נמאס לי ..

נמאס לי ..

בני 49 נשואים 26 שנה. בחמש שנים האחרונות אני עצמאית ועובדת מהבית. ברשותנו רכב אחד. כשהילדים היו קטנים ועבדתי כשכירה, הרכב שימש אותי להסעות לגנים, בתי ספר ולעבודה ולבעלי הייתה הסעה לעבודתו. כשהפכתי לשכירה הרכב החל לשמש את בעלי לנסיעות מאחר והילדים גדלו והיו להם הסעות ללימודים. גם ההסעה לעבודתו פסקה וכך החל לנסוע בו בכל יום כשאני עובדת מהבית.
כאשר אני רואה שיש לי יום סידורים , שיוצא אחת לשבוע , שבועיים, בהרכב נשאר אצלי מהבוקר.
בשנה האחרונה בעלי החל ללכת לחדר כושר לאחר שעות העבודה שלו. יוצא כך שארבעה ימים בשבוע ולפעמים גם חמישה ימים, הוא מגיע מהעבודה , מתארגן ויצא לחדר כושר עם הרכב וחוזר לקראת שעות הערב המאוחרות... ואני מוצאת עצמו נשארת בבית ימים שלמים... גם אם תכננתי לצאת בערב , הוא מבקש שאסיע אותו לחדר הכושר ומבקש שאחזור לקחת אותו משם לאחר שעתיים. יוצא מכך שגם אני רוצה לצאת בערב , אני מוגבלת בזמן.. אמרתי לו שייקח מוניות כמו שאני עושה לפעמים אבל בוא מתעקש שלא נוח לו. אמרתי לו גם שיילך ברגל למכון.. מה יש? אם אני הולכת ברגל מביתי לעיר שזה מרחק הליכה של שעה , גם הוא יכול לעשות זאת.
נוצר מצב שאני רואה שהוא מגיע מעבודתו, מתלבש בבגדי ספורט ורץ למכוןם כשברור לו שהרכב יהיה אצלו ואני מוצאת עצמי מבקשת ת הרכב. רציתי לקנות רכב שני אבל אין באפשרותנו להחזיק רכב שני . זה יקר לנו. ואני מתוסכלת מאוד. אתמול כבר היה השיא. תיכננתי בערב לנסוע לבקר את אבי. יצאתי מחדר העבודה שלי ומצאתי את בעלי עם בגדי הספורט- ואז כבר כעסתי ואמרתי לו- סליחה. זה לא יכול להימשך כך. די! אתה לא יכול לקחת את הרכב כל הזמן. גם לי יש רצון וצורך לצאת. בכל פעם שאני צריכה את הרכב, אני מוצאת עצמי צריכה לתכנן איתו מראש את זמני היציאה. הוא אמר אתמול שאז אסיע אותו למכון ואמרתי לו שאני לא רוצה להיות מוגבלת בזמן של החזרה.. ונמאס לי!!!! נכנסנו למבוי סתום. הבוקר הוא השאיר לי את מפתחות הרכב ונסע לעבודתי כבר בחמש בבוקר. הוא תמיד עובד משעות שש בבוקר ולהגיע למקום עבודתו יש קושי כי אין תחבורה ישירה לשם . די נמאס לי . אין לי מושג מה עושים ?
 
נמאס לי

שלום לך
אין צודק ולא צודק במקרה שלכם. שניכם מרגישים שלכל אחד מכם מגיע הרכב.
זה אומנם נשמע מסובך אבל זה יכול להיות הרבה יותר קל.
שניכם זקוקים לרכב וזה יוצר תסכול אצל שניכם. את צריכה ליזום שיחה עם בעלך מתוך כוונה שגם את מקשיבה לצרכים שלו כמו שהוא מקשיב לצרכים שלך.
אין ברירה כל אחד מכם יצטרך להתפשר בשביל האחר ואז להגיע לעמק השווה- אפילו אם זה להחליט מראש מתי הרכב אצלו או אצלך- למעט כמובן מקרים בלתי צפויים. כך זה פחות יגרום לתסכולים שיכולים לצאת במקומות אחרים אחד על השני.

