נכדי בן 3 ו4 חודשים - נושך ומרביץ

כרכום2

New member
נכדי בן 3 ו4 חודשים - נושך ומרביץ

נכדי הקטן, ילד חביב ונעים רוב הזמן , בן יחיד בבית, מקבל אהבה וחום לרוב. נושך ומרביץ לאוהביו כאילו ב"התקף כעס". לפעמים נראה כאילו הוא אוצר בתוכו כעס רב ואז נושך בכח להוריו או לי, סבתו. כשהצעתי לו להרביץ לבובה או לכרית, אמר "אני רוצה להרביץ רק לאנשים"... בגן הוא חביב ונעים.
 
אבקש תסריטים

שלום רב לך סבתא יקרה, את מתארת שתי סיטואציות שונות האחת: הילד כאילו ב"התקף כעס" הווה אומר משתעשע, משחק עם "קהל מעריציו". והשנייה שהוא נושך באמת, מפעיל כוח. האם הבנתי נכון? אבקשך לספר לי איך אתם מגיבים(מילולית ורגשית) בכל אחד מהמצבים. סיפרת על שלוש דמויות (הוריו ואת סבתו) אני מניחה שכל אחד מגיב אחרת. הכיצד? תשובה עם תיאורי התסריטים עשויה לעזור לי לעזר לכם לפענח את חידת התנהגותו. בברכה, עינת גבע, מכון אדלר.
 

כרכום2

New member
הנכד בן ה-3

הילד גר רחוק ובא לבקר אותנו בקיבוץ מדי שבועיים שלושה (אני גרושה וחיה לבד). הוא ילד קסום, חכם ומאד מפותח ו אהוב ומחומם בביתו. הוריו מכבדים אותו מאז היה תינוק קטן, קשובים לו ואוהבים אותו מאד. גם שומרים על חוקים ומנסים לנהוג איתו בעדינות, להסביר לו וכו. אני רואה אותו לעיתים רחוקות אבל אנחנו מאד קרובים, הוא אוהב אותי נורא ואנחנו בקשר נפלא. אני מכירה אותו טוב, כאילו היה גר איתי. הכעס הזה הוא די חדש, וגם הוריו לא ממש יודעים איך להתייחס. בתי מתייעצת בפורום אחר ולכן אני מכבדת את הפרטיות שלה ומתייעצת איתך פה. הוצע לה להציע לו כרית וכוף אבל כאמור זה לא ממש עובד (פירוט בהמשך). ולענין. ישנה תחושה שהילד אוצר בתוכו כעס, או זעם איזשהו..לכאורה לא מרגישים את זה וזה פתאומי למדי,מבלי שחשים שהוא זועם על משהו. בגן שעשועים ששיחקנו, פתאום הוא נשך אותי, וכשכעסתי עליו ואמרתי לו שלא נושכים כי זה נורא כואב, אז הוא אמר"אני רוצה לנשוך".. לא ניכר עליו שהוא כועס, היה רגוע כזה... וגם בבית, הוא אמר לאמו "אני ארביץ לך" ואז הצענו לו להרביץ לבובה או לכרית הוא אמר "אני רוצה להרביץ / לנשוך לאנשים"... הצעתי לאמו שהיא בתי, להתייעץ עם פסיכולוג אבל לא נראה לי שהיא מתכוונת.. זהו הילד היחיד שלהם והם גם כן די אובדי עצות. הצעתי להם לקנות שק איגרוף אבל כשהוא אמר כנ"ל, נראה שאולי לא כדאי. אני מאד מודאגת וחושבת על זה הרבה. סליחה שהארכתי, זו בעיה שמאד מטרידה אותי... יצויין שהילד גדל באוירה מצויינת ובהרבה חום ואהבה ובגן הוא מתוק אמיתי. תודה וסליחה. סבתא רותי
 
הילד רמחפש דרך לקשר

שלום רב לך סבתא רותי, ילדים רוצים להתחבר אלינו הם רוצים קשר. ילדים מנסים דרכים שונות כדי לזכות בתחושת השייכות הנכספת. הכוללת התייחסות אישית. אסביר את דבריי, ילדים מתפתחים על פי ההד שהם מקבלים. כל התנהגות שמתוגמלת על ידי התייחסות ולא חשוב איזו (חיובית או שלילית) מתחזקת ומתקבעת. מדוע? כי הילד מבין בטעות שזו דרך לזכות בתשומת לב. (כן, גם ילדים שמקבלים המון ובעיקר הם.) הילד "מתכתב" בהתנהגותו עם הוריו ראיה לכך בדברייך " ובגן הוא מתוק אמיתי." הוא מצא דרך לא מוצלחת להגיד: אני רוצה אתכם קשר. לכן, במקרה זה כדי לעזור לילד בתך וחתנך צריכים להבין : מה הילד אומר להם בהתנהגותו? ואיך עליהם להגיב באופן שיאפשר לילד להתחבר אליהם בדרך נעימה? עינת גבע, מכון אדלר.
 

כרכום2

New member
תודה תודה. אבל....

