נסיעה לפולין

[עופר האילים]

נסיעה לפולין

אני מתייסר בתוכי כבר הרבה זמן כדי למצוא את התשובה הנכונה למה לנסוע למסע. אני ממש אשמח אם תעזרו לי. אגיד לכם למה לא- * יש שטוענים שהמטרה היא למען נזכור טוב יותר את השואה.אם נחווה אותה חזק יותר,נזכור יותר טוב. הטיעון הזה נראה לי אחד החלשים ביותר. השרדות זיכרון השואה,כמו כל זיכרון אחר,לא יחזיק יותר טוב אם נחווה אותו יותר חזק. מתישהוא ברור שכבר לא יהיו מחנות ולא יהיו ניצולים ולא יהיה מה לראות-איך נזכור אז? זיכרון זה מעבר למוחשי! הזיכרון החזק ביותר בהיסטוריה הוא יציאת מצרים,ואף אחד לא חווה אותו לאחרונה. זה פשוט עובר מפה לפה. לכן אין עניין ממש לחוות את הדבר. * יש טענה נוספת,שמתוך המסע יוצאים מחוזקים יותר,מאמינים יותר,לאומניים יותר,גאים יותר. את זה אני פוסל לגמרי!!! אסור בתכלית האיסור שנגדל ונתעצם מתוך אסונות.שנבנה את עצמנו דרך רוע. יש בכך הצדקת מעשה הרוע!! אנחנו אמורים להצטער כל רגע על כך שדברים כאלו קרו. מבחינת האידיאל,אנחנו אמורים להתעצם ולגדול תמיד דרך חיי היום יום. לא לחכות שיבוא אסון ואז נהיה יותר טובים. המחשבה הזו לצערי היא ממש נפוצה,וחייבים לשלול אותה! * דבר נוסף הוא,מה יש פה שאין שם? יש פה את יד ושם הנהדר. לדתיים שהולכים לקברי צדיקים-פה יש צדיקי עולם קבורים! למי שהולך כדי להיות ישראלי גאה יותר-יש פה את מקום הכרזת המדינה,אזורי לחימה,יישובי חומה ומגדל.. אז מה המטרה תכל'ס?? אשמח לשמוע תשובות..(יש לי גם משהו,אבל אשמח לשמוע אתכם קודם) תודה!

 

[טיפקסית]

בארץ אי אפשר להרגיש קמצוץ

ממה שמרגישים בפולין. כשתעמוד מול כיפת בטון שמלאה בשבעה טון אפר של אנשים מהעם שלך אולי תבין את ההרגשה העוצמתית. כשתראה את הקרימטוריום עם המשרפות אולי תבין. כשתיווכח במיליוני זוגות הנעליים,המשקפיים,התמונות. כאשר תיכנס בתוך שער העבודה משחררת באושוויץ אולי תרגיש את הגאווה היהודית שיש בך. כשתעמוד בטרבלינקה מתחת גופותיהם של 880,000 בני אדם שנרצחו בשל הדת שלהם אולי זה יגרום לך להשתנות. כשתראה את חומת הגטו בקראקוב אולי תרגיש את המחנק בגרון. כשמולך יעמדו דוממים הרי השיער שנגזז ונבזז מילדות,נערות ונשים אולי תבין מחצה ממה שאתה מרגיש כאן. כשתראה טורים של מזוודות עם שמות משפחה כמו שלך ושל רבים מאיתנו אולי תבין שכל אלו נרצחו בשל דבר אחד-אמונתם,ואולי אז תרגיש גאווה יהודית מהי. כאשר תלך בגאווה עם דגל המדינה בדרכם האחרונה של מרדכי אנילביץ' וחבריו,ותגיע לאנדרטת רפפורט שמנציחה את זכרם של מיליונים אולי תרגיש שמשהו בך משתנה.... נ.ב יש עוד מוזיאונים מלבד יד ושם-בית לוחמי הגיטאות [בקיבוץ לוחמי הגיטאות],מרתף השואה בירושלים [עוסק בקהילה החרדית בשואה],מכון משואה והאנדרטה בקיבוץ יד מרדכי.

 

[ixmix]

אני קורא את הודעתך ומרגיש רע מאד.

לא הרגשתי שום דבר מאלה, ויותר מזה - הוצאתי שתי משלחות גדולות כמלווה, כמורה וכיועץ ובשתיהן חינכתי לדברים אחרים לחלוטין. גאווה יהודית? על שום מה? על זה שהמשפחה שלי הושמדה איני מרגיש גאווה או יהדות, ובוודאי שאמונתי בבורא עולם לא מתחזקת מול האסון. רק עצב גדול ולמידה מה לא לעשות, איך אסור להיות. עבורי הלקח הוא לא מסכנותם של היהודים, או עליונות כלשהי של העם היהודי או הדת היהודית (אגב אנשים לא נרצחו בשל דתם, אלא בשל גזעם - היו גם יהודים שהתנצרו ובכ"ז נרצחו בשל יהודתם). עבורי הלקח הוא שאנו בני אדם, ובדיוק כמוהם אנו יכולים לעשות מעשים מחרידים, עבורי הלקח הוא לעולם לא עוד: לא רק כקורבן, גם כמקרבן, גם כעומד מהצד.