אשמח אם תשתפי

יהודית
 
תודה יהודית יקרה


כשהיו בעבר ריבים על הרכב, הגענו תמיד למסקנה שכתבת- שנתפשר והוא אכן אומר לי- כשתרצי את הרכב, אין בעיה. מה שתרצי.
אבל שוב מגיע מהר מאוד למצב שהוא ממשיך להשתמש ברכב גם בערב כשברור לו שלי אין צורך ברכב , הריה אני עובדת מהבית.. כמה פעמים הוא אמר לי שלא משתלם לו להשאיר לי את הרכב מאחר ואני תמיד עושה קניות ונמצאת מעט בבית וכתוצאה מכך אני לא עובדת כמו שאני יכולה לעבוד ללא הרכב. כלומר הוא אומר- "כשהרכב נשאר אצלך, אני מפסיד כסף פעמיים. עדיף שתישארי בבית."
והמרגיז הוא, שאני זו שמרוויחה פי שלוש ממנו ולכן הוא מעדיף שאשאר בבית...
כעת אנחנו בפלונטר רציני.. כמו תמיד, אני מחכה שהוא יחזור לדבר איתי. הוא כעת לא מדבר למרות שניסיתי לדבר איתו...
פלונטר...
 

אמרלדה

Active member
תראי

&nbsp
אם את הולכת לעיר ברגל במשך שעה כי את רוצה לעשות פעילות גופנית - נפלא. אם לא בגלל זה - אכן, קחי מונית.
&nbsp
בעלך עושה את הפעילות הגופנית שלו במכון הכושר, כך שאם גם הוא צריך ללכת שעה לשם, זה לא הגיוני.
&nbsp
ברור שהגיוני שהוא ייקח מונית לפעמים, ברור שהגיוני שהוא יתאם אתך מראש. אני מניחה ששתקת שתקת עד שנמאס לך, ואז היתה סצנה. ואז הוא השאיר לך את המפתחות.
&nbsp
אני מציעה שתחכי קצת עד יעבור זעם. אולי זה יקרה הערב, אינני יודעת כמה נמשך "זעם, אצלו, ותאמרי לו שאין הכוונה שלך שייצא בחמש בבוקר בלי רכב, אבל את מבקשת שתשבו לדבר על זה בשקט, לא עכשיו, לא בשעת כעס.
&nbsp
וכשזה יקרה, זה די פשוט: פעם בשבוע בבוקר קבוע הרכב יישאר אצלך לסידורים. אם במקרה באותו בוקר צפוי גשם זלעפות אז מראש להזיז את היום, אם אפשר. לעומת זאת כשהוא חוזר מהעבודה - פעם בשבוע תקחי אותו ותחזירי אותו ועוד פעמיים יסתדר בלי אוטו בשעת הערב. הכל עניין של תקשורת.
 
כתבת מדהים! כאילו ואנחנו מכירות שנים


עד עכשיו , בכל פעם שביקשתי את הרכב, אכן הרכב נשאר אצלי . זה קרה לפחות פעם בשבוע, שבועיים שהרכב נשאר אצלי. הסידור שהצעת הוא הסידור שאנו עושים כבר זמן רב.
אך לצערי זה הגיע למצב שברור לו שהרכב ממשיך אצלו גם לשעות הערב.. לא שאל אותי אם אני צריכה את הרכב.
לצערי הזעם אצלו נמשך בשתיקה למשך זמן רב שהוא לא מדבר או יוצר איתי תקשורת... עקשן.
וכמו שאני מכירה אותו, המצב יחזור לקדמותו..
עד הפעם הבאה...


אני כבר מכירה אותו...
אין
 
גם אנחנו עם רכב אחד

וגרים בחור שהתחבורה הציבורית ממנו איומה, אז כן, צריך תמיד להיות מתוכננים ומתואמים. זה חלק מהעיסקה... ניכר שלבעלך לא איכפת לשתף איתך פעולה בזה וממילא את לא צריכה את הרכב יותר מפעם-פעמיים בשבוע בערב. אז כמו שאתם מתאמים יום סידורים שלך, ככה תתאמו גם את הערבים.
 
