נכתב כמתנה ליום הולדת.. מזל"ט למוכשר באדם!!!
במקום בו דימיון או מציאות לא קיימים, לחום ולמחנק היומיום אין משמעות או תחושה, מעבר לגבולות הזמן, שבמקום ההוא עוצר מלכת, הוא עומד בבגדים פשוטים כאחד מאיתנו, אך אין לטעות ממראה עיניים.. ידי זהב לו וקול השובה את כל שומעיו, מסחרר ומקהה את חושיהם ותחושותיהם עד אובדן הכרה. ארשת פניו אינה מסגירה דבר, והן חתומות רוב הזמן .למעט רגעי חסד קטנים שאפשר להבחין בניצוץ בעיניו ,באהבה הרבה שלו לחום, למגע אנושי,למבטי הערצה מפנים שניבטות אליו מבין ים האנשים. הוא נוטל לידיו את כלי אומנותו וסולל לעצמו דרך, דרך בה ילך לזמן קצוב ויוביל אחריו את כל אלו שסביב לו.ידו מלטפת את הגיטרה קלות, והיא מתמסרת באותה הקלות כמעט למגע אצבעותיו ומחכה שיעשה בה כרצונו. ידיו פורטות על מיתריה בדרכים שרק הוא יודע והצלילים שבוקעים ממנה מהפנטים את כולם, כולל הוא עצמו, היא אינה זרה לו אבל כל פריטה בעיניו היא כמו מגע ראשון, כאילו מעולם לא פרט על מיתריה קודם.. הוא מלווה אותה בקולו וההמונים, כאילו איבדו כל אפשרות להתנתק, נסחפים על גלי הצלילים שמנסרים את הלילה ומאירים אותו.. והחיים שבחוץ ממשיכים, אנשים באים והולכים מניעים את הזמן או שמא הוא זה המניע אותם? והוא? השירים מתחלפים בקצב מסחרר כמעט כמו השנים שעברו, הקהל התחלף,המציאות התחלפה אבל דבר אחד נשאר כשהיה, המוזיקה שלו. השנים שעברו עליה לא חרשו בפניה קמטים כבפניו שלו, שערותיה לא הלבינו,חיוכה וקסמה לא הפכו רפים וחלושים. היא יפה ואיתנה כפי שהיתה לפני יום לפני שבוע לפני שנים.. אין דבר שיוכל לעצור אותה כל עוד יש מי שיוכל לגרום לה להינשא על כנפי הרוח ולהדהד בחלל האוויר, לחדור למחשבות, לרגשות. היא בת אלמוות וכך תישאר. זיעה ניגרת מפניו ונוטפת על בגדיו, הוא כולו עייף, גופו נוטה ליפול,ראשו סחרחר אך הוא מסרב לגרום לקסם לפוג,לצלילים להיעלם ולשקט לשוב למלא את האולם הוא מסתכל בהמון האדם במבט חודר כשהם צועקים את שמו שוב ושוב ומתחננים כאילו חייהם תלויים בכך להדרן. והוא ממשיך לנגן, אצבעותיו כבר מדממות מפריטת המיתרים בגיטרה החשמלית, אבל הוא בשלו.. עוד הדרן ועוד הדרן מתמכר לשאון הקהל כאל סם הזיות שמשרה עליו שלווה וסיפוק אינסופיים. הוא היה רוצה להמשיך איתם ככה לנצח, והם? הם ילכו לכל מקום שאליו יובילו הצלילים... מבט אחרון בהם וחיוך אל תוך תוכו גורם לו להבין שהערב גווע, השמש עומדת לזרוח והקסם חייב לפוג. הוא אוסף את הגיטרה לחיקו כאדם הנודד בדרכים וצרורו עימו, נודד לו אל ההופעה הבאה ואולי אולי שם, הצלילים יעצרו את הזמן השמש תסרב לזרוח מהופנטת גם לנוכח נגינתו וההופעה תימשך לנצח.
במקום בו דימיון או מציאות לא קיימים, לחום ולמחנק היומיום אין משמעות או תחושה, מעבר לגבולות הזמן, שבמקום ההוא עוצר מלכת, הוא עומד בבגדים פשוטים כאחד מאיתנו, אך אין לטעות ממראה עיניים.. ידי זהב לו וקול השובה את כל שומעיו, מסחרר ומקהה את חושיהם ותחושותיהם עד אובדן הכרה. ארשת פניו אינה מסגירה דבר, והן חתומות רוב הזמן .למעט רגעי חסד קטנים שאפשר להבחין בניצוץ בעיניו ,באהבה הרבה שלו לחום, למגע אנושי,למבטי הערצה מפנים שניבטות אליו מבין ים האנשים. הוא נוטל לידיו את כלי אומנותו וסולל לעצמו דרך, דרך בה ילך לזמן קצוב ויוביל אחריו את כל אלו שסביב לו.ידו מלטפת את הגיטרה קלות, והיא מתמסרת באותה הקלות כמעט למגע אצבעותיו ומחכה שיעשה בה כרצונו. ידיו פורטות על מיתריה בדרכים שרק הוא יודע והצלילים שבוקעים ממנה מהפנטים את כולם, כולל הוא עצמו, היא אינה זרה לו אבל כל פריטה בעיניו היא כמו מגע ראשון, כאילו מעולם לא פרט על מיתריה קודם.. הוא מלווה אותה בקולו וההמונים, כאילו איבדו כל אפשרות להתנתק, נסחפים על גלי הצלילים שמנסרים את הלילה ומאירים אותו.. והחיים שבחוץ ממשיכים, אנשים באים והולכים מניעים את הזמן או שמא הוא זה המניע אותם? והוא? השירים מתחלפים בקצב מסחרר כמעט כמו השנים שעברו, הקהל התחלף,המציאות התחלפה אבל דבר אחד נשאר כשהיה, המוזיקה שלו. השנים שעברו עליה לא חרשו בפניה קמטים כבפניו שלו, שערותיה לא הלבינו,חיוכה וקסמה לא הפכו רפים וחלושים. היא יפה ואיתנה כפי שהיתה לפני יום לפני שבוע לפני שנים.. אין דבר שיוכל לעצור אותה כל עוד יש מי שיוכל לגרום לה להינשא על כנפי הרוח ולהדהד בחלל האוויר, לחדור למחשבות, לרגשות. היא בת אלמוות וכך תישאר. זיעה ניגרת מפניו ונוטפת על בגדיו, הוא כולו עייף, גופו נוטה ליפול,ראשו סחרחר אך הוא מסרב לגרום לקסם לפוג,לצלילים להיעלם ולשקט לשוב למלא את האולם הוא מסתכל בהמון האדם במבט חודר כשהם צועקים את שמו שוב ושוב ומתחננים כאילו חייהם תלויים בכך להדרן. והוא ממשיך לנגן, אצבעותיו כבר מדממות מפריטת המיתרים בגיטרה החשמלית, אבל הוא בשלו.. עוד הדרן ועוד הדרן מתמכר לשאון הקהל כאל סם הזיות שמשרה עליו שלווה וסיפוק אינסופיים. הוא היה רוצה להמשיך איתם ככה לנצח, והם? הם ילכו לכל מקום שאליו יובילו הצלילים... מבט אחרון בהם וחיוך אל תוך תוכו גורם לו להבין שהערב גווע, השמש עומדת לזרוח והקסם חייב לפוג. הוא אוסף את הגיטרה לחיקו כאדם הנודד בדרכים וצרורו עימו, נודד לו אל ההופעה הבאה ואולי אולי שם, הצלילים יעצרו את הזמן השמש תסרב לזרוח מהופנטת גם לנוכח נגינתו וההופעה תימשך לנצח.