נמאס לי שאומרים עליי שאני מתישה

[alona 27]

נמאס לי שאומרים עליי שאני מתישה

אני מאוד מאוד מתאמצת להקל, ואני ממש מותשת, לגמרי מותשת, מתקשורת. לפעמים לא נשארת לי אנרגיה לשום דבר אחר. ומה מתיש הכי הרבה? שלא מתחשבים שחושדים בכוונות שלי שחושבים שאני לא מתאמצת שחושבים שאני מטילה את כל המשא של הפער התקשורתי עליהם, שמאשימים אותי בעקיפין בעצלות, שלא מעריכים את המאמצים שלי.
מה אני אמורה לעשות לגביי זה שאומרים שאני מעייפת? להסכים לכל הצעה? לא לענות אף פעם? לא לנסות לפתור את הקושי שמסכן את היחסים? להגביר את המאמצים שלי פי 10 כדי שאהיה קלה יותר? באמת מה אנשים מצפים שאעשה שהם אומרים לי שאני מתישה? מצפים שאהפוך לרגילה ולא אתיש אותם?

 

[HoneyBadger]

תחליטי מה יותר משרת אותך

פעם באיזו קבוצת וואטסאפ שהייתי בה מישהי התחילה לשאול אותי פרטים אישיים לגבי עצמי והתחמקתי ממנה והיא אמרה לי משפט כזה "ממש בוגר מצידך" ועניתי לה שאין לי מטרה כזו להיות בוגר.
אובייסלי היא ניסתה להטיל עלי אחריות שלא רציתי לקבל
בגדול מבחינת אנטרקציה המבחן שלי מול אנשים היא לגבי מה הם רוצים שאעשה אחרת ואני בוחן ביני לבין עצמי אם זה נכון לי.

אני חושב שזה לא חכם שהמגוונוירולוגי (או במילים של רופאים: ספקטרום אוטיסטי) כל הזמן יהיה על השולחן כי אז באמת אנשים יכולים לעגן התנהגויות שסתם לא נעימות להם בשוני שלך וככה להטיל עלייך את האחריות, כאשר בפועל אם לא היה להם את את ההצדקה של המגוונוירולוגי לדוגמא שמישהו שהוא לא במגוונוירולוגי היה מתנהג אליהם ככה אז הם היו מחפשים הצדקה אחרת להטיל אחריות על אותו אדם סתם כי ההתנהגות הזו לא נעימה להם.
זה טוב שמרגישים בנוח שאנשים מסביב ידעו שאת שונה במבנה הרעיוני שלך אבל לא באופן כזה שאת מבקשת הקלות באופן אקטיבי בתקשורת בגלל זה.

ואת תמיד יכולה לבחון עבור עצמך אילו אינטרקציות טובות עבורך ואילו פחות ומתי את רוצה לשאת את הנטל כשמי שמולך לא מוכן להיות "הבוגר" ומתי את מעדיפה לוותר על התקשורת או אפילו על הבן אדם.

 

[alona 27]

לדעתי לרוב כשיודעים על המגוון הנוירולוגי

אז הנטייה תהיה להטיל עליי את האחריות למכשולים בתקשורת מאשר לתת לי הקלות ולהתחשב יותר. לכן לא הייתי רוצה שידעו כשאני בקבוצה גדולה.

הקלות אחרים מקבלים לרוב כי הם נחשבים נורמטיבים, אבל לא אני. לפעמים אני רוצה הקלות כי זה נראה כאילו אני חוזרת על עצמי או כי לוקח לי זמן להגיע לפואנטה, אבל אלו הקלות כדי לאפשר לי להיות מי שאני אלו הקלות בשונות ולא במצבים כמו טקט נימוס והתנהגות נדרשת ונחוצה.

נכון שיש אנשים סובלנים אבל גם מעטים וגם קשה מאוד להכיר אותם כשאני לא יוצאת מהבית מסיבות בריאותיות, וגם אלה שנראו הכי הכי מכילים וסובלנים ובעבר הגדילו את הציפיות מקבלה חברתית אזלה סבלנותם כשהם נתקלו בקשיים אמיתיים שקשורים לאי הבנה. וחיכיתי כל כך הרבה שנים, אני כבר לא צעירה, אני כל כך רוצה אהבה וחיבה ברמות שהן פשוט בלתי נשלטות, לפעמים אני כועסת על עצמי על הצורך הזה.

תודה על התמיכה שלכם וההקשבה וההבנה, החיים שלי היו בלתי נסבלים בלי הפורום הזה.

 

[מיקימוקי]

סובלנות אינה מספיקה, היא מקלה

את, אני, אנחנו, לפחות לדעתי, לא ממש יכולים להסתפק במי שמוכנים ברוב טובם לסבול אותנו, את שונותנו ומוזרותנו, זה יפה, כל הכבוד, אבל זה לא מספיק, ביחוד כשהבסיס והסיבה לשונות היא גם צורך עז מהרגיל בקשר אנושי בין אישי חיוני ועמוק,
הרי זה גם מה שמתיש את מי שלא צריך כזה

 

[alona 27]

מזדהה מאוד עם מה שאמרת בדיוק רב

 

[מיקימוקי]

למה להתאמץ להקל ?

לדעתי הכל מתחיל, ונגמר, בהתאמה, מי שמרגיש שאת חופשת ומתישה פשוט לא בנויה בצורה מתאימה לך בזמן שיש אנשים שמה שהם הכי צריכים וזה מה שהכי טוב להם.

אוטיסטים כרגיל ובדרך כלל מנסים לסגור את הפער התקשורתי והאחר, כי הם המיעוט השונה ובחברה כל כך רצחנית להיות גם במיעוט ועוד כזה שמגלם שונות זה פשע יותר גרוע מאונס ורצח ביחד,
כך שכל זה מטיל עומס מתמיד, קשה, לחץ כרוני שעם הזמן גם חייב שיתבטא כמחלות, גם הכי קשות.

יש לזה פתרון אחד ואחד בלבד, למצוא אדם שבינו לבין אין כזה פער, או לפחות אדם שלא מטיל דווקא ורק עלייך לסגור את הפער, ולדעתי יש כאלה אם כי בוודאי שהם נדירים כרגע מאוד