Mיוחדת ביותר
New member
נמאס לי כבר!...
טוב, אף פעם לא כתבתי עוד בפורום הזה, אבל כרגע זה נראה לי המקום הכי מתאים.. אולי אני אתן על עצמי קצת רקע קודם כל. יש לי שלושה אחים גדולים, ואני בת יחידה, הכי קטנה. אך בניגוד למה שרוב האנשים חושבים, שאת הקטנה תמיד מפנקים ומתייחסים כמו אל נסיכה, במקרה שלי זה ממש לא כך...אבל זה לא מה שאני רוצה לדבר עליו. אני רוצה לדבר על אחד מהאחים שלי. אותו האח מבוגר ממני ב-10 שנים. הוא קרוב לגיל 30, אבל מתנהג, ותמיד התנהג כמו בן שנתיים. אני לא יודעת איך להגדיר אותו, הוא פשוט חרא של בנאדם. הוא בנאדם שתמיד אהב להציק, להגיד דברים רעים, להעליב, לצחוק על אחרים, לנבוח פקודות, לעשות דווקא בשביל להרע ובשביל לעצבן...אין לי מילים לתאר אותו. מבחינתי הוא פשוט השטן, הוא לא בנאדם. כל החיים הוא עשה לי רע. כל החיים שלי היה לי רע בגללו. באח שיותר קטן ממנו בשנה הוא תמיד היה מתעלל, בכל מיני דרכים. אחרי זה כשגם אני גדלתי קצת, הוא היה מתנהג אליי ככה גם כן. תמיד היה אומר דברים מעליבים ומגעילים, תמיד היה מציק בכוונה וגורר למריבות וצעקות..הוא פשוט היה נהנה מזה. כיום הוא כבר לא גר בבית, יש לו אשה וילדה והוא גר בבית משלו, אבל..ברחוב שלנו. מכל הרחובות... והוא בא אלינו מלא. וכל פעם שהוא בא אלינו, אני כבר מרגישה איך כל הבית מתמלא באווירה של מתח...אני פשוט מרגישה כאילו שנאי נמצאת בבית כלא כשהוא מגיע, ואני לא בבית שלי. על כל דבר הוא רק אומר דברים רעים. בחיים שלי אני לא שמעתי אותו אומר דבר טוב, חוץ מאשר אם הוא מדבר על אשתו או הילדה. גם עם חברים שלו הוא לא ככה, רק איתנו, עם המשפחה. כולם כבר רגילים אליו, אבל אני לא חושבת שאני אי פעם אתרגל. אני מרגישה כאילו שאף אחד לא יודע מה אני עוברת בגללו, כי לכולם יש אחים נחמדים כאלה, ואף אחד אף פעם לא היה צריך לחיות עם כזה מפלצת... אין לי פשוט מילה אחרת לתאר אותו חוץ ממפלצת. אני מודה שהוא אומנם אף פעם (כמעט אף פעם) לא ממש השתמש באלימות פיזית, אבל היו הרבה קטעים כאלה שהוא היה מאוד קרוב לזה, וכמה קטעים (כשהייתי יותר קטנה, שהוא היה קצת אלים) אבל רוב האלימות אצלו מתבטאת באלימות מילולית. (שזה צעקות, קללות, הצקות, הסתות ועוד..). תמיד כשהוא היה מגיע אליונ, הוא היה מתחיל לנבוח עלינו,על כל מה שלדעתו לא בסדר בבית, כל מה שלדעתו לא בסדר בנו, הוא היה אומר לי מלא מלא דברים מגעילים ומעליבים והמון דברים לא נכונים סתם כדיי לעצבן אותי, היה אומר הכל, בלי לסנן בכלל... ותמיד ניסיתי להתעלם ממנו. תמיד ניסיתי. אבל לפעמים גם אני כבר לא יכולתי יותר לסתום את הפה. לא יכולתי יותר להיות הסרטוט שלו. אז גם אני פתחתי את הפה. אבל נראה שזה רק ליבה אותו עודיותר והוא רק נהנה מזה שיש לו שותף שהוא יכול להתנגח בו..אם הייתי עונה לו, הוא היה עונה לי כפליים...