נמצא באחד הפורמים...
החיים הם עניין רציני;רציני מאין כמותו. אולם,אוזן כרוייה אם תקשיב ברוב קשב להררי המלל ההולכים ונבנים ברוב עמל, תתקשה להגיע למסקנה כנ"ל-שהחיים הם אומנם עניין רציני;רציני מאין כמותו. יתכן,יחד עם זאת,שהחיים כעניין רציני,הם עניין רציני רק עבור אלו שניכסו לעצמם את החיים במדינתינו,כאשר כל מי שאינו "הם" נחשב מראש ובעליל לעניין לא רציני. קשה לעמוד מנגד ולא לתמוה על כך,במקרה הטוב,ובמקרים אחרים אף לנקוט במחאה, כשיטה, אשר דוחה בשאט נפש את הניכוס הזה. מכאן,ועד ליצירת אפקט דומינו של עוולות ואי צדק,הדרך מתקצרת. מכאן,עולים ניחוחות של גיזענות ושל בורות ושל קלות דעת. ניכר היטב,כי החיים במדינה,שייכים כביכול רק למתי מעט:בתחום הכלכלה,התקשורת,החברה,המשפט. אין זה עניין של האם הינך בעל ממון או לא. החיים במדינה אינם שייכים כלל וכלל לבעלי הממון, אלא לבעלי המונופול. יבוא פלוני הדיוט וישאל:"מי הם,אם כן,בעלי המונופול?". מה ישיב לו על כך בעל הדיעה? בעל הדיעה לא ידע להשיב על כך.מבחינתו של בעל הדיעה,האמת היא מוקצית מחמת מיאוס.ולכן,אסור לדעת,אבל מותר להביע דיעה. מותר לומר משהו,אך אסור שמהאמירה יעלה כאילו זה האומר אותה ממש יודע על מה הוא מדבר או בכלל מה הוא סח. ולכן,יש במדינה מקם לכל הדיעות שבעולם. המונופול הוא בבעלות השבט.וכמו בכל שבט,גם בשבט שהמונופול נמצא בבעלותו מתקיימת היררכיה מסודרת. אם אתה לבד,רק אלוהים יעזור לך.אם אינך לבד,רק אלוהים יעזור לנו. לא בכדי כינה שלמה המלך את חוכמתו של המסכן כ-"בזויה". האמת,אם הינך יודע אותה,מוציאה אותך מהמשחק. כי המשחק במדינה משוחק כך,שהאמת בה היא חלק טרנסצנדנטלי.אין אמת. ולא רק שאין אמת,אלא שכאמור ,האמת היא מוקצית מחמת מיאוס. מכאן,ועד ליצירת מערכת של "הפרד ומשול",הדרך קצרה. כמובן,מערכת כזאת,מוציאה את העוקץ מהחיים. זאת,כאשר העוקץ היחיד טמון בהשתייכות השבטית. ואם אינך משוייך,כלל לא משנה מה יש לך להגיד. ואם אינך משוייך,דבריך יכנסו באופן אוטומטי לסל מיחזור צדדי. ואולי בכל זאת יש לה,לאמת,מקום:תא הנידונים למוות. בכל מקום בעולם,אנשים חכמים יש להם מקום של כבוד,וזוכים הם למעמד ואנשים יראים מפניהם ומקשיבים לקולם. אצלינו?הס מלהזכיר...! אצלינו,להיות חכם שווה לתחת. ואומנם,בהררי המלל הנבנים ברוב עמל,מקומה של החוכמה נפקד. ואומנם,אין זה מפליא לראות את התגובות למעשי חלם. תגובות שמעלות תמיהה אף גדולה ממעשה החלם עצמו. תגובות אלה מעידות כאלף עדים על כך שכלו כל הקיצים,הואיל והאחידות היחידה הנשמרת בגלי התגובות היא בחוסר האחידות. כלומר,הקוהרנטיות היחידה היא דפוס ברור ורציף של היעדר קוהרנטיות. אם היה מדובר בהוכחה מתמטית,כי אז בנקל היה אפשר להראות קונסיסטנטיות לעילא ולעילא. לזה אשר מחפש היגיון, ימהרו להגיד:"השתגעת?! מה אתה מחפש היגיון? אין היגיון!". לזה אשר מחפש צדק,יגידו:"השתגעת?!,מה אתה מחפש צדק? אין צדק!". לזה אשר מחפש מה לעשות,יגידו הידענים,תוך הנפת שתי ידיים לצדדים במין נחישות קלוקלת:"חביבי,אין מה לעשות!". לכן,ולמרות שעל פניו נראה הדבר כטרחנות לשמה,מוצא אני לנכון להתעסק דווקא בהתעסקות. הואיל וניסיתי לדבר אמת,והואיל ואמרו לי שאני יותר מידי"אמיתי", השיאו לי עיצה:"שמע,לשרוד פירושו למחזר". למחזר...? זהו גורלינו? בכך טמון העתיד?במיחזור? בכך נפשינו? האם ריבוי הדיעות בהכרח גם דוחה את הקץ בעוד כמה דקות? האם ריבוי הדיעות נועד כדי להרוויח זמן? מצד שני,אם באירופה ננטש החיפוש אחר האמת איפושהו בימי הביניים, ונולדו אסכולות רבות לעייפה,אז מה לנו כי נלין? אולי.אולי ההתעסקות בעצם ההתעסקות היא היא הדבר החם ביותר בנמצא...? אחרי הכל,דניאל כהנמן וישראל רוברט אומן זכו כל אחד בפרס נובל הנכסף על כך שמתוך שלא לשמה בא לשמה... אהרון בר און
החיים הם עניין רציני;רציני מאין כמותו. אולם,אוזן כרוייה אם תקשיב ברוב קשב להררי המלל ההולכים ונבנים ברוב עמל, תתקשה להגיע למסקנה כנ"ל-שהחיים הם אומנם עניין רציני;רציני מאין כמותו. יתכן,יחד עם זאת,שהחיים כעניין רציני,הם עניין רציני רק עבור אלו שניכסו לעצמם את החיים במדינתינו,כאשר כל מי שאינו "הם" נחשב מראש ובעליל לעניין לא רציני. קשה לעמוד מנגד ולא לתמוה על כך,במקרה הטוב,ובמקרים אחרים אף לנקוט במחאה, כשיטה, אשר דוחה בשאט נפש את הניכוס הזה. מכאן,ועד ליצירת אפקט דומינו של עוולות ואי צדק,הדרך מתקצרת. מכאן,עולים ניחוחות של גיזענות ושל בורות ושל קלות דעת. ניכר היטב,כי החיים במדינה,שייכים כביכול רק למתי מעט:בתחום הכלכלה,התקשורת,החברה,המשפט. אין זה עניין של האם הינך בעל ממון או לא. החיים במדינה אינם שייכים כלל וכלל לבעלי הממון, אלא לבעלי המונופול. יבוא פלוני הדיוט וישאל:"מי הם,אם כן,בעלי המונופול?". מה ישיב לו על כך בעל הדיעה? בעל הדיעה לא ידע להשיב על כך.מבחינתו של בעל הדיעה,האמת היא מוקצית מחמת מיאוס.ולכן,אסור לדעת,אבל מותר להביע דיעה. מותר לומר משהו,אך אסור שמהאמירה יעלה כאילו זה האומר אותה ממש יודע על מה הוא מדבר או בכלל מה הוא סח. ולכן,יש במדינה מקם לכל הדיעות שבעולם. המונופול הוא בבעלות השבט.וכמו בכל שבט,גם בשבט שהמונופול נמצא בבעלותו מתקיימת היררכיה מסודרת. אם אתה לבד,רק אלוהים יעזור לך.אם אינך לבד,רק אלוהים יעזור לנו. לא בכדי כינה שלמה המלך את חוכמתו של המסכן כ-"בזויה". האמת,אם הינך יודע אותה,מוציאה אותך מהמשחק. כי המשחק במדינה משוחק כך,שהאמת בה היא חלק טרנסצנדנטלי.אין אמת. ולא רק שאין אמת,אלא שכאמור ,האמת היא מוקצית מחמת מיאוס. מכאן,ועד ליצירת מערכת של "הפרד ומשול",הדרך קצרה. כמובן,מערכת כזאת,מוציאה את העוקץ מהחיים. זאת,כאשר העוקץ היחיד טמון בהשתייכות השבטית. ואם אינך משוייך,כלל לא משנה מה יש לך להגיד. ואם אינך משוייך,דבריך יכנסו באופן אוטומטי לסל מיחזור צדדי. ואולי בכל זאת יש לה,לאמת,מקום:תא הנידונים למוות. בכל מקום בעולם,אנשים חכמים יש להם מקום של כבוד,וזוכים הם למעמד ואנשים יראים מפניהם ומקשיבים לקולם. אצלינו?הס מלהזכיר...! אצלינו,להיות חכם שווה לתחת. ואומנם,בהררי המלל הנבנים ברוב עמל,מקומה של החוכמה נפקד. ואומנם,אין זה מפליא לראות את התגובות למעשי חלם. תגובות שמעלות תמיהה אף גדולה ממעשה החלם עצמו. תגובות אלה מעידות כאלף עדים על כך שכלו כל הקיצים,הואיל והאחידות היחידה הנשמרת בגלי התגובות היא בחוסר האחידות. כלומר,הקוהרנטיות היחידה היא דפוס ברור ורציף של היעדר קוהרנטיות. אם היה מדובר בהוכחה מתמטית,כי אז בנקל היה אפשר להראות קונסיסטנטיות לעילא ולעילא. לזה אשר מחפש היגיון, ימהרו להגיד:"השתגעת?! מה אתה מחפש היגיון? אין היגיון!". לזה אשר מחפש צדק,יגידו:"השתגעת?!,מה אתה מחפש צדק? אין צדק!". לזה אשר מחפש מה לעשות,יגידו הידענים,תוך הנפת שתי ידיים לצדדים במין נחישות קלוקלת:"חביבי,אין מה לעשות!". לכן,ולמרות שעל פניו נראה הדבר כטרחנות לשמה,מוצא אני לנכון להתעסק דווקא בהתעסקות. הואיל וניסיתי לדבר אמת,והואיל ואמרו לי שאני יותר מידי"אמיתי", השיאו לי עיצה:"שמע,לשרוד פירושו למחזר". למחזר...? זהו גורלינו? בכך טמון העתיד?במיחזור? בכך נפשינו? האם ריבוי הדיעות בהכרח גם דוחה את הקץ בעוד כמה דקות? האם ריבוי הדיעות נועד כדי להרוויח זמן? מצד שני,אם באירופה ננטש החיפוש אחר האמת איפושהו בימי הביניים, ונולדו אסכולות רבות לעייפה,אז מה לנו כי נלין? אולי.אולי ההתעסקות בעצם ההתעסקות היא היא הדבר החם ביותר בנמצא...? אחרי הכל,דניאל כהנמן וישראל רוברט אומן זכו כל אחד בפרס נובל הנכסף על כך שמתוך שלא לשמה בא לשמה... אהרון בר און