נכון... עוד לא לילה.. אבל...
עכשיו עשרה לשמונה בערך... הגעתי מהעבודה בסביבות שש, אחרי יומיים שלא ישנתי בבית.
נסעתי כל הדרך על 110.
כל הדרך מהעבודה הביתה. משהו כמו 50 דקות. שומעת דיסק
של LORD OF THE DANCE (מתה עליהם...) כל הדרך. פתאום המחשבות מגיעות... במקום לשמוח בא הדאון. במקום לשמוח שהנה, הגיע יום חמישי סוף כל סוף... הרי כל השבוע חיכיתי לו... והנה הסופ"ש בפתח... ויש לנו יומולדת בבית לחגוג בשבת... במקום לשמוח... המחשבה שאני לבד, שוב התחילה להציק. בעצם, אף פעם לא ממש הציקה כמו היום, מקודם...
בחוץ סערה (אמנם חלשה) אך תלך ותתגבר לקראת הלילה...
קריר וסגריר... החשיך עוד ברבע לחמש... המחשבות שהתחילו לזרום לי בראש היו על מה שבא לי לעשות כשאגיע הביתה... וזה... שבנזוגי יפתח לי את הדלת עם חיוך ענקי וחיבוקי גדולי וחם ואוהב... ייקח ממני את התיקים הכבדים שסחבתי איתי... ויכניס אותי הביתה.. כמו מלכה... לא מרפה ממני לרגע.. מחבק ומחבק.. מנשק ומנשק.. ואז לעזוב הכל, ככה, על הרצפה, לא צריך לסדר עכשיו, אפשר אחר כך... אפשר מחר... ואז לעלות לחדר, להכנס למיטה, ככה, כמו שאנחנו, ורק להתחבק.. ולהתחבק ולהתחבק... עד אין סוף. ככה שעות של רק להתחבק. ולדבר אחד עם השני.. ולהסתכל בעיניים. עמוק בעיניים. להתחבק ולהתלטף. ורק להיות ביחד, אחרי כל השבוע עבודה המטורף הזה. לנוח אחד בזרועותיו של השני. להתכרבל ביחד. לאהוב... כל כך לאהוב. פתאום בא לי רומנטיקה כמו שלא היה בא לי כל 11 החודשים האחרונים... המזג אויר הזה... אוף איתו!! הוא יכול להיות כל כך נהדר... אבל רק כשיש בנזוג!!! באסה. בא לי סופ"ש של זוגיות...
בא לי סופ"ש של נשיקות ואהבה וביחד ומושי מושייייי... באסה.
עכשיו עשרה לשמונה בערך... הגעתי מהעבודה בסביבות שש, אחרי יומיים שלא ישנתי בבית.
