נסיעה לחו"ל

[ronnyw]

נסיעה לחו"ל

הייתי שלושה שבועות בחול. שבוע בענייני בילוי (סוכות), חזרה ארצה ליומיים ועוד שבועיים בענייני עבודה. למה אני מספרת לכם? כי אני רוצה לחזור שוב לעניין שחוזר ועולה בפורום מידי פעם: היכולת שלנו, המשפחות, להמשיך את החיים. הדרך האחת והיחידה לעשות זאת - קיום מטפלת שחיה בבית. אין שום מצב שאנו, בני המשפחה, עם תורנות או בלי, עם טלפונים צמודים או בלי, עם עובדים זמניים כאלה או אחרים - יכולנו לקחת על עצמנו העדרות של שלושה שבועות של "המטפלת הראשית" . אז נסעתי. הלב היה קצת כבד למרות העדוד והתמיכה של כולם, ובראש ובראשונה של הפיליפיניות עצמן. והינה - הכל תיפקד ותיקתק, הכל נשאר כשהיה. שורה תחתונה - חייבים להמשיך לחיות, וחייבים מטפלת סיעודית כדי שאפשר יהיה להמשיך לחיות...

 

[ענתי44]

ברוכה השבה רוני ../images/Emo140.gif

 

[אסתרס]

רוני את צודקת

אתמול סיימתי למלא את הטפסים , ולשלם ליחידה של משרד הבריאת שיבואו לבדוק ולאשר זכאות לעובד זר. בינתיים אני מסתדרת, אולם לפי ההדרדרות התלולה בימים האחרונים אני מעדיפה שיהיה בכיסי רשיון הפעלה. תמיד צריך לתכנן קדימה. וחוץ מזה ברוכה השבה, קראתי את תגובותיך מחו"ל. תודה.ביי אסתר

 

[רותי57]

רוני ברוך

שובך, גם אני נסעתי עם בעלה לטיול שורשים לליטה והשמיים לא נפלו. כנראה גם אנו צריכים פסק זמן על מנת שנוכל לתפקד היטב

 

[zs1957]

ברוך שובך לפורום רוני

אני בהחלט מסכימה אתך שהחיים נמשכים למרות המחלות של ההורים. אם יש מטפלת טובה אפשר לנסוע לחו"ל, לנופש בארץ מבלי לדאוג. הכל יהיה בסדר. אנחנו חייבים זאת לנפשנו כדי לתדלק. זהבה שחם

 

[נילי41]

../images/Emo140.gifברוכה השבה רוני

כל הכבוד על ההחלטה והאומץ לקום ולעשות מעשה. להמשיך בחיים, בעבודה ובנסיעות למרות המחלה הארורה. כמובן שהדבר אפשרי רק בעזרת מטפלת צמודה שאפשר לסמוך עליה שהעניינים יתקתקו כמו שצריך בזמן היעדרך... אני מברכת אותך על ההחלטה ועל ההזדמנות שלך להוכיח לעצמך ולאחרים שאפשר גם אחרת. הדבר קצת יותר קשה כאשר החולה הוא בן הזוג. כאן התמונה קצת יותר מורכבת. קודם כל השלב שבו נכנסת המטפלת הפיליפינית לתמונה הוא מאוחר יותר. כאשר לחולה יש בן זוג שחי איתו, בן הזוג הופך להיות המטפלת הפיליפינית של החולה, אלא שבן הזוג המטפל לא מקבל חופשות בסופי שבוע, לא מקבל תשלום מאף אחד, גם לא מהביטוח הלאומי (שמשתתף בתשלום כאשר זה מטפל זר), לא מקבל שום הכרת תודה מהחולה עצמו שחושב שהכל בסדר, מהמשפחה שחושבת שזה מובן מאליו וכו'... בקיצור, לנו, בני הזוג קשה מאוד להגיד שהחיים נמשכים. בהרבה מקרים החיים ממש עוצרים מלכת ומתרכזים אך ורק בבן הזוג החולה... ברוב המקרים, כאשר לחולה יש בן זוג בריא שמטפל בו, ההקלה היחידה והעצומה שיש למטפל הוא שליחת החולה למרכז יום. זו באמת עזרה גדולה כי שם החולה נמצא בחברה, מקבל גרויים, יש לו עניין לקום בבוקר, והולך בדרך כלל ברצון למרכז היום. ככה זה אצל בעלי בכל אופן. בשלב זה אין לי רצון וגם לא אפשרות להחזיק עובד זר, ולכן מרגע שבעלי חוזר הביתה אני היא המטפלת שלו, הפיליפינית שלו, שלא מוכרת על ידי אף מוסד ככזו, אבל שעושה את כל העבודה במקום המטפלת הזרה באהבה ובמסירות וללא הכרה ותמורה... השלב שבו אוכל לשקול הכנסת עובדת זרה הביתה, שגם תקל עלי את הטיפול ותאפשר לי אולי להתחיל קצת לחיות, יהיה רק כשבעלי כבר לא יוכל ללכת למרכז יום. אבל אז זה יהיה בשלב הרבה יותר מתקדם במחלה וספק בליבי אם אז ארצה בכלל להתחיל לחיות מחדש, לצאת לבלות או לנסוע לטייל. גם עכשיו המחשבה אפילו לא עולה בדעתי... אבל אולי, אם היתה לי ולרבים כמוני אפשרות גם להחזיק מטפלת וגם שבן הזוג ימשיך ללכת למרכז היום, אז אולי עוד אפשר יהיה לחשוב על להמשיך בחיים הרגילים. כרגע, זה בלתי אפשרי... נראה לי שהרשויות, הביטוח הלאומי, או משרד הבריאות, או מי שלא יהיה, לא נתן את דעתו על המצב הבלתי אפשרי של בן הזוג המטפל של החולה. המעט שנעשה, כמו ביקור במרכז יום וכו', נעשה רק עבור החולה עצמו. המטפלים, צריכים להתחזק בינם לבין עצמם בקבוצות תמיכה. מי שיכול להרשות לעצמו מבחינה כלכלית להחזיק מטפלת זרה ולהמשיך בחיים הרגילים, עבודה, בילויים, נסיעות לחו"ל, טיולים וכו', אשריו.

 

[ענתי44]

נילי 41 חייבים להמשיך ולחיות../images/Emo24.gif

כל כך מזדהה איתך ועם כמעט כל מילה שכתבת. אני עוברת את זה על בשרי. יום יום. אני המטפלת של אמא שלי. ובקשר לביטוח לאומי, אצלי הוא לא מכיר בי בכלום. למשל, כשמודדים הכנסה אמא נחשבת ליחיד, למרות שאני איתה וסועדת אותה, לא כשני אנשים כמו כשיש בני זוג,ולכן, מפחיתים לה את כל מה שמגיע לה. למשל יש לי רק 7.45 שעות שבועיות.שמתוכן אני עוד נשארת לעזור למטפלת לקלח את אמא, רצה לקנות עבורה תרופות, או מזון מיוחד ולא נשאר לי הרבה זמן. עד לא מזמן,כשמצבה של אמא איפשר לי לשלוח אותה למרכז יום,זה היה נסבל והיה לי זמן גם לעצמי. עכשיו קשה מאוד. והביורוקרטיה רק מקשה יותר, והסביבה, רובה לא מבינה את זה. ובכל זאת. אני חושבת שצריך לנסות ולחיות.ולקחת פסק זמן מהטיפול. אני התחלתי להעסיק חברה שתבוא שלוש פעמים בשבוע ותהיה עם אמא כדי שאני אחזור להתעמל בחדר כושר.מנסה לצאת לגיחות קצרות ולאסוף את עצמי. לכן, אני ממליצה לך מכל הלב, כבר עכשיו, עוד לפני שיגיע שלב של מטפלת זרה, לצאת לך לנופש. אני יודעת שבלעדיו זה לא אותו דבר. ורק מעצים את הכאב של המחלה. אבל נילי יקירה את חייבת! גם בשבילך ובעיקר בשבילו.את חייבת להתאוורר קצת. תדברי עם ילדיכם או בני משפחה, או תחפשי מטפלת קבועה לפי שעות ( אולי אחת העובדות במרכז יום) ותצאי לך עם חברה או עם בן משפחה לבלות קצת. זה יכול להיות לנופש במלון בארץ, או גיחה קצרה לחו"ל, או אפילו לדודה שלך בטבריה. בנוסף, תחפשי לך איזה משהו שמהנה אותך, חוג או משהו ותרשמי. או כל דרך אחרת. אני למשל, בשבוע שעבר כשחשתי שאני נחנקת מהלחץ. פשוט הלכתי לחוף הים וישבתי שם שעה סתם. מול הים. ומיד התמלאתי כוחות חדשים.

 

[נילי41]

החיים נמשכים...

ענתי יקרה, גם אני מזדהה איתך עם כל מה שעובר עליך ועל אמך היקרה. בכל זאת, המקרה שלנו אינו דומה. קודם כל וראשית לכל, את עוד בחורה צעירה וחייבת לנהל את החיים שלך ולבנות לך חיים משלך. את חייבת לצאת, לבלות, לפגוש אנשים, למצוא את בן זוגך וכו', וטוב מאוד שאת אכן עושה זאת ומוצאת אפשרות לקחת את פסקי הזמן האלה החיוניים לך להמשך חייך. אני אמנם צעירה מבעלי ב-13 שנה אבל עדיין מבוגרת ממך. החיים שלי כבר מאחורי. החולה הוא בן זוגי. הקשר הוא שונה, כמו שכבר ציינו בעבר. אצל בני זוג זה חיבור לחיים. המחלה של בן הזוג מנטרלת גם את בן זוגו הבריא. מאז שבעלי חלה החיים שלי, כאישיות נפרדת, נגמרו. הכל סובב סביבו וסביב המחלה. הילדים שלנו כבר גדולים, כולם נשואים ומנהלים את החיים שלהם בנפרד. בנוסף, אצלנו המחלה גרמה גם לבעיות כלכליות כך שאנו נאלצנו לשנות אורח חיים מן הקצה אל הקצה, ואני מרגישה מרותקת, מקורקעת וצמודה אל בעלי. כמו שנאמר תחת החופה, "בטוב וברע, בעושר ובעוני, בבריאות ובחולי". בעבר היינו בטוב, בעושר ובבריאות, עכשיו אנחנו ברע, בעוני ובחולי. ההתאווררות היחידה שלי היא בבקרים כשהוא הולך למרכז היום, אבל אז אני חייבת ולעבוד קצת מהבית או לצאת לסידורים... היציאה היחידה שלי מהבית בשביל עצמי היא לקבוצת התמיכה של עמותת אלצהיימר פעם בחודש. בנוסף באזור שלנו הרשות המקומית פתחה קבוצת תמיכה לבני זוג שנפגשת בכל שבוע בשעות הבוקר, אז באחד הבקרים פעם בשבוע אני יוצאת למפגשים האלו, שיסתיימו בסוף נובמבר. הקשר שלי עם החברים הוא בעיקר טלפוני, שנים כבר שלא יצאתי לתיאטרון או לקולנוע, שלא לדבר על טיולים וכו'. גם לאירועים משפחתיים (כמו חתונות, בר מצוות וכו') הפסקנו כבר ללכת כי בעלי כבר לא יכול לסבול את זה. אין לי אפשרות להשאיר אותו עם מישהו ולצאת. הקשר שלנו הוא אינטימי מאוד ואפילו אם הילדים נשארים איתו, הם אינם יכולים לטפל בו אם יש צורך לרחוץ או להחליף, או אם קורה פנצ'ר... וקורה... הם יכולים לשבת איתו ולנסות לשוחח איתו, או מקסימום לצאת קצת לטייל, כשלאחרונה גם זה קשה לו. לאחרונה הוא גם נמצא במצב של פרפור פרוזדורים מתמשך וכל מאמץ גופני הכי קל, קשה לו מאוד. אז זה נראה לי בלתי אפשרי שאצא אפילו לכמה שעות מהבית... ככה זה כבר כמה שנים ולא נראה לי שזה יוכל להשתנות בקרוב... לכן, אני שמחה לשמוע שאת, ענתי, ורוני וזהבה וגם אחרים, ממשיכים בחייכם. כל הכבוד, המשיכו ואל תתנו למחלה האכזרית להרוס גם לכם את החיים...

 

[ענתי44]

../images/Emo24.gif

ליבי איתך.... ואני מתפללת שבכל זאת תמצאי דברים רק עבורך.

 

[zs1957]

נילי החיים נמשכים למרות הקושי

אני מבינה את צערך אך חושבת כמו ענתי שעלייך לתת גם לעצמך זה סוג של תדלוק. עלייך למצוא משהי שתעזור לך בטיפול בבעלך ואת תוכלי להפגש עם חברות בבית קפה, לצאת לקולנוע, או לראות הצגה. כמו כן, כדאי לקחת חוג שמעניין אותך ולצאת פעם בשבוע . ההתאוררות הזאת נחוצה לכל בן משפחה המטפל ביקירו החולה. מאחלת לך על טוב, זהבה שחם

 

[נילי41]

תודה זהבה

אני מאוד מעריכה את התייחסותך האישית, ובכלל את עזרתך בפורום לכל פונה. במקרה שלי, ראי תשובתי לענתי, נראה לי שיש לי נטיה להאריך בכתיבה ואיני רוצה סתם לייגע. עד כמה שאני זקוקה להתאווררות, קשה לי לראות את זה קורה מחוץ לשעות הבוקר היקרות בהן בעלי במרכז היום. בינתיים זה מחזיק אותי. מתפללת שיהיה לי כוח להמשיך ככה...