נמאס לי להתמודד לבד... (ארוך קצת
שלום לכולם! אחרי ארבע שנים שלא הייתי חברה בשום פורום, החלטתי לחזור, ואני מאוד מקווה שפה אני אוכל למצוא קצת תמיכה והגיון... אני כיום בחורה בת 18, שחייה בבית עם אבא ואימא, שני אחים, אחות וכלבה. נשמע אידיאלי נכון? אז זהו, שלא. עבדתי מאוד קשה בארבע וחצי השנים האחרונות כדי להיות מסוגלת לומר את המשפט הזה. למה אתם שואלים? תמשיכו לקרוא. כשהייתי בת 5, הורי הביולוגיים התגרשו, ותוך זמן קצר מאוד, כל אחד מהם מצא לעצמו בן זוג חדש והקים מסגרת משפחתית חדשה. באותה תקופה, מתוקף גילי הצעיר, נשלחתי אוטומטית לחיות עם אימי. בן הזוג של אימי היה אדם מאוד הפכפך, שרגע אחד היה גבר מדהים, מקסים, שרמנטי מצחיק ואוהב, ורגע אחר כך היה הופך להיות מפלצת צעקנית ואלימה. במשך תשע השנים שחיינו תחת אותה קורת גג, הוא אמנם הרים עלי יד רק פעם אחת, אבל החיים בבית התנהלו תמיד באווירה מתוחה כדי לא להעיר את המפלצת. ביום הולדתי ה-14, עברנו לגור באירלנד בעקבות הצעת עבודה שקיבל בן הזוג של אימי. כשעברנו המצב רק החמיר, כי אימי נכנסה לדיכאון, וזה הרגיז אותו מאוד, מה שגרם להתקפי צרחות ואלימות מרובים. אחרי כשלושה חודשים באירלנד, אני החלטתי שאני חוזרת לארץ, ותוך כדי אחד הריבים שלהם (שהתרחש כאשר המשפחה של אימי באה לבקר) חזרתי לארץ. אימי חזרה כחודש אחרי, והדיכאון שלה רק החמיר כתוצאה מהניתוק מבן זוגה. היא בילתה את שלושת החודשים הבאים במיטה ללא קשר עם בני הבית, ובלילות הייתה מתגנבת כדי להיפגש עם בן זוגה מאחורי הגב של ההורים שלה (שאצלם גרנו). במהלך חופש סוכות של אותה השנה, הלכתי בוקר אחד אל בית אבי (בידיעתה המלאה) כדי לשמור על אחי הקטנים, לאחר כמה שעות ששהיתי שם, היא התקשרה אל אבי בהיסטריה וצרחה עליו שהוא חטף אותי ושיחזיר אותי מיד הביתה, או לפחות יתן לי את הטלפון כדי שהיא תשמע שאני בסדר. אבי ההמום מהתקפת הצרחות שלה נתן לי מיד את הטלפון, והיא המשיכה לצרוח עלי שאחזור מיד הביתה "או ש..." ככשאלתי אותה "או שמה?" לא הייתה לה תשובה. בשלב הזה אבא שלי לא היה מסוגל לשמוע את שתינו צורחות יותר, לקח ממני את הטלפון ואמר לה שנדבר מחר כששתינו נירגע. לא דיברנו. אחרי יומיים, הלכתי הביתה כדי לקחת דברים לבית ספר (להזירכם, היה חופש) וגיליתי שהיא החליפה את המנעולים בבית. מאז ועד היום לא דיברנו, פרט למקרים בודדים שקרו בגלל לחץ מאסיבי של סבא שלי. בפסח שעבר היא התקשרה אלי כדי להודיע לי שהיא עוברת לגור באוסטרליה, ושאם אני צריכה משהו, סבא יודע איך למצוא אותה. העניין הוא, שמחר בבוקר היא מגיעה לביקור מולדת, וסבא שלי (בפעם המיליון ואחת בערך) התקשר אלי עכשיו מטקסס כדי לנסות ושכנע אותי ללכת לקחת אותה משדה התעופה, ולנסות (שוב) לחזור איתה לקשר. הייתה לנו שיחה ארוכה וכואבת מאוד, שבה אמרתי לו שוב את כל מה שאני חושבת על כל מהות הקשר בין שתינו. כמו כל שיחה על הנושא, אני עכשיו נסערת מאוד, וממש צריכה נקודת מבט אובייקטיבית על החיים שלי, או לפחות לפרוק קצת מהמועקה הזאת שיושבת לי בגרון. אתם מוזמנים לשאול שאלות, אני שמח לענות על הכל... תודה.
