נמאס לי..
נמאס לי מכל הכאבים בלב. נמאס לי מזה שאנשים חושבים שזה סתם עוד כאב. נמאס לי מהעור שלי. נמאס לי מזה שכל שריטה נהפכת אצלי לצלקת, וכל עקיצה מתנפחת ונשארת כצלקת עוד יותר גדולה נמאס לי מבעיות הנשימה שלי, שבאות כשמתחשק נמאס לי מאנשים צבועים נמאס לי שאנשים משקרים נמאס לי שאני לא רוצה להתאבד, כי אני לא רוצה להשאיר את המשפחה לבד נמאס לי שהמשפחה לא כל כך גדולה שאפשר להשאיר אותה לבד נמאס לי שיש לי רק אח אחד נמאס לי שיש לי בני דודים, שראיתי רק פעמיים בחיים נמאס לי שגם את דודה שלי ראיתי רק פעמיים בחיים נמאס לי שאת סבא וסבתא שלי ז"ל ראיתי פעמיים, והם כבר לא פה. כבר אי אפשר לראות אותם. נמאס לי שאת סבא שלי ז"ל אני בכלל לא זוכרת, כי הוא נפטר כשהייתי קטנה. אומנם הוא היה איתי רב הזמן, אבל הוא כבר לא פה. נמאס לי שאני גרה בחור, באמצע שום מקום נמאס לי מאנשים שחייבים להרוס תמימות של ילד בן 5 נמאס לי. נמאס לי לשכב במיטה במשך 4 שעות, ואולי, אולי, להרדם. נמאס לי לקום אחרי שעתיים של שינה, במקרה הטוב. נמאס לי ממורים שמבינים שאני לא סובלת צביעות, ובגלל זה שונאים אותי עוד יותר נמאס לי מאנשים שמפחדים כשהם לבד, אבל כשהם ליד אנשים הם חייבים להגיד איזה משהו, שיחשבו שהם "מאגניבים" נמאס לי מהרבה דברים, ואני לא מבינה למה אני עדין בחיים. אז כן, ההורים שלי לא הכי ישמחו.. אבל הם יתרגלו. לא? למה זה כל כך קשה? למה צריך לחיות בסבל? למה אכפת לי כל כך מאנשים אחרים, שקשה לי פשוט לקחת סכין ולתקוע אותו בעצמי? לא, זאת לא הודעת התאבדות.. אולי סתם צומי, לא יודעת.. אבל הייתי צריכה לכתוב את זה כבר הרבה זמן.
נמאס לי מכל הכאבים בלב. נמאס לי מזה שאנשים חושבים שזה סתם עוד כאב. נמאס לי מהעור שלי. נמאס לי מזה שכל שריטה נהפכת אצלי לצלקת, וכל עקיצה מתנפחת ונשארת כצלקת עוד יותר גדולה נמאס לי מבעיות הנשימה שלי, שבאות כשמתחשק נמאס לי מאנשים צבועים נמאס לי שאנשים משקרים נמאס לי שאני לא רוצה להתאבד, כי אני לא רוצה להשאיר את המשפחה לבד נמאס לי שהמשפחה לא כל כך גדולה שאפשר להשאיר אותה לבד נמאס לי שיש לי רק אח אחד נמאס לי שיש לי בני דודים, שראיתי רק פעמיים בחיים נמאס לי שגם את דודה שלי ראיתי רק פעמיים בחיים נמאס לי שאת סבא וסבתא שלי ז"ל ראיתי פעמיים, והם כבר לא פה. כבר אי אפשר לראות אותם. נמאס לי שאת סבא שלי ז"ל אני בכלל לא זוכרת, כי הוא נפטר כשהייתי קטנה. אומנם הוא היה איתי רב הזמן, אבל הוא כבר לא פה. נמאס לי שאני גרה בחור, באמצע שום מקום נמאס לי מאנשים שחייבים להרוס תמימות של ילד בן 5 נמאס לי. נמאס לי לשכב במיטה במשך 4 שעות, ואולי, אולי, להרדם. נמאס לי לקום אחרי שעתיים של שינה, במקרה הטוב. נמאס לי ממורים שמבינים שאני לא סובלת צביעות, ובגלל זה שונאים אותי עוד יותר נמאס לי מאנשים שמפחדים כשהם לבד, אבל כשהם ליד אנשים הם חייבים להגיד איזה משהו, שיחשבו שהם "מאגניבים" נמאס לי מהרבה דברים, ואני לא מבינה למה אני עדין בחיים. אז כן, ההורים שלי לא הכי ישמחו.. אבל הם יתרגלו. לא? למה זה כל כך קשה? למה צריך לחיות בסבל? למה אכפת לי כל כך מאנשים אחרים, שקשה לי פשוט לקחת סכין ולתקוע אותו בעצמי? לא, זאת לא הודעת התאבדות.. אולי סתם צומי, לא יודעת.. אבל הייתי צריכה לכתוב את זה כבר הרבה זמן.