הגיבור וכואבים איתו את הכאב שלנו. דרכו אנחנו יכולים לקבל את עצמנו בחולשתנו.
 

רינה8

New member
אפרופו קפה

בדיחה: מוסלמי נפטר ועלה השמימה. הוא היה מאד נרגש כי כל חייו חיכה לפגוש את הנביא מוחמד. בהגיעו לשער הכניסה, הוא פגש בגבר עם זקן לבן. "אתה מוחמד?" שאל. "לא בני, אני פטרוס הקדוש, מחמד נמצא יותר למעלה" אמר האיש תוך שהוא מצביע לעבר סולם גבוה. מאושר מהעובדה שמחמד מצוי במקום גבוה יותר מזה של פטרוס, טיפס האיש על שלבי הסולם, עד אשר פגש בעוד גבר עטור זקן לבן. "מחמד?" שאל כשהוא מלא תקווה. "לא בני, אני ישו, מחמד נמצא יותר למעלה". מחמד יותר גבוה מישו? לא האמין האיש למשמע אוזניו והמשיך לטפס למעלה ושוב פגש באיש עם זקן לבן ושוב חזר על אותה שאלה. "לא בני, אני משה, מחמד נמצא עוד יותר למעלה". בשארית כוחותיו, אולם מלא אושר טיפס האיש עד ששוב פגש בגבר מזוקן. "מחמד" שאל כשהוא מתנשף. לא בני, אני ה'. אתה נראה לי מותש לגמרי, אתה רוצה אולי כוס קפה?" "ברצון" ענה האיש. ה' מחה כפיים וצעק " מחמד, פעמיים קפה בבקשה ".............
 
למעלה