כל הזמן כשהוא בא אלינו אני פשוט הולכת לחדר. כולאת את עצמי שם, כדיי שאני לא אצטרך לראות אותו בכלל. האמת היא שבשנה האחרונה זה קצת השתפר, כי הפסקתי לסתום את הפה. התחלתי גם כן להרים את הקול ולא הייתי מוכנה לוותר על הזכויות שלי בבית. נמאס לי להרגיש כאילו אני בבית כלא כל פעם שהוא כאן. ההורים שלי, לא ממש מתערבים. מכל מיני סיבות, שאני לא אכנס אליהם. אז הוא תמיד היה מרגיש כאילו מותר לו הכל,ואף אחד לא מש סותם לו את הפה. אני פשוט לא מבינה אותם. אם לי היה כזה בן (חס וחלילה טפו טפו טפו!!!!) אני בחיים לא הייתי נותנת לו כזה חופש להתנהג כמו שהוא מתנהג.. ככה להתעלל בשאר האחים שלו....אני חושבת שהאח השני (זה שקטן ממנו בשנה), יש לו כל מיני בעיות של ביטחון עצמי רק בגללו. הוא עשה כל כך רע לכולם...והכי באסה זה שהוא כבר גדול ויש לו כסף ויש לו אמצעים, וזה רק גורם לי להרגיש לפעמים נחותה ממנו..(למרות שאני פי אלף יותר חכמה ממנו ויותר מוצלחת ממנו בהמון תחומים). הוא גם כל הזמן היה אומר לי (ועדיין אומר) לעזוב את הבית ושאני אלך מפה... (כן, לאן בדיוק אני אלך בגיל 19 וחצי???) אז בגלל ההפרש גילאים שלנו, שגרם לזה שאני כבר כשהייתי נערה מתבגרת ולא היו לי שום אמצעים, ואני ראיתי אותו, שלו גם יש אוטו וגם דירה וגם אישה וממש הכל בחיים, זה רק עוד יותר גרם לי לכעוס, על החוסר צדק הזה.. כמה שזה לא מגיע לו, כל הטוב הזה..וכמה שזה לא מגיע לי, לסבול ככה בגלל היצור השטני הזה.. בכל מקרה, סליחה על האורך, נראה לי שממש הייתי צריכה להוציא את זה.
טוב, אף פעם לא כתבתי עוד בפורום הזה, אבל כרגע זה נראה לי המקום הכי מתאים.. אולי אני אתן על עצמי קצת רקע קודם כל. יש לי שלושה אחים גדולים, ואני בת יחידה, הכי קטנה. אך בניגוד למה שרוב האנשים חושבים, שאת הקטנה תמיד מפנקים ומתייחסים כמו אל נסיכה, במקרה שלי זה ממש לא כך...אבל זה לא מה שאני רוצה לדבר עליו. אני רוצה לדבר על אחד מהאחים שלי. אותו האח מבוגר ממני ב-10 שנים. הוא קרוב לגיל 30, אבל מתנהג, ותמיד התנהג כמו בן שנתיים. אני לא יודעת איך להגדיר אותו, הוא פשוט חרא של בנאדם. הוא בנאדם שתמיד אהב להציק, להגיד דברים רעים, להעליב, לצחוק על אחרים, לנבוח פקודות, לעשות דווקא בשביל להרע ובשביל לעצבן...אין לי מילים לתאר אותו. מבחינתי הוא פשוט השטן, הוא לא בנאדם. כל החיים הוא עשה לי רע. כל החיים שלי היה לי רע בגללו. באח שיותר קטן ממנו בשנה הוא תמיד היה מתעלל, בכל מיני דרכים. אחרי זה כשגם אני גדלתי קצת, הוא היה מתנהג אליי ככה גם כן. תמיד היה אומר דברים מעליבים ומגעילים, תמיד היה מציק בכוונה וגורר למריבות וצעקות..הוא פשוט היה נהנה מזה. כיום הוא כבר לא גר בבית, יש לו אשה וילדה והוא גר בבית משלו, אבל..ברחוב שלנו. מכל הרחובות... והוא בא אלינו מלא. וכל פעם שהוא בא אלינו, אני כבר מרגישה איך כל הבית מתמלא באווירה של מתח...אני פשוט מרגישה כאילו שנאי נמצאת בבית כלא כשהוא מגיע, ואני לא בבית שלי. על כל דבר הוא רק אומר דברים רעים. בחיים שלי אני לא שמעתי אותו אומר דבר טוב, חוץ מאשר אם הוא מדבר על אשתו או הילדה. גם עם חברים שלו הוא לא ככה, רק איתנו, עם המשפחה. כולם כבר רגילים אליו, אבל אני לא חושבת שאני אי פעם אתרגל. אני מרגישה כאילו שאף אחד לא יודע מה אני עוברת בגללו, כי לכולם יש אחים נחמדים כאלה, ואף אחד אף פעם לא היה צריך לחיות עם כזה מפלצת... אין לי פשוט מילה אחרת לתאר אותו חוץ ממפלצת. אני מודה שהוא אומנם אף פעם (כמעט אף פעם) לא ממש השתמש באלימות פיזית, אבל היו הרבה קטעים כאלה שהוא היה מאוד קרוב לזה, וכמה קטעים (כשהייתי יותר קטנה, שהוא היה קצת אלים) אבל רוב האלימות אצלו מתבטאת באלימות מילולית. (שזה צעקות, קללות, הצקות, הסתות ועוד..). תמיד כשהוא היה מגיע אליונ, הוא היה מתחיל לנבוח עלינו,על כל מה שלדעתו לא בסדר בבית, כל מה שלדעתו לא בסדר בנו, הוא היה אומר לי מלא מלא דברים מגעילים ומעליבים והמון דברים לא נכונים סתם כדיי לעצבן אותי, היה אומר הכל, בלי לסנן בכלל... ותמיד ניסיתי להתעלם ממנו. תמיד ניסיתי. אבל לפעמים גם אני כבר לא יכולתי יותר לסתום את הפה. לא יכולתי יותר להיות הסרטוט שלו. אז גם אני פתחתי את הפה. אבל נראה שזה רק ליבה אותו עודיותר והוא רק נהנה מזה שיש לו שותף שהוא יכול להתנגח בו..אם הייתי עונה לו, הוא היה עונה לי כפליים...כל הזמן כשהוא בא אלינו אני פשוט הולכת לחדר. כולאת את עצמי שם, כדיי שאני לא אצטרך לראות אותו בכלל. האמת היא שבשנה האחרונה זה קצת השתפר, כי הפסקתי לסתום את הפה. התחלתי גם כן להרים את הקול ולא הייתי מוכנה לוותר על הזכויות שלי בבית. נמאס לי להרגיש כאילו אני בבית כלא כל פעם שהוא כאן. ההורים שלי, לא ממש מתערבים. מכל מיני סיבות, שאני לא אכנס אליהם. אז הוא תמיד היה מרגיש כאילו מותר לו הכל,ואף אחד לא מש סותם לו את הפה. אני פשוט לא מבינה אותם. אם לי היה כזה בן (חס וחלילה טפו טפו טפו!!!!) אני בחיים לא הייתי נותנת לו כזה חופש להתנהג כמו שהוא מתנהג.. ככה להתעלל בשאר האחים שלו....אני חושבת שהאח השני (זה שקטן ממנו בשנה), יש לו כל מיני בעיות של ביטחון עצמי רק בגללו. הוא עשה כל כך רע לכולם...והכי באסה זה שהוא כבר גדול ויש לו כסף ויש לו אמצעים, וזה רק גורם לי להרגיש לפעמים נחותה ממנו..(למרות שאני פי אלף יותר חכמה ממנו ויותר מוצלחת ממנו בהמון תחומים). הוא גם כל הזמן היה אומר לי (ועדיין אומר) לעזוב את הבית ושאני אלך מפה... (כן, לאן בדיוק אני אלך בגיל 19 וחצי???) אז בגלל ההפרש גילאים שלנו, שגרם לזה שאני כבר כשהייתי נערה מתבגרת ולא היו לי שום אמצעים, ואני ראיתי אותו, שלו גם יש אוטו וגם דירה וגם אישה וממש הכל בחיים, זה רק עוד יותר גרם לי לכעוס, על החוסר צדק הזה.. כמה שזה לא מגיע לו, כל הטוב הזה..וכמה שזה לא מגיע לי, לסבול ככה בגלל היצור השטני הזה.. בכל מקרה, סליחה על האורך, נראה לי שממש הייתי צריכה להוציא את זה.
