Moonshadow Rogue
New member
נמאס לי להיות לבד...
איך זה קורה? רק אלוהים יודעת. אני בטח לא. זה לא שאני נראה כמו איזו מפלצת או משהו. זה לא בריון מטומטם שלא חושב על שום דבר מעבר לפיצוח גרעינים. איך לעזאזל אני נדפק ככה? למרות כל המעלות שלי (או אולי בגלל כל החסרונות) אני תמיד מוצא את עצמי לבד. זה בקשה גדולה מדי למצוא מישהי שגם תרצה אותי וגם אני ארצה אותה? למה אני תמיד נתקע במצב שאם אני רוצה אותה לה לא מתאים ומי שרוצה אותי לא מתאימה לי? איך זה? אני בטוח עושה פה משהו לא נכון. כולם מצליחים למצוא קשרים עם בני ובנות המין השני. איפה אני טועה? נמאס לי כבר להיות לבד. איזה מין צורה לחיים זה לשבת לי כאן כשרק המחשב הארור מארח לי חברה? זה כל כך הרבה לבקש? זה כל כך יותר מדי? למה היא תמיד חייבת להיות מטומטמת כדי שהיא תרצה אותי? או אינטליגנטית אבל צעירה מדי? למה אני תמיד מוצא את עצמי חוזר הביתה לחור ריק וקר שכזה? איפה אני טועה פה? מצטער שאני תוקע פה כזו מגילה אבל אני כבר רוצה לצרוח מזה. אני צריך שמישהו יקשיב לי ויגיד משהו יותר מ"עוד יבואו בנות, אתה כבר תראה". בסרט הזה כבר הייתי. בסרט הזה אני תקוע כבר שבע שנים. ודי, נמאס לי. אז אני צוחק על זה, טוען שאני לא אתחתן עד גיל שבעים. אני צוחק כי אחרת לא ישאר לי שום דבר אחר לעשות אלא לבכות. כן, חלק מזה זה באשמתי. איכשהו אני, שתמיד יש לי משהו להגיד בכל נושא ובכל מצב - כשאני מוצא את עצמי באחד על אחד עם מישהי, אני נתקע והמוח לא מסוגל להעלות משפט אחד. וכן, אני יחודי, החשיבה שלי לא קונבציונלית. זה באמת כל כך גרוע שכל מי שמתאימה מתרחקת? זה כל כך הרבה לבקש מישהי שלא חושבת שאקסיומה זה סוג של מחלה? שוב, מצטער על האורך וכל התלונות. פשוט כבר נמאס לי להחזיק את זה בפנים ולחייך ולהעמיד פנים שאני הבחור החייכני שמרוצה ממה שאלוהים הגריל בשביל הגורל שלו. לפעמים אני מרגיש כמו הירח - בולט ונוצץ אבל כל כך בודד לו בשמיים בזמן שמסביבו הכוכבים קורצים אחד לשני בחדווה. איזה גועל של הרגשה.
איך זה קורה? רק אלוהים יודעת. אני בטח לא. זה לא שאני נראה כמו איזו מפלצת או משהו. זה לא בריון מטומטם שלא חושב על שום דבר מעבר לפיצוח גרעינים. איך לעזאזל אני נדפק ככה? למרות כל המעלות שלי (או אולי בגלל כל החסרונות) אני תמיד מוצא את עצמי לבד. זה בקשה גדולה מדי למצוא מישהי שגם תרצה אותי וגם אני ארצה אותה? למה אני תמיד נתקע במצב שאם אני רוצה אותה לה לא מתאים ומי שרוצה אותי לא מתאימה לי? איך זה? אני בטוח עושה פה משהו לא נכון. כולם מצליחים למצוא קשרים עם בני ובנות המין השני. איפה אני טועה? נמאס לי כבר להיות לבד. איזה מין צורה לחיים זה לשבת לי כאן כשרק המחשב הארור מארח לי חברה? זה כל כך הרבה לבקש? זה כל כך יותר מדי? למה היא תמיד חייבת להיות מטומטמת כדי שהיא תרצה אותי? או אינטליגנטית אבל צעירה מדי? למה אני תמיד מוצא את עצמי חוזר הביתה לחור ריק וקר שכזה? איפה אני טועה פה? מצטער שאני תוקע פה כזו מגילה אבל אני כבר רוצה לצרוח מזה. אני צריך שמישהו יקשיב לי ויגיד משהו יותר מ"עוד יבואו בנות, אתה כבר תראה". בסרט הזה כבר הייתי. בסרט הזה אני תקוע כבר שבע שנים. ודי, נמאס לי. אז אני צוחק על זה, טוען שאני לא אתחתן עד גיל שבעים. אני צוחק כי אחרת לא ישאר לי שום דבר אחר לעשות אלא לבכות. כן, חלק מזה זה באשמתי. איכשהו אני, שתמיד יש לי משהו להגיד בכל נושא ובכל מצב - כשאני מוצא את עצמי באחד על אחד עם מישהי, אני נתקע והמוח לא מסוגל להעלות משפט אחד. וכן, אני יחודי, החשיבה שלי לא קונבציונלית. זה באמת כל כך גרוע שכל מי שמתאימה מתרחקת? זה כל כך הרבה לבקש מישהי שלא חושבת שאקסיומה זה סוג של מחלה? שוב, מצטער על האורך וכל התלונות. פשוט כבר נמאס לי להחזיק את זה בפנים ולחייך ולהעמיד פנים שאני הבחור החייכני שמרוצה ממה שאלוהים הגריל בשביל הגורל שלו. לפעמים אני מרגיש כמו הירח - בולט ונוצץ אבל כל כך בודד לו בשמיים בזמן שמסביבו הכוכבים קורצים אחד לשני בחדווה. איזה גועל של הרגשה.