שלום לכולם! אחרי ארבע שנים שלא הייתי חברה בשום פורום, החלטתי לחזור, ואני מאוד מקווה שפה אני אוכל למצוא קצת תמיכה והגיון... אני כיום בחורה בת 18, שחייה בבית עם אבא ואימא, שני אחים, אחות וכלבה. נשמע אידיאלי נכון? אז זהו, שלא. עבדתי מאוד קשה בארבע וחצי השנים האחרונות כדי להיות מסוגלת לומר את המשפט הזה. למה אתם שואלים? תמשיכו לקרוא. כשהייתי בת 5, הורי הביולוגיים התגרשו, ותוך זמן קצר מאוד, כל אחד מהם מצא לעצמו בן זוג חדש והקים מסגרת משפחתית חדשה. באותה תקופה, מתוקף גילי הצעיר, נשלחתי אוטומטית לחיות עם אימי. בן הזוג של אימי היה אדם מאוד הפכפך, שרגע אחד היה גבר מדהים, מקסים, שרמנטי מצחיק ואוהב, ורגע אחר כך היה הופך להיות מפלצת צעקנית ואלימה. במשך תשע השנים שחיינו תחת אותה קורת גג, הוא אמנם הרים עלי יד רק פעם אחת, אבל החיים בבית התנהלו תמיד באווירה מתוחה כדי לא להעיר את המפלצת. ביום הולדתי ה-14, עברנו לגור באירלנד בעקבות הצעת עבודה שקיבל בן הזוג של אימי. כשעברנו המצב רק החמיר, כי אימי נכנסה לדיכאון, וזה הרגיז אותו מאוד, מה שגרם להתקפי צרחות ואלימות מרובים. אחרי כשלושה חודשים באירלנד, אני החלטתי שאני חוזרת לארץ, ותוך כדי אחד הריבים שלהם (שהתרחש כאשר המשפחה של אימי באה לבקר) חזרתי לארץ. אימי חזרה כחודש אחרי, והדיכאון שלה רק החמיר כתוצאה מהניתוק מבן זוגה. היא בילתה את שלושת החודשים הבאים במיטה ללא קשר עם בני הבית, ובלילות הייתה מתגנבת כדי להיפגש עם בן זוגה מאחורי הגב של ההורים שלה (שאצלם גרנו). במהלך חופש סוכות של אותה השנה, הלכתי בוקר אחד אל בית אבי (בידיעתה המלאה) כדי לשמור על אחי הקטנים, לאחר כמה שעות ששהיתי שם, היא התקשרה אל אבי בהיסטריה וצרחה עליו שהוא חטף אותי ושיחזיר אותי מיד הביתה, או לפחות יתן לי את הטלפון כדי שהיא תשמע שאני בסדר. אבי ההמום מהתקפת הצרחות שלה נתן לי מיד את הטלפון, והיא המשיכה לצרוח עלי שאחזור מיד הביתה "או ש..." ככשאלתי אותה "או שמה?" לא הייתה לה תשובה. בשלב הזה אבא שלי לא היה מסוגל לשמוע את שתינו צורחות יותר, לקח ממני את הטלפון ואמר לה שנדבר מחר כששתינו נירגע. לא דיברנו. אחרי יומיים, הלכתי הביתה כדי לקחת דברים לבית ספר (להזירכם, היה חופש) וגיליתי שהיא החליפה את המנעולים בבית. מאז ועד היום לא דיברנו, פרט למקרים בודדים שקרו בגלל לחץ מאסיבי של סבא שלי. בפסח שעבר היא התקשרה אלי כדי להודיע לי שהיא עוברת לגור באוסטרליה, ושאם אני צריכה משהו, סבא יודע איך למצוא אותה. העניין הוא, שמחר בבוקר היא מגיעה לביקור מולדת, וסבא שלי (בפעם המיליון ואחת בערך) התקשר אלי עכשיו מטקסס כדי לנסות ושכנע אותי ללכת לקחת אותה משדה התעופה, ולנסות (שוב) לחזור איתה לקשר. הייתה לנו שיחה ארוכה וכואבת מאוד, שבה אמרתי לו שוב את כל מה שאני חושבת על כל מהות הקשר בין שתינו. כמו כל שיחה על הנושא, אני עכשיו נסערת מאוד, וממש צריכה נקודת מבט אובייקטיבית על החיים שלי, או לפחות לפרוק קצת מהמועקה הזאת שיושבת לי בגרון. אתם מוזמנים לשאול שאלות, אני שמח לענות על הכל... תודה.