הבנתי את הנקודה וגם הבנתי שצריך להראות לו שאסור בתכלית האיסור להתנהג ככה, האם אני צודקת? להיות מאד מאד נחוש לא לתת לו לנשוך אותי... או להרביץ להוריו. אמו מאד רכה איתו, כך אני רואה... ולא ממש מתמודדת עם הרצון שלו להרביץ... שאלתי היא מה אומר המשפט: : בתך וחתנך צריכים להבין , מה הילד אומר בהתנהגותו ואיך עליהם להגיב באופן שיאפשר לילד להתחבר אליהם בדרך נעימה? הם אוהבים אותו נורא............... אז איך אחרת? האם את חושבת שכדאי להציע לבתי לפנות לפסיכולוג שיראה את הילד? או לשוחח איתם באופן אישי בלי הילד? אני ממש מודאגת, כי הילד הזה מקבל כל כך הרבה, והוא אהוב נפש על כולם, והם חמים.... ולעזעזל, זה ממש מתסכל... תודה עם כל הלב, שאת מקדישה את זמנך אלינו.... רותי
 
להראות לילד את כוחותיו החיוביים

שלום רב לך רותי, כדי שאנשים ירצו לפנות לשיחות הדרכה הם צריכים : א. להרגיש שמשהו מפריע להם או מפריע לילד. מפריע באמת. ב. עליהם להכיר שהדרך בה הם נוקטים עד כה שגויה. הכוונות טובות אלא שהתוצאות אינן הרצויות. ג. עליהם לרצות להיכנס לתהליך של מודעות הורית ולקחת אחריות ומחויבות על שינוי. איני בטוחה שתפקידך כסבתא הוא להאיר את עיניהם. תפקידך לחבק ולקבל אותם כמו שהם. בנים, גם בנים בוגרים ואולי בעיקר בנים בוגרים לא רוצים אותנו, ההורים, מטיפים, מבקרים, מצביעים על שגיאות. לעיתים התערבות יכולה לגרור אנטי וחבל! העצה הכי טובה שלי אלייך היא לשמור איתם על יחסים טובים ולסמוך עליהם שהם בוגרים, שקולים ורציניים ויכולים לפתור את הקשיים שלהם בכוחות עצמם. את כותבת שהבנת שאסור בתכלית האיסור... איסור לא יעבוד. אנחנו יכולים לאסור על עצמנו, איננו יכולים לאסור על הזולת. המבוגר יכול: א. להחליט שאינו מוכן בשום פנים לקבל מכות או נשיכות. ב.להודיע לילד על החלטתו הנחושה, ומה בכוונתו לעשות כאשר ההתנהגות תשנה. למשל, אני אלך לחדר אחר . לדבר במסר ה"אני". ג. באופן עקבי כאשר הילד מנסה לנשוך אני עושה את מה שהחלטתי. ברוגע ובשקט. בלי דיבורים(ללא כעס, ללא הסברים) בענייניות ובמעשה. ד. לאחר זמן אני חוזרת בשמחה ובידידותיות. במקביל צריך ללמוד להעצים את הילד. לעזור לו לכוון את כוחותיו לאפיקים חיוביים ומועילים. לעודד אותו על כוח המחשבה היצירתית שלו, על כוח ההתמדה, על התפקוד. בקיצור, להגדיל התייחסות ל"יש", ליכולות, לכוחות שלו. הכרה והערכה למועילות הפאסיבית והאקטיבית שלו תהיה עבורו כתמונת מפה איך כדאי להתנהג כאן. הוא יבין שבבית שלו מקבלים התייחסות רבה ונדיבה ביוזמת המבוגרים בלי שהוא יצטרך לתבוע אותה בדרך שלילית. לסיום רותי, הסירי דאגה מליבך הילד מקבל אהבה, חום, כבוד והקשבה הוא ילד "חביב ונעים רוב הזמן","ילד קסום, חכם ומאוד מפותח" יש לו משפחה קשובה ואוהבת. הוא ילד צעיר, בסופו של דבר הוא יפלס דרכו וימצא את מקומו השלו במשפחה. עינת גבע, יועצת משפחתית, מכון אדלר
 

כרכום2

New member
עינת שלום

הארת את עיניי בהרבה דברים, למדתי המון וכן שוחחתי עם בתי והיא מבינה ומאד מקבלת וחושבת שהם ייתייעצו, אני מאד נזהרת ו"הולכת על ביצים" בנושא של ייעוץ להורים כמובן, מהסיבה שכתבת... אף שאני ובתי מדברות על הדברים אבל האב,,,, זה כבר משהו אחר. אני מודה לך עם כל הלב על ההתכתבות בינינו, גם אני כסבתא מאד חדשה (זהו הנכד היחיד שלי) אבל מאד מעורבת (למרות שגרה רחוק) למדתי המון דברים והבנתי דברים שלא הבנתי עד היום. נראה שהאמא רכה מדי... והאבא די חריף,אבל הם קוראים הרבה ולומדים..כך שמקוה שכולם יבינו וילמדו בקצב שלהם, גם ה"נסיך" ילמד כפי שכתבת .... הרי הוא חדש בעולם.. אז תודה עם כל הלב לעת עתה. אני יודעת עכשיו שאוכל לפנות בכל עת ואוכל לקבל מענה עם כל הלב על שאלותיי. תודה ענקית... ממני רותי.
 
תודה מקרב לב ולהשתמע

שלום רותי, תודה מקרב לב על העדכונים ועל המשוב בחם. אשמח אם תמשיכי להיות שותפה פעילה בפורום. סופ"ש נעים ולהשתמע עינת גבע, מכון אדלר.
 
למעלה