נכתב לאחרונה
על ראש גבעה ירוקה היא שרה לי, עננים אפורים מעלינו מהווים לה מסתור אך ורק מהאלים עצמם, כמו וילון שחור בתיאטרון קודר שיתקיים שנים אחר כך. הרוח מלטפת אותה ואותי היא עוקצת, חותכת, כמו נוזפת בי ששמתי על גופי בגדים כדי להסתיר את חטאיי. הכל טועים לחשוב שהמעשייה הסבוכה שנפתחת באותה גבעה חשוכה סובבת סביבי וסביב אותה אלילה, כאילו שהייתה מסוגלת להביט בי בפניי, כאילו שאינטימיות יצרה כשחשפה את קולה כך אליי, באותו יום סגריר. האמת הנוראית היא שהרומן הבוגדני שהוליד את האגדה משתייך רק לה ולרוח, אותו ראיתי אני, בעיניי שלי- הצמרמורת על בטנה בעת אותו ריקוד חשאי, הריגוש שהזדחל במורד גבה אל ערוותה. הייתה זו סערה שהתקפלה במבטה, כאילו זרועות קפואות לופתות אותה בעדינות נחושה ושפתי רפאים נשפו לחישות אל תוך אוזנה. צפיתי במתרחש אחוז בעתה, הזזתי את מבטי בפראות מאיבר לאיבר, ראיתי כיצד שרירה מתכווצים, ראיתי כיצד עיניה נחלשות. שירתה הייתה מוטרפת, רופפת, חסרת אונים. כאשר התחיל לרדת גשם שירתה פסקה, והרוח לפתע הפסיקה לנגוס בבשרי. גופה העירום צנח לאדמה בתשישות. -------------------------------------------------------------------------------- כולם ידעו תמיד שליוסף הירקן יש בית ישן ועיניים עצובות- כי אשתו מתה בפיגוע עם תינוק בבטן שלה. תן לי בבקשה את העגבניות הכי אדומות, יוסף, היו אומרים לו, תן לי בבקשה קצת ירקות. בעצם היו אומרים לו במבטם שהיה להם יום רע, שהם רוצים רק להציץ אל העיניים הקטנות ולפנים המעוטרות בקמטים לפני שהם הולכים הביתה. יוסף הזקן, יוסף המסכן, ננטש כמו כלב ברחוב. תן לי בבקשה מהחסה המתולעת שלך, מהמלפפונים הרקובים, תן לי בבקשה לשתות קצת מהדם שלך. תן לי להקל על הכאב שלך, יוסף, ככה היו אומרים לו כולם. והוא, מצדו, היה מקיז את דמו לתוך כוס יין כבר מזמן, אם לא היה מבטיח מדי בוקר לירקות, בנאמנות, לתת את כל מה שיש לו, ליוסף, לתת. היום שלו פשוט מאוד: השמש זורחת והוא קם, לא צריך שעון ולא כלום, הוא אמר לאשתו פעם ששעונים זה חרא והוא עומד מאחורי זה, יוסף הוא בנאדם של אידאולגיה, של מחשבה מאחורי מעשים. אז הוא קם והוא מצחצח שיניים, הוא שוטף את הפנים ובקושי מעיף מבט במראה, חותך את השיער מהפנים באגרסיביות ואוכל לחם עם חמאה, כמו בבית מלון וכמו באכסניה איטלקית. אחר כך הוא יורד למטה ופותח את הדוכן ומוכר ירקות כמו שצריך. לאה תמיד אמרה שהוא מוכר ירקות עם ביצים, ולפעמים הייתה מלווה את זה בבדיקה קצרה, בשביל הביטחון. אחרי שיוסף היה מסיים לעבוד הוא היה סוגר את הבסטה ועולה למעלה לדירה המלוכלכת, נשכב על הספה והולך לישון. ככה בדרך כלל. אלא שבאחד מהימים האלה היה לו חלום. הוא מהלך על הלילה. כך נדמה רק לרגע, אז מתברר שהוא הולך על ה מ י ם. בן זונה, הוא מעיר בקול רם, והנחל שסביבו משיב לו ברחשי צרצרים וצפרדעים וינשופים. הירח לבן והשמיים שחורים והמים שחורים והעיניים של יוסף כחולות, מחפשות משהו. המים מדגדגים את כפות רגליו, התחושה מאוד מוזרה, הוא מציין לעצמו בכל צעד שהוא עושה על פני השכבה הדקה. המבט של יוסף לא מפסיק להתרוצץ והוא פוגע בדברים שונים שעומדים בתוך הנחל, כל מיני סלעים וצמחים ופרצופים. מאות אנשים עומדים שם מסתכלים עליו