בן הזוג לא מתחשב. "לא רואה" את צרכייך. לוקח כמובן מאליו

שצרכיו חייבים להיות מסופקים, ושאת לעומתו לא צריכה כלום.....
טוב שהראית את כעסך. תראי גם, לדעתי, שאת כואבת. אולי האדון חדל להבחין שאת אישיות בפני עצמה??? לדעתי את צריכה לבטא את כל כולך, ש"ייזכר" שהוא חי עם אדם שלם, לא עם החצי השני שלו, שנמצא שם כדי לטפל בו.
 
תודה
לצערי מאז הוא אינו מדבר איתי

החרים אותי לגמרי.. כאילו שני זרים.. נאטם לחלוטין.. אני מרגישה כל כך לבד... ואני מפחדת..
 
ריב וחוסר תקשורת

מצער לשמוע שהוא לא מדבר איתך כי כך לא פותרים בעיות. מה קרה שעד כדי כך זה הקצין לחוסר תקשורת? אני מניחה שזה לא רק המכונית. איך אתם בדרך כלל רבים או מתפייסים

אשמח שתשתפי בכדי שאוכל לעזור

יהודית
 
יש לנו בית שקט.. אין ריב בקול רם. המריבות שלנו

הן לא קולניות. הוא פשוט לא נכנס לויכוחים. אין ויכוחים!
אם עשיתי דבר שלא מצא חן בעיניו, הוא תמיד בוחר בשתיקה.
יש לנו בית שקט מאוד. מטבענו אנחנו זוג שקט.
מעולם לא היו ריבים בקול..
תמיד לאחר כמה זמן של שתיקה, אנחנו פתאום מדברים .. בהתחלה קצת על ענייני יום יום ואחר מכן כרגיל.
אנחנו לא מרבים לריב.. מכירים את את השני מגיל 17. מאוד מתואמים בכל הקשור לילדים שלנו.
 
לריב בשתיקה

קודם כל מצויין שאתם לא רבים בקול ובצעקות. אבל שתיקה וחוסר דיבור זה דבר צורם לפעמים יותר מלהביע כעס- מה שנקרא "שתיקה רועמת" ואז זה יוצר אווירה של מתח ואי נוחות . תפתחי תמיד את בשיחה איתו כאשר יש כזה מצב בבית תקחי יוזמה ותדברי על נושא הריב או נושאים אחרים. מותר לריב אבל איך תדעו מה קורה לשני אם אתם לא מדברים על זה כך זה יהפך כשיחלפו הימים לפצצה מתקתקת - לכן הרבה יותר פשוט כן לדבר אפילו אם נפגעים ולהקשיב איך זה נוגע לבן/ת הזוג.

בהצלחה
 

אמרלדה

Active member
קראי נא מה כתבתי בסוף השרשור למעלה על שתיקה

שתיקה זה במעמד החלטה של צד אחד בלבד, והוא בוחר בה כי הוא לא מכיר אחרת, כנראה, וכאדם תרבותי פוחד מהרמת קול וכולי.

שתיקה היא מכה.

את, לכי אחריו יום אחד ואמרי לו שאת לא מוכנה לחיות בשתיקה. לא שבוע ולא יותר, ולא אף פעם. ואם הוא לא יענה, אז חכי יומיים (כי אולי האגו שלו צריך לחכות יום יומיים כדי שלא להראות שהוא "נכנע") ואחר כך תשקלי "לזעזע את המערכת". אם את צריכה, לכי לטיפול פרטני שיחזק אותך. לקבל את השתיקה מתוך פחד זה הדבר הכי גרוע שאת יכולה לעשות.

ומניסיון, אם השהיה בבית גורמת לזה, הייתי גם שוקלת לצאת לעבוד מחוץ לבית, עם כל חוסר הנוחות. יש בתים רבים שבהם האישה עובדת מהבית וזה משפיע ישירות על היחס אליה מצד המשפחה. בדרך כלל לכיוון של נהגת הסעות, אבל לא רק. שקלי את זה.
 
למעלה