נמצאת בכוננות ספיגה לקראת מחר

[אימשל2]

נמצאת בכוננות ספיגה לקראת מחר

מהיום שהגיע הצו הראשון של הבן הגדול, נוסף ליום הזה רובד אחר, עמוק יותר, חרד יותר. מאז שהבן התגיס, לא מסוגלת להאזין לשירים שעוסקים באמהות שכולות. זה ממוטט לי באחת את כל מנגנוני ההגנה שלי ואני נחנקת מדמעות. כבר היום טיפטפו ברדיו השירים. פתאום, שמתי לב למילותיו של שיר לא מוכר לי, משהו כמו: הבנים חוזרים הביתה בבגדים הירוקים ואתה עוד מעט גם כן היית חוזר. נגשתי לרדיו בזנוק וכיבתי אותו. לא שמעתי את מילות השיר לפני השורה הזו וכמובן שלא את המילים שאחריה. לא בטוחה שהמילים אכן אמרו את מה שהמח שלי תרגם סימולטנית. אבל, זו תגובה אוטומטית של אמא לחייל בהווה ועוד חייל בחודשים הקרובים. מחר יהיה קשה מספיק, גם בלי מה שישדרו אמצעי התקשורת.

 

[oshiko]

באמת שמתי לב ...

עכשיו שאת מזכירה את זה ... נזכרתי שלפני לא הרבה זמן, כשהבן שלי כבר היה מגוייס, השמיעו פתאום ברדיו את "מה אברך" (אני שומע רדיו תוך כדי נהיגה, בדרך-כלל), והיד שלי נשלחה אוטומטית והחליפה לתחנה אחרת. אז אין ספק שמדובר בתופעה פסיכולוגית שמאפיינת הורים לחיילים. אני לא יודע אם זו הדחקה, או שמירה קנאית על סוג של אופטימיות, או איזושהי כותרת אחרת לתופעה.

 

[oshiko]

"לא תוכל להתעלם ..."

כאילו כדי להוסיף ווליום ל"קונפליקט יום הזיכרון" הזה שהזכירה אימשל2 - אתמול מצאנו את עצמנו (אשתי ואנוכי) במאבק סמוי מול איתני התקשורת. חזרתי במכונית הביתה כשאני קופץ מתחנה לתחנה ברדיו ולא מוצא תחנה נקייה משיר זיכרון שאני רוצה להדחיק. ישבתי בערב לפינת עבודתי הקבועה כשהטלויזיה ברקע, מציגה תכנית ראיונות, לשם שינוי. ואז הפוקוס של התוכנית עובר אל מי? קצינת הנפגעים של חטיבת הנח"ל! זינקנו אל השלט של המכשיר המאיים וכיבינו, בתקווה שזו הפעם האחרונה שאנחנו רואים אותה מעתה ועד עולם.

 

[אימשל2]

ענין של מנגנוני הגנה

זה לא פשוט להמשיך בחיים כרגיל כשהבן נמצא במצב של סיכון גבוה. חייבים לבנות מנגנוני הגנה. הדחקה, היא מנגנון הגנה ותיק ויעיל. השירים האלה לא מאפשרים להדחיק, מטרתם להכנס ישר לנשמה והם עושים את זה ביעילות. אמש, לא הצלחתי לכבות את הטלויזיה. החייל הגיע הביתה במפתיע (אחרי יותר משבועיים שלא היה), בין השאר כדי ליצג את הגדוד ליד קברו של אחד הנופלים ממלחמת יום הכיפורים. הוא ישב וצפה בתוכניות ובאופן טבעי היה מקושר יותר מתמיד. כשהושמע השיר "בלדה לחובש" התפרקתי. הבת הצעירה שישבה לידי, חיבקה וליטפה אותי. (לא יאומן, כמה כח היא הצליחה לתת לי, ואני עדיין חושבת עליה כעל ה"תינוקת שלי"). גם אצל הבן הדמעות זלגו מזווית העין. בעיני שני שירים הם הקשים ביותר בכל הזמנים, ה"בלדה לחובש" ו"מה אברך לו".

 

[אממאא]

ביום יום אני מדחיקה ועוד איך, כי

אין ברירה אחרת חייבים להמשיך הלאה גם כשלא תמיד ישנים בלילות ודואגים לשני חיילים, אבל ביום הזכרון אני מורידה את ההגנות, ומרשה לעצמי קצת להתפרק, להקשיב לשירים העצובים שברדיו, ולדמוע, ולבכות מול התוכניות בטלויזיה, כי הדחקה בלי סוף, פוגעת בנו בסופו של דבר, ובסוף היום, לאסוף שוב את עצמי, להרים את החומות ולהמשיך הלאה. השירים שהזכרת נחשבים גם בעיני לאלו שסוחטים ממני דמעות בלי בעיה, יחד עם "אנחנו שנינו מאותו הכפר".

 

[oshiko]

שיר יום הזיכרון שלי

"אליפלט". האנטי-גיבור המלחמתי שיצר אלתרמן. אולי בגלל שאני פריק של אנטי-גיבורים. לא "מי שהבטיח לא הניח את חרבו" ולא "מי שקראו לו הוא צעד בראש כולם". טררם..טם..טם; רק "כיוון שאין אופי במיל לו הוא זחל כך ישר מול האש". לא יפה בלורית ותואר; "כשעדיין היה הוא רק ילד כבר היה הוא ביש גדא גדול". לפני זמן לא רב שמעתי ראיון שריתק אותי מאד עם נכדיו של אלתרמן, ילדיה של תרצה אתר, ששפכו מעט אור על ההיסטוריה של השיר. יש לשיר כמה ביצועים מרגשים ויפים. הביצוע המקורי הוא של להקה צבאית (גייסות השיריון, אני חושב, לא בטוח); בביצוע הזה מתבלט קולה של הסולנית. מעטים יודעים שהסולנית היא תרצה אתר בכבודה ובעצמה. כן, היתה מוכשרת הבחורה, לא רק משוררת בחסד שמזכירה את אביה הענק, גם היתה בלהקה צבאית. מה שעוד סופר, יש הסוברים שהיא בעצם כתבה את הגירסא הראשונה למילות השיר, אך כיוון שלא היתה עדיין משוררת בעלת שם היא נתנה לאביה להיות חתום עליו, וייתכן שהוא תרם כמה תיקונים. אני נוטה להאמין לגירסא הזו לאור הרגישות הרבה שבשיר, רגישות של אנטי-גבורה וחידוד הראייה האמהית - "אם גוזלים מידיו צעצוע ... מחייך הוא סתם כך..."". זה שיר שאני יכול לשמוע גם בימים אלה בשלווה יחסית, בלי הצורך בהדחקה; המחבר(ת) מצניע(ה) בעדינות האופיינית לשיר גם את גורלו של אותו אליפלט, לא ממש ברור עד כמה הוא נפגע, ואפשר לתת לזה פירוש אופטימי. אליפלט, האנטי-גיבור, הגיבור האמיתי, כמוהו אני מכיר מן המציאות הקרובה אלי. "במרום לנו יש ממך נחת, אף שאין לך אופי במיל".

 

[סמדר בנ]

שיר ../images/Emo79.gif

שיר שאני אוהבת הוא "יורם" (מבצעים גידי גוב/יהודה פוליקר) בלי הרבה מילים ופאתוס - מתחיל בשורה "הוא נשאר בן עשרים...." וזה כל כך עצוב "יורם, תגיד לי אתה מה עושים עם חבר שכמותך מה עושים עם מותך עם זכרון היותך ועם השכחה"

 

[אימשל2]

מזדהה עם דבריך

מצטרפת להזדהות עם האנטי גיבור. מאד מתאים לי שתרצה אתר כתבה את השיר. בדיוק אמש, העיר הבן שלי "מה את אליפלט כתב אלתרמן?! זה לא כ"כ מתאים לו". גם הבן וגם אני מחזיקים מאלתרמן משורר דגול. אבל אמפטיה ברמה כזו, שמופיעה בשיר אליפלט, לא ממש מתאימה לו. תמיד חסרה לי מעט חמלה בשירים שלו. לכן מאד מתאים לי לקבל את הגירסה, שזהו שירה של בתו הרגישה במיוחד. אמאא, גם אני מסירה הגנות ביום הזה ומשתדלת לתפקד מבעד לדמעות שחונקות בגרון ומזדחלות לרגעים לעיניים.