על יוסף, על יוסף על יוסף שלנו, מחכים לראות אם ימצא את מה שהוא מחפש. חיפוש כמעט-מושלם זה היה, מפאת היותו של המחפש עשוי למחצה. השקט של הדמויות החשוכות שעמדו במים עודד את שתיקתו שלו, ופחד אמיתי נכנס לתוכו כששמע צעדי ריצה על המים, פכפוכים ממרחק שהולכים ומתקרבים אליו אל יוסף. האנשים החליפו מבטים ויוסף התחיל לטפטף זיעה על המים השחורים, עצר את הצעדים שלו וחיכה שמשהו יקרה וישים לפחד סוף. הפכפוך התגבר והתקרב ויוסף הרגיש אימה אמיתית עולה בגרונו, הוא ידע שאין מנוס והנה זה בא והנה מעבר לפינה הגיח אותו אחד שרץ על המים לקראתו וזה היה האישה שלו, לאה, והיא נראתה כמו שהיא נראתה תמיד רק קצת יותר יפה. היא באה לקראתו והמגע שלה היה קפוא כמו קרח, היא החזיקה לו את הידיים ואמרה שהוא נמצא בתחתית הנחל, מי שהוא חיפש, שיוסף חייב ללכת לחפש אחריו. יוסף צרח בזעזוע אבל ידע שאין ברירה, והוא פתאום צנח אל תוך המים השחורים והחשוכים שהיו שקטים יותר אפילו מתיאטרון המתים החיים הזה למעלה. קר היה לו שם, בתוך המים. הוא נפל והרגיש כאילו זרקו אותו מתהום אחת לאחרת, שקע ושקע ושקע ולא היה סוף עד שהגיע הסוף. זה היה כשהוא פגע בקרקעית והסתכל סביבו. "חלמתי שאני פוגש את אמא שלך והולך על המים כמו הצלוב של הנוצרים". "באמת?" כשיוסף התעורר הוא הפך את המגירות בחיפוש אחר הסכין הכי חד בבית כי הוא רצה לחתוך לעצמו את הגרון ואת הראש ואת הלב והידיים והרגליים והזין והמעיים והקיבה והאוזניים והאצבעות והשערות והלשון והעיניים. בסוף הוא מצא את הסכין ורק עמד שם ובכה, בכה, בכה. ב ח יי ך, יוסף... איזה סוף מאכזב לסיפור משעמם. מה השכנים יגידו כשימצאו אותך מחר בבוקר, מיד אחרי שישתו מדמך כמו זבובים? "אתה צודק" יוסף אמר לילד שלו, וליטף לעצמו את הבטן. "אני אפסיק לבכות. שלא ישתו גם את דמעותיי." אתה חושב שזה מספיק? אמר לו התינוק. "אהרוג אותך במקום אותי" אמר לו יוסף. לקח את הסכין ותקע אותו בבטנו. "אקריב אותך לאלוהים כמו אברהם" -------------------------------------------------------------------------------- הבטתי בגופה הדומם שנשטף מחטאיו, במופע ברקים מרהיב שארגנו לה האלים. מיהרתי לצידה, כרעתי על ברכיי וליטפתי את צווארה חלושות, קראתי בשמה בבכי מר. הייתי בטוח כי מתה, וכבר באתי להעמיס את גופתה על כתפי ולסחוב אותה אל העיירה הקרובה, אך טרם הגיע הזמן. בתוך אותה מערבולת של צער ותשוקה, על אותה גבעה קפואה, לצליל אותם פיצוצים שבקעו משמיכת העננים השחורה, חזיתי בהתרחשות משונה בגופה של אהובתי... בתחילה חשבתי כי הזיתי, מצבי הנפשי היה רעוע ולא היה זה מעבר לסבירות שאדמיין דבר מה בנוסף לכל החטאים שחלפו בראשי, אך הייתי בטוח כעבור שנייה או שתיים. בטנה החלה לזוז, כאילו יצור חי דוחף את עורה היפה (שעוד נשא את הצמרמורת עליו, ראיתי) בבעיטות כועסות. זינקתי אחורה בפחד. היא פקחה את עיניה ועיוותה את פניה בכאב, אחזה בבטנה בכוח כזה עד שציפורניה חתכו מעט את בשרה. בטנה החלה ללבוש צורה שלא הייתה מעוררת ספק אצל איש, וכשפסק התהליך ובטנה חזרה למצבה הדומם, אהובתי הביטה בה בתדהמה שהפכה להיות חיוך, שהפך להיות ליטוף... "מריה?" קראתי לה בקושי. היא הביטה בי, ואמרה: "אני מוכנה כעת. קח אותי אל העיירה הקרובה".
על ראש גבעה ירוקה היא שרה לי, עננים אפורים מעלינו מהווים לה מסתור אך ורק מהאלים עצמם, כמו וילון שחור בתיאטרון קודר שיתקיים שנים אחר כך. הרוח מלטפת אותה ואותי היא עוקצת, חותכת, כמו נוזפת בי ששמתי על גופי בגדים כדי להסתיר את חטאיי. הכל טועים לחשוב שהמעשייה הסבוכה שנפתחת באותה גבעה חשוכה סובבת סביבי וסביב אותה אלילה, כאילו שהייתה מסוגלת להביט בי בפניי, כאילו שאינטימיות יצרה כשחשפה את קולה כך אליי, באותו יום סגריר. האמת הנוראית היא שהרומן הבוגדני שהוליד את האגדה משתייך רק לה ולרוח, אותו ראיתי אני, בעיניי שלי- הצמרמורת על בטנה בעת אותו ריקוד חשאי, הריגוש שהזדחל במורד גבה אל ערוותה. הייתה זו סערה שהתקפלה במבטה, כאילו זרועות קפואות לופתות אותה בעדינות נחושה ושפתי רפאים נשפו לחישות אל תוך אוזנה. צפיתי במתרחש אחוז בעתה, הזזתי את מבטי בפראות מאיבר לאיבר, ראיתי כיצד שרירה מתכווצים, ראיתי כיצד עיניה נחלשות. שירתה הייתה מוטרפת, רופפת, חסרת אונים. כאשר התחיל לרדת גשם שירתה פסקה, והרוח לפתע הפסיקה לנגוס בבשרי. גופה העירום צנח לאדמה בתשישות. -------------------------------------------------------------------------------- כולם ידעו תמיד שליוסף הירקן יש בית ישן ועיניים עצובות- כי אשתו מתה בפיגוע עם תינוק בבטן שלה. תן לי בבקשה את העגבניות הכי אדומות, יוסף, היו אומרים לו, תן לי בבקשה קצת ירקות. בעצם היו אומרים לו במבטם שהיה להם יום רע, שהם רוצים רק להציץ אל העיניים הקטנות ולפנים המעוטרות בקמטים לפני שהם הולכים הביתה. יוסף הזקן, יוסף המסכן, ננטש כמו כלב ברחוב. תן לי בבקשה מהחסה המתולעת שלך, מהמלפפונים הרקובים, תן לי בבקשה לשתות קצת מהדם שלך. תן לי להקל על הכאב שלך, יוסף, ככה היו אומרים לו כולם. והוא, מצדו, היה מקיז את דמו לתוך כוס יין כבר מזמן, אם לא היה מבטיח מדי בוקר לירקות, בנאמנות, לתת את כל מה שיש לו, ליוסף, לתת. היום שלו פשוט מאוד: השמש זורחת והוא קם, לא צריך שעון ולא כלום, הוא אמר לאשתו פעם ששעונים זה חרא והוא עומד מאחורי זה, יוסף הוא בנאדם של אידאולגיה, של מחשבה מאחורי מעשים. אז הוא קם והוא מצחצח שיניים, הוא שוטף את הפנים ובקושי מעיף מבט במראה, חותך את השיער מהפנים באגרסיביות ואוכל לחם עם חמאה, כמו בבית מלון וכמו באכסניה איטלקית. אחר כך הוא יורד למטה ופותח את הדוכן ומוכר ירקות כמו שצריך. לאה תמיד אמרה שהוא מוכר ירקות עם ביצים, ולפעמים הייתה מלווה את זה בבדיקה קצרה, בשביל הביטחון. אחרי שיוסף היה מסיים לעבוד הוא היה סוגר את הבסטה ועולה למעלה לדירה המלוכלכת, נשכב על הספה והולך לישון. ככה בדרך כלל. אלא שבאחד מהימים האלה היה לו חלום. הוא מהלך על הלילה. כך נדמה רק לרגע, אז מתברר שהוא הולך על ה מ י ם. בן זונה, הוא מעיר בקול רם, והנחל שסביבו משיב לו ברחשי צרצרים וצפרדעים וינשופים. הירח לבן והשמיים שחורים והמים שחורים והעיניים של יוסף כחולות, מחפשות משהו. המים מדגדגים את כפות רגליו, התחושה מאוד מוזרה, הוא מציין לעצמו בכל צעד שהוא עושה על פני השכבה הדקה. המבט של יוסף לא מפסיק להתרוצץ והוא פוגע בדברים שונים שעומדים בתוך הנחל, כל מיני סלעים וצמחים ופרצופים. מאות אנשים עומדים שם מסתכלים עליו על יוסף, על יוסף על יוסף שלנו, מחכים לראות אם ימצא את מה שהוא מחפש. חיפוש כמעט-מושלם זה היה, מפאת היותו של המחפש עשוי למחצה. השקט של הדמויות החשוכות שעמדו במים עודד את שתיקתו שלו, ופחד אמיתי נכנס לתוכו כששמע צעדי ריצה על המים, פכפוכים ממרחק שהולכים ומתקרבים אליו אל יוסף. האנשים החליפו מבטים ויוסף התחיל לטפטף זיעה על המים השחורים, עצר את הצעדים שלו וחיכה שמשהו יקרה וישים לפחד סוף. הפכפוך התגבר והתקרב ויוסף הרגיש אימה אמיתית עולה בגרונו, הוא ידע שאין מנוס והנה זה בא והנה מעבר לפינה הגיח אותו אחד שרץ על המים לקראתו וזה היה האישה שלו, לאה, והיא נראתה כמו שהיא נראתה תמיד רק קצת יותר יפה. היא באה לקראתו והמגע שלה היה קפוא כמו קרח, היא החזיקה לו את הידיים ואמרה שהוא נמצא בתחתית הנחל, מי שהוא חיפש, שיוסף חייב ללכת לחפש אחריו. יוסף צרח בזעזוע אבל ידע שאין ברירה, והוא פתאום צנח אל תוך המים השחורים והחשוכים שהיו שקטים יותר אפילו מתיאטרון המתים החיים הזה למעלה. קר היה לו שם, בתוך המים. הוא נפל והרגיש כאילו זרקו אותו מתהום אחת לאחרת, שקע ושקע ושקע ולא היה סוף עד שהגיע הסוף. זה היה כשהוא פגע בקרקעית והסתכל סביבו. "חלמתי שאני פוגש את אמא שלך והולך על המים כמו הצלוב של הנוצרים". "באמת?" כשיוסף התעורר הוא הפך את המגירות בחיפוש אחר הסכין הכי חד בבית כי הוא רצה לחתוך לעצמו את הגרון ואת הראש ואת הלב והידיים והרגליים והזין והמעיים והקיבה והאוזניים והאצבעות והשערות והלשון והעיניים. בסוף הוא מצא את הסכין ורק עמד שם ובכה, בכה, בכה. ב ח יי ך, יוסף... איזה סוף מאכזב לסיפור משעמם. מה השכנים יגידו כשימצאו אותך מחר בבוקר, מיד אחרי שישתו מדמך כמו זבובים? "אתה צודק" יוסף אמר לילד שלו, וליטף לעצמו את הבטן. "אני אפסיק לבכות. שלא ישתו גם את דמעותיי." אתה חושב שזה מספיק? אמר לו התינוק. "אהרוג אותך במקום אותי" אמר לו יוסף. לקח את הסכין ותקע אותו בבטנו. "אקריב אותך לאלוהים כמו אברהם" -------------------------------------------------------------------------------- הבטתי בגופה הדומם שנשטף מחטאיו, במופע ברקים מרהיב שארגנו לה האלים. מיהרתי לצידה, כרעתי על ברכיי וליטפתי את צווארה חלושות, קראתי בשמה בבכי מר. הייתי בטוח כי מתה, וכבר באתי להעמיס את גופתה על כתפי ולסחוב אותה אל העיירה הקרובה, אך טרם הגיע הזמן. בתוך אותה מערבולת של צער ותשוקה, על אותה גבעה קפואה, לצליל אותם פיצוצים שבקעו משמיכת העננים השחורה, חזיתי בהתרחשות משונה בגופה של אהובתי... בתחילה חשבתי כי הזיתי, מצבי הנפשי היה רעוע ולא היה זה מעבר לסבירות שאדמיין דבר מה בנוסף לכל החטאים שחלפו בראשי, אך הייתי בטוח כעבור שנייה או שתיים. בטנה החלה לזוז, כאילו יצור חי דוחף את עורה היפה (שעוד נשא את הצמרמורת עליו, ראיתי) בבעיטות כועסות. זינקתי אחורה בפחד. היא פקחה את עיניה ועיוותה את פניה בכאב, אחזה בבטנה בכוח כזה עד שציפורניה חתכו מעט את בשרה. בטנה החלה ללבוש צורה שלא הייתה מעוררת ספק אצל איש, וכשפסק התהליך ובטנה חזרה למצבה הדומם, אהובתי הביטה בה בתדהמה שהפכה להיות חיוך, שהפך להיות ליטוף... "מריה?" קראתי לה בקושי. היא הביטה בי, ואמרה: "אני מוכנה כעת. קח אותי אל העיירה הקרובה".