 

[טיפקסית]

כאן תצטרך לשאול את עצמך

למה לא הרגשת אחד מאלה. ראשית כל אני חילונית גמורה,בוגרת תנועת השומר הצעיר שיצאה למשלחת עם השכבה שלה בביה"ס,וכך גם המסע שלנו הושפע הרבה מתכנים תנועתיים,מחאתיים,חברתיים,ועסקנו כמובן בעניין שבין קורבן למקרבן. שאלנו את עצמינו מתי בני אנוש הופכים מקורבן לצד השני המקרבן?, מתי מחליט מיעוט לקום ולסחוף את כולם למרוד ביחד איתו? [ראה ארגון א.י.ל]. מתי מתחילים המקרים שבהם בנאדם רוצה לגרום סבל למי שהשפיל אותו.? אבל מה שקרה בשואה הרבה יותר גדול מקורבן ומקרבן!!! עומדת מאחורי ההשמדה אידיאולוגיה קיצונית שבה נסחפו רבים. מדוע זה קרה? כיצד קורה שבני אומה שלמה הולכים בעיניים עצומות אחרי רעיונות קיצוניים וכיצד עלינו להישמר מהישנות המקרה [ואפשר להשוות את מה שקרה אז בגרמניה למה שקורה היום באיראן ואת רצח העם בחבל דרפור שבסודאן,את בני העם הארמני שנרצחו]. מתי יש לזהות סכנה של טשטוש גבולות מפעולות נקודתיות לפעילות נרחבת? דוגמא טובה לטשטוש גבולות היא כליאת מתנגדי המשטר בצפון קוריאה,שם הוקמו מחנות שעל פי עדויות של אלו שנמלטו משם דומים מאוד למחנות הריכוז וההשמדה של גרמניה של סוף שנות השלושים ותחילת הארבעים. יש לא מעט משלחות שאני מכירה שעוסקות בתכנים אלו לשם בחינת ערך האדם ומקומו.

 

[ixmix]

ודבר מכל אלה אינו מייחד אותנו כיהודים.

כל הדברים שמנית בהודעה הנוכחית שונים (משלימים?) את מה שתיארת בהודעה הקודמת. ההודעה ההיא עסקה בגאווה הישראלית (שאני לא ממש מצליח לחוש, למעט ביום שאני מסיים מילואים בכל שנה וביום מילוי הדו"חות למס הכנסה) ובגאווה היהודית (שאני חש לעיתים רחוקות יותר מאשר הבושה היהודית והישראלית על 1001 דברים שקורים פה כל יום). ומה עשיתם בשביל פליטי דארפור היום, רבותי וגבירותי (לא אותך אני שואל, אלא את כולנו).

 

[טיפקסית]

דווקא עשיתי למען פליטי דארפור

יש אצלינו פליט דארפור שעובג בקיבוץ כעבודה קבועה,בחור טוב,חרוץ,עם כל מה שהוא עבר הוא משקיע מעצמו ונותן הכל. ובקיבוץ שלנו אירחנו עד לפני חודש משפחה שיש לה שלושה ילדים עד שעברו לקיבוץ אחר.

 

[danieli rose]

הגאווה היא בכלל לא על הקטע של המסכנות.

קודם כל היי, אני קוראת פה מידי פעם ולא מגיבה בדר"כ.. אבל הרגשתי צורך הפעם. הגאווה היא על העובדה שכמה שניסו להשמיד אותנו, אנחנו עוד פה. הגאווה זה לשיר את התקווה ולהניף את הדגל על האדמה הארורה הזאת, אם זה לא עשה לך הרגשה של גאווה אז אני לא יודעת מה כן יעשה.

 

[N B I]

מסכימה ומגיבה

מסכימה מאוד על אדמת פולין הבנתי למה אנחנו חיים על אדמת ישראל. בפולין שרתי בפעם הראשונה את ההמנון בצעקה, לא צעקת כאב וגם לא צעקת אבל. צעקת נצחון. אנחנו כאן. ואנחנו לא מתכננים ללכת לשום מקום. אדונים לעצמנו. האם תוכל לעמוד מול ערמת הספרים ביד ושם ולשאול את עצמך מי הוא בעצם אדם? או לעמוד מול שרידי ארכיון עונג שבת ושאול על שום מה הדבקות? האם תוכל לעמוד באיזשהו מקום אחר, ולהרגיש שקריאת "יזכור" תשמע חזק יותר, רחוק יותר, אמיתי יותר, נכון יותר מאשר שם?

 

[Pukipsey007]

../images/Emo24.gifעופר

בקשר ללאומיות אני מסכימה איתך, אבל תמיד כדאי להתחזק ולצאת גאים יותר, הרי עשינו בדיוק את ההיפך ממה שהם רצו

אנחנו בחיים. המטרה היא לנסות להרגיש קמצוץ מהכאב, ההשפלה, איבוד הזהות וכו' כדי למנוע מצב דומה בעתיד. לזכור ולא לשכוח, כמו שאומרים.

 

[ליזיגי]

היי אני חדשה פה, ואני רוצה להגיב לך.

יצאתי למסע שנה שעברה, עכשיו אני ביב', יצאתי ביא'. המסע היה פשוט מדהים. כלכך קשה לי לתאר לך כמה חשוב לצאת לזה. לדעתי למסע יש כל כך הרבה מטרות, ואחת מהן היא כן, לזכור ולא לשכוח. אני לא חושבת שאפשר לחוות דבר כזה, חס וחלילה שגם אף אחד לא יחווה דבר כזה. המטרה היא לזכור ולא לשכוח, ולהעביר את זה הלאה. זה אפילו קצת מרגיז שאתה יוצא מנקודת הנחה שמתישהו כבר לא יהיה מחנות וניצולים ואז איך נזכור. אנחנו בתור יהודים וישראלים צריכים לזכור את זה, לדאוג שהמחנות ישמרו, להקשיב לאותם ניצולים ולהמשיך לספר הלאה. אם אנחנו נדרבן אחד את השני לצאת למסע, נמשיך לספר הלאה ונשים לכך דגש- בחינוך, ובחיי היומיום- אין סיבה שזה ישכח. להפך, ככל שעובר הזמן צריך לשים לזה יותר דגש ולהנציח את זה יותר ויותר! וכן, הנסיעה לשם, למקום שסבא וסבתא של חלקינו היו, ולמקום שהמשפחה של סבא רבא שלי נרצחה, זה מביא יותר משמעות לעניין. פתאום הדברים נראים אחרת. אתה מקבל ערך למשפחה, ערך לחיים, ערך למדינה! ערך דתי, ערך לאותם אנשים שנלחמו לשרוד ולהשאר בחיים. פתאום אתה מבין המון דברים. הדגל שלנו, דגל ישראל, כבר לא נתפס כמובן מאליו. יש לנו דגל, יש לנו המנון, יש לנו מדינה! אנחנו כאן למרות כל הזוועות שהתרחשו באירופה לפני 60 שנה. שאתה בארץ ולומד על השואה,מקשיב לאותם ניצולים, שומע סיפורים- המסר עובר. אני לא חושבת שיש ילד שלא יודע מה זה שואה, ומה בדיוק קרה, ולאט לאט עם הגיל גם מבינים יותר ואפשר לספר יותר וממש לפרט בפרטים הקטנים. וגם אני יצאתי למסע במחשבה שאני יודעת כבר על השואה, וכל ההכנות שעברנו, והחומר הלימוד שלומדים בהיסטוריה ביא', והעבודה שעשיתי בהיסטוריה מורחב על ישראל קסטנר.. אבל מגיעים לשם ופתאום הכל מקבל משמעות אחרת. מעבר לזה, זה פשוט לא יאומן כמה שמתחברים שם לאנשים, כמה בוכים, אבל גם כמה צוחקים, כמה מתמלאים שנאה כלפי אותם נאצים שעשו את זה, כמה מתגעגעים למשפחה ורוצים לחזור לארץ, כמה לא מבינים את הרוע והשכל המעוות שעשה את זה! כמה קר במידאנק, ואתה לא פשוט לא קולט שאנשים הלכו שם בלי בגדים, יחפים. אתה עומד בחדר גזים, גז כחול על התקרה, המדריך מספר סיפור על אמא ותינוק שנאבקת להציל אותו, ממש פה, במקום שאתה עומד בו. במקום שאתה עומד בו נחנקו למוות אלפי אנשים ביום! שומעים על זה סיפורים וסיפורים, ובארץ הכל מובן וברור. ודווקא שמגיעים לשם, כלום לא מובן וכלום לא ברור. זה יצא ממש מבולגן, אבל המסר שלי הוא שאין חוויה מעצבת יותר מזה, הרצון להשתנות ולהיות אדם טוב יותר, משכיל יותר, מתעניין יותר בהיסטוריה, עם כל זה יצאתי מהמסע. המשפחתיות שמילאה אותי, כל אלו דברים שלא הייתי מקבלת במקום אחר. חשוב חשוב חשוב לנסוע למסע! למען עצמנו, למען המדינה, למען הניצולים, ולמען אותם 6 מיליון שאת קולם כבר לא נשמע.

 

[cheniros]

מסכימה ומוסיפה...

אני מסכימה עם טיפקסית ודניאלי - אחת המטרות היותר חשובות ומשמעותיות היא להראות לכולם שאנחנו כאן!! אתה לא נוסע לשם כדי לחדד ולהעצים את הזכרון, אתה לא נוסע כדי להתחזק בדת ובטח שלא כדי לטייל ולראות מה יש להם שלנו אין. מטרת המסע לפולין היא לא להחליף את יד ושם. זה משהו שצריך לבוא ממך, אתה לא צריך תירוצים. את השאלה שאתה שואל אותנו אתה צריך לשאול את עצמך ולצפות מעצמך לתשובה. למה אתה בכלל רוצה לנסוע לפולין? כי כולם נוסעים? העובדה שאתה מבקש להתייעץ על דבר שכזה, לדעתי, מוכיחה כי אתה לא בשל למסע.