אחת מהרחוב
New member
נמ נמ נמ ^6 משהו קטן שכתבתי ^^
טוב אז ככה:אתמול היה לי מצב רוח רע,אז החלטתי אחריי המון המון זמן לכתוב משהו ^^ אז כתבתי והבטא שלי נוש הייתה ניפלאה ועזרה לי לערוך ^^ אז תיקראו ותגידו מה אתם חושבים ^^ היא עוד זוכרת את היום הנורא ההוא,היום שבוא היא עמדה שם במרחק כמה מטרים, ואהובה שכב על האדמה , היא זוכרת את זה שהיא פחדה להתקרב, ושהיא התפללה שזו עוד אחת מהבדיחות הגרועות ,שתמיד גרמו לה לדאוג לו אפילו יותר. אבל בדרך כלל, כשהוא היה רואה שעיניה כבר מוצפות דמעות או שפרצופה מלא דאגה הוא היה פשוט קם על רגליו ומחבק אותה בכל האהבה שלו .היא זוכרת היטב שבפעם ההיא זה לא קרה ,הוא לא קם, הוא פשוט שכב שם. בצעדים קטנים היא התקרבה אליו, כשהגיע רכנה על ברכיה והביטה בוא בעיניים דומעות . היא בהתה בוא בעוד הצמרמורות עברו בה... מי יעמוד לצידה בקרב? מי יחבק אותה בלילות הקרים? מי יגע לה בישבן? על מי היא תצרח עד קריעת מיתרי הקול, למרות האושר שעבר בה?" כל גופו היה מכוסה דם,שריטות ופצעים חמורים מהקרב שעבר ,האויב כבר הלך ועכשיו הכל בסדר,היא ניסתה להעיר אותו, אבל הוא לא קם ,היא פחדה שהנורא מכל קרה ,היא הניחה בעדינות את אחת מידיה אל חזהו ,לרגע נתקפה חרדה ,ואצרה את נשימתה ,הוא לא נשם .היא הסתכלה על עיניו הפקוחות חסרות החיים ,וצרחה חנוקה נשמטה מפיה .היא הייתה מפוחדת ולא ידעה מה לעשות, היא הכלה לבכות בכי מר בלי יכולות לאצור את דמעותיה המלוחות, שנזלו על פניה ונפלו על בגדיו המוכתמות בדם של אהובה ,הוא היה החיים שלה הוא היה הדבר החשוב לה מכל ,היא תמיד ידעה שבכל פעם שתיהיה בצרה הוא יבוא ויעמוד לצידה,אבל עכשיו היא עיבדה כל תיקווה .אותו הנער הנעה והאציל כבר לא יעמוד לצידה יותר בקרבות ,עכשיו הוא רק שוכב לו על האדמה חסר נשימה .באותו הזמן לא חשבה על כלום חוץ מזה שעיבדה את הדבר היקר לה מכל.היא תמיד האמינה שהם השארו ביחד לנצח וששום דבר לא יפריד בניהם ,עברו ימים מאז והיא עדיין חושבת שזו אשמתה אבל כולם אומרים לה שזו לא אשמתה שלה אלה זה שהוא החליט שהוא יילחם לבד ולא יסכן את אהובתו בקרב ,אבל למרות זאת תמיד טענה שהוא הציל אותה בכל מצב ואיפלו היה מקריב את חיו בשבילה ,והיא ככה נתנה לו למות בקרב, ואפילו לא יכלה לעשות שום דבר כדי לעזור .לא פעם היא חשבה מרוב כאב על להצטרף אליו ולחיות איתו למעלה .,אבל תמיד מחשבה אחרת פרצה למוחה ושכנעה אותה שזה דבר אנוכי ...וזה לא להתחשב ברגשות החברים והאנשים הקרובים לה,היא לא רצתה שאנשים הקרובים לה ירגישו איך זה לעבד מישהו חשוב. למרות כל המזימות שלו, הוא נשאר נאמן לה מירוקו היה האחד בשבילה היא תמיד האמינה בזה ,הוא היה פשוט החצי השני שהשלים אותה, כולם אמרו ככה .מירוקו היה האדם היחידי שנישאר לה שאחריי שעיבדה את משפחתה אביה ואח שלה,היא לא ידעה אם היא תצליח לעמוד בעוד עבדה כל כך גדולה כמו אהובה מירוקו,היא רצתה להאמין היא רצתה להאמין שכן .השאלה אם היא יכלה באמת לעמוד בזה,והישאר על הרגליים ,למרות עבדות כה רבות שאפילו לפניי מירוקו, עדיין לא הצליחה להתגבר עליהם ממש . אז למה אלוהים היה חייב לקחת אותו ,את הבנאדם החשוב לה והיקר לה מכל ?
טוב אז ככה:אתמול היה לי מצב רוח רע,אז החלטתי אחריי המון המון זמן לכתוב משהו ^^ אז כתבתי והבטא שלי נוש הייתה ניפלאה ועזרה לי לערוך ^^ אז תיקראו ותגידו מה אתם חושבים ^^ היא עוד זוכרת את היום הנורא ההוא,היום שבוא היא עמדה שם במרחק כמה מטרים, ואהובה שכב על האדמה , היא זוכרת את זה שהיא פחדה להתקרב, ושהיא התפללה שזו עוד אחת מהבדיחות הגרועות ,שתמיד גרמו לה לדאוג לו אפילו יותר. אבל בדרך כלל, כשהוא היה רואה שעיניה כבר מוצפות דמעות או שפרצופה מלא דאגה הוא היה פשוט קם על רגליו ומחבק אותה בכל האהבה שלו .היא זוכרת היטב שבפעם ההיא זה לא קרה ,הוא לא קם, הוא פשוט שכב שם. בצעדים קטנים היא התקרבה אליו, כשהגיע רכנה על ברכיה והביטה בוא בעיניים דומעות . היא בהתה בוא בעוד הצמרמורות עברו בה... מי יעמוד לצידה בקרב? מי יחבק אותה בלילות הקרים? מי יגע לה בישבן? על מי היא תצרח עד קריעת מיתרי הקול, למרות האושר שעבר בה?" כל גופו היה מכוסה דם,שריטות ופצעים חמורים מהקרב שעבר ,האויב כבר הלך ועכשיו הכל בסדר,היא ניסתה להעיר אותו, אבל הוא לא קם ,היא פחדה שהנורא מכל קרה ,היא הניחה בעדינות את אחת מידיה אל חזהו ,לרגע נתקפה חרדה ,ואצרה את נשימתה ,הוא לא נשם .היא הסתכלה על עיניו הפקוחות חסרות החיים ,וצרחה חנוקה נשמטה מפיה .היא הייתה מפוחדת ולא ידעה מה לעשות, היא הכלה לבכות בכי מר בלי יכולות לאצור את דמעותיה המלוחות, שנזלו על פניה ונפלו על בגדיו המוכתמות בדם של אהובה ,הוא היה החיים שלה הוא היה הדבר החשוב לה מכל ,היא תמיד ידעה שבכל פעם שתיהיה בצרה הוא יבוא ויעמוד לצידה,אבל עכשיו היא עיבדה כל תיקווה .אותו הנער הנעה והאציל כבר לא יעמוד לצידה יותר בקרבות ,עכשיו הוא רק שוכב לו על האדמה חסר נשימה .באותו הזמן לא חשבה על כלום חוץ מזה שעיבדה את הדבר היקר לה מכל.היא תמיד האמינה שהם השארו ביחד לנצח וששום דבר לא יפריד בניהם ,עברו ימים מאז והיא עדיין חושבת שזו אשמתה אבל כולם אומרים לה שזו לא אשמתה שלה אלה זה שהוא החליט שהוא יילחם לבד ולא יסכן את אהובתו בקרב ,אבל למרות זאת תמיד טענה שהוא הציל אותה בכל מצב ואיפלו היה מקריב את חיו בשבילה ,והיא ככה נתנה לו למות בקרב, ואפילו לא יכלה לעשות שום דבר כדי לעזור .לא פעם היא חשבה מרוב כאב על להצטרף אליו ולחיות איתו למעלה .,אבל תמיד מחשבה אחרת פרצה למוחה ושכנעה אותה שזה דבר אנוכי ...וזה לא להתחשב ברגשות החברים והאנשים הקרובים לה,היא לא רצתה שאנשים הקרובים לה ירגישו איך זה לעבד מישהו חשוב. למרות כל המזימות שלו, הוא נשאר נאמן לה מירוקו היה האחד בשבילה היא תמיד האמינה בזה ,הוא היה פשוט החצי השני שהשלים אותה, כולם אמרו ככה .מירוקו היה האדם היחידי שנישאר לה שאחריי שעיבדה את משפחתה אביה ואח שלה,היא לא ידעה אם היא תצליח לעמוד בעוד עבדה כל כך גדולה כמו אהובה מירוקו,היא רצתה להאמין היא רצתה להאמין שכן .השאלה אם היא יכלה באמת לעמוד בזה,והישאר על הרגליים ,למרות עבדות כה רבות שאפילו לפניי מירוקו, עדיין לא הצליחה להתגבר עליהם ממש . אז למה אלוהים היה חייב לקחת אותו ,את הבנאדם החשוב לה והיקר לה מכל ?