נמאס לי
נמאס לי מהכאב, מהייסורים, מכל הדברים שמתקשרים לעולם האנטימי-זוגי.
הזה מלפני שנה וחצי, הוא עדיין במחשבות שלי כל-כך חזק.
אני לא חושב שאני מאוהב בו,
אני לא חושב שמתישהו הייתי מאוהב בו,
והוא בפני עצמו, שמוק.
אני אכול תסביכים,
מחשבות קופצות לי, מחשבות שהמקור שלהן הוא בו.
פשוט רצף של כאב וכעס. ששולט לי על נתיב מרכזי של התת מודע.
לא מאפשר לי לשחרר..
זה עושה לי חשק אף פעם לא להיות בזוגיות
ואף פעם לא לעשות סקס.
אני לא יכול להתמודד עם הכאב הזה,
נשבר לי לא להירדם בלילות.
נמאס לי שחברים שלי מזלזלים בי "כי יאללה תשחרר".
אני כבר לא מרגיש שיש לי חברים
כי אף אחד לא מבין את מה שאני עובר
אז את רובם כבר הרחקתי ממני.
אני מרגיש קטן קטן, הם בטוחים שאני כלוא באהבה אובססיבית.
אבל פעם הייתי מאוהב וזה הרגיש לגמרי אחרת, זה הרגיש טוב. וזה לא הרגיש ככה איתו.
ועכשיו זה כאילו אני עובר גיהנום.
אני מרגיש שלעולם לא תיהיה לי זוגיות ולעולם לא תיהיה לי אהבה וזה חסר לי.
כי כשאני קרוב לזה השיגעון משתלט.
ואין לי שמץ של מושג מה גורם לו להתפרץ החוצה.
אני בחרתי להתרחק ממנו, כי לא בטחתי בו, ואני זה שחסמתי ואני זה שברחתי.
כי הרגשתי את השיגעון משתלט,
הוא לגמרי לא הבין את זה וראה בהתרחקות שלי אות לזלזול בו.
אף פעם לא זלזלתי בו, רק נורא פחדתי, נחרדתי, קפאתי, השתגעתי.
ועכשיו הוא כבר לא רוצה להקשיב
למה זה קורה לי?
למה אני לא יכול להיות פשוט בנאדם נורמלי?
למה אני מגיב בצורה כל כך מעוותת לאינטימות.
בא לי למות
הכל איבד פורפורציות.
פאקינג שנה וחצי. אני רק רוצה להיות שמח.
להיות שמח..
נמאס לי מהכאב, מהייסורים, מכל הדברים שמתקשרים לעולם האנטימי-זוגי.
הזה מלפני שנה וחצי, הוא עדיין במחשבות שלי כל-כך חזק.
אני לא חושב שאני מאוהב בו,
אני לא חושב שמתישהו הייתי מאוהב בו,
והוא בפני עצמו, שמוק.
אני אכול תסביכים,
מחשבות קופצות לי, מחשבות שהמקור שלהן הוא בו.
פשוט רצף של כאב וכעס. ששולט לי על נתיב מרכזי של התת מודע.
לא מאפשר לי לשחרר..
זה עושה לי חשק אף פעם לא להיות בזוגיות
ואף פעם לא לעשות סקס.
אני לא יכול להתמודד עם הכאב הזה,
נשבר לי לא להירדם בלילות.
נמאס לי שחברים שלי מזלזלים בי "כי יאללה תשחרר".
אני כבר לא מרגיש שיש לי חברים
כי אף אחד לא מבין את מה שאני עובר
אז את רובם כבר הרחקתי ממני.
אני מרגיש קטן קטן, הם בטוחים שאני כלוא באהבה אובססיבית.
אבל פעם הייתי מאוהב וזה הרגיש לגמרי אחרת, זה הרגיש טוב. וזה לא הרגיש ככה איתו.
ועכשיו זה כאילו אני עובר גיהנום.
אני מרגיש שלעולם לא תיהיה לי זוגיות ולעולם לא תיהיה לי אהבה וזה חסר לי.
כי כשאני קרוב לזה השיגעון משתלט.
ואין לי שמץ של מושג מה גורם לו להתפרץ החוצה.
אני בחרתי להתרחק ממנו, כי לא בטחתי בו, ואני זה שחסמתי ואני זה שברחתי.
כי הרגשתי את השיגעון משתלט,
הוא לגמרי לא הבין את זה וראה בהתרחקות שלי אות לזלזול בו.
אף פעם לא זלזלתי בו, רק נורא פחדתי, נחרדתי, קפאתי, השתגעתי.
ועכשיו הוא כבר לא רוצה להקשיב
למה זה קורה לי?
למה אני לא יכול להיות פשוט בנאדם נורמלי?
למה אני מגיב בצורה כל כך מעוותת לאינטימות.
בא לי למות
הכל איבד פורפורציות.
פאקינג שנה וחצי. אני רק רוצה להיות שמח.
להיות שמח..