נכנע!

[Dave1972]

נכנע!

אני ברצף של שבועיים-שלושה בלי שום רצון לבצע פעילות ספורטיבית.
בעצם, רצון יש. יכולת אין. פשוט לא מסוגל לצאת מהבית ולזוז.
אני מתחנן לכורסת הטלויזיה שלי שתקבל אותי בחזרה ותהפוך אותי ל-couch potato שהייתי.

 

[mrkorr]

לא הבנתי

החלק הראשון ברור - גם אני שבועיים מתקשה אפילו לנעול נעלי ספורט.
החלק השני לא ברור - אם אנחנו לא יוצאים מהבית, אנחנו כבר הפוטטו שהיינו, אז למה צריך להתחנן לכורסה?

ובנימה רצינית יותר,
אני מניח שהכל חלק מהתנודות של החיים.
תן לתקופה לחלוף בלי יותר מידי רגשות אשמה, יעברו מספר ימים, שים נעליים וצא לסיבוב קצר...
משם הדרך תהיה מהירה לפוסטים האופטמיים שלך.

 

[Dave1972]

ובנתיים המשקל שלי עולה...

או שאני במשבר אמצע החיים (מישהי לא נחמדה טרחה לתת לזה שם) או שאני נכנס לדכאון עמוק.
משהו רע עובר עלי. ובדיקות הדם ל-A1C התקופתיות כבר כאן. אני צריך לעשות אותן מחר או מחרתיים.

 

[איריס פלג1]

הצעה

מציעה לנשום עמוק ולשנות יעדים.

גם ללכת חצי שעה זה יותר טוב מלשבת כמו בטטה כל הזמן....
הבעיה היא שאתה דורש מעצמך לרוץ 10 קילומטר וזה המון.
מה שעשית עד עתה זה נהדר וראוי להערצה,
אבל קשה לך להתמיד בזה וזה מאד מובן.

היעדים והמטרות שלך צריכים להיות יותר קטנים, יותר ברורים ויותר ברי השגה.
לא במעלית, במדרגות...

בהצלחה

 

[Dave1972]

תודה. מנטלית, אין לי כוח לכלום. לא יודע מה עובר עלי.

אני אנסה לשנות דיסקט.

 

[איריס פלג1]

זה ברור

צא להליכה עם ממוסיקה/ הרצאה / דרשה או משהו אחר שגורם לך הנאה.
המטרה לא להזיע.
המטרה ליהנות. זמן איכות

בהצלחה. אנחנו פה בשבילך

 

[mrkorr]

הצלחת לעודד אותי

מקווה שגם את דייב.

לצאת להליכה לשם כיף ניראה יותר מזמין מאשר כשחושבים על כל המרחק שלפנינו.
תודה!

 

[איריס פלג1]

שמחה לעזור

לכן אנחנו פה. לעזור זה לזה

 

[Dave1972]

מצטרף למר קור...

הליכה נשמע הרבה יותר מרענן מריצה מזוייעת.

 

[איריס פלג1]

בהצלחה ובכייף

 

[אבו זקן]

כורסת הטלוויזיה תקבל אותך בזרועות פתוחות

אחרי שתשלים את ההליכה/ריצה היומית. מנסיון: ברגע שהכורסא המזורגגת הזאת מבינה שיש אלטרנטיבה, היא נעשית הרבה יותר נוחה ונעימה, ממש מחבקת אותך חיבוק אוהב כשאתה חוזר מהפעילות שלך (שמעתי שיש כאלה שנוהגים להתקלח לפני ההתמוטטות לחיקה האוהב, אבל מנסיוני לא קורה שום דבר רע אם מחכים קצת עם המקלחת, כל עוד לא מגזימים. כלומר, פעם בשבועיים-שלושה זה בכל זאת מומלץ, ולו רק בגלל שאחרי המקלחת אתה שוקל פחות. אבל אני נסחף)

ועכשיו ברצינות: נראה שאתה מתנדנד בין ימים/שבועות של אופוריה לבין תקופות של דכדוך ועייפות פיזית ומנטלית. אני לא יודע מה הדיאטה שלך כוללת (אני מתנצל אם פרסמת אותה, הזכרון שלי כבר לא מה שהיה פעם, ומספרים לי שאף פעם הוא לא היה משהו), אבל אם אתה על דל פחמימות קיצוני ייתכן שהגוף שלך מגיב לא טוב לדיאטה כזאת. כיודע, יש אנשים שהיא ממש קשה להם, והקושי מתבטא גם בעייפות פיזית בגלל מאגרי הגליקוגן המדולדלים, וגם מנטלית כי המוח מגיב לא טוב למחסור בגלוקוז אצל חלק מהאנשים. אם זה המצב אולי כדאי לך לשקול להעלות קצת את צריכת הפחמימות, במיוחד בשעתיים שלפני האימון המתוכנן. יש לזה גם אפקט ממריץ פסיכולוגית, כי אחרי שכבר אכלת את הארוחה שלפני האימון קשה יותר לוותר עליו בלי רגשי אשמה רציניים. אני לא יודע מה איתך אבל אצלי רגשי אשמה ופחד הם שני המוטיבטורים העיקריים.

בעניין הפעילות הספורטיבית שלך, אני יכול לספר לך מה עובד בשבילי: יש לי סדר יום שבו הפעילות קבועה בימים ובשעות, אני מתייחס אליה כמו לפעילויות חיוניות אחרות , כלומר דוחה או מבטל אותה רק אם יש סיבה חיצונית טובה לעשות זאת (ההדגשה נועדה להבהיר ש"אין לי חשק" ונגזרותיה אינן סיבות חיצוניות). במלים אחרות: אני מנסה לדלג מעל שלב ה"החלטה" בכל יום ויום, מאחר וזה המקום בו קל ליפול. אחת הדרכים לעשות זאת הוא למצוא בן זוג, או קבוצה קטנה, שמתאמנים ביחד - אם כי אישית אני לא נוקט בשיטה הזאת מפאת המיזנטרופיות שלי. והכי טוב, אם אתה קצת קמצן תירשם לחדר כושר. כשאתה יודע שאתה משלם עבור ה"תענוג" אתה פחות נוטה לוותר עליו.

 

[תומרונתם]

כל מילה דורבנית

 

[תומרונתם]

סליחה דייב שלא הייתי פה

ואני מאוד שמחה שבאתי כדי לראות את ההודעה ההפוכה.
&nbsp
כל הכבוד לך שאתה בא לכתוב פה ולשתף, כי רק ככה תוכל לקבל תמיכה. הצעד הראשון לקבלת עזרה הוא... לבקש אותה.
אני גאה בך מאוד גם על זה.
ובשאר, כבר כתבתי

 

[Dave1972]

תודה מתוקה!