שואלים אם אנחנו מגיעים לסוף שבוע. אמרנו אנחנו בדרך. אומרים שהם מצטערים אבל החליטו לנסוע לסוף שבוע אל הבת ומשפחתה, אז מבקשים רשות להיכנס ליחידה שלנו (יש להם כמובן מפתח) כדי להשאיר לנו אוכל לשבת. שהרי בטח סמכנו עליהם שהם יזמינו אותנו לצהרים. למעשה זה נכון, סמכנו עליהם, אבל יש מוצרי מזון יבשים וקפואים ביחידה כך שלא נגווע ברעב.
אמרנו בטח, תיכנסו. הגענו ליחידה ועל השיש שלושה סירים עוד חמים, עם עוף ואורז ואפונה ברוטב וסלט חצילים ולחמניות גם בשקית.
בביקור הקודם שלנו בצפון התבשרנו שנולדה להם נכדה חדשה. אשתי מיד רשמה צ'ק על 4000 ש"ח, שמנו במעטפה וכתבנו ברכה נחמדה להורים. הבת הזו ובעלה מאד דתיים, הבעל החליט לפני כמה שנים שהוא מקדיש את זמנו ללימוד תורה והפסיק לעבוד. יש להם עכשיו 5 ילדים והם כולה בני 30. אז סכום כזה יכול לעזור.
השכנה (האמא) נסתה להתנגד בקול ענות חלושה, אמרה שזו רק תינוקת ולא צריך. אשתי אמרה לה שבנות הרבה יותר חשובות מבנים והמתנה בהתאם.
זה נהדר שיש שכנים נחמדים ונדיבים. מחמם את הלב (וגם את בני המיעיים).
אבל פחות אהבתי את עניין הצ'יק. (ולא כי הוא לא בשבילי).
היום ישנו איזשהו טירוף בעניין מתנות ש'חייבים לתת' לכל אירוע.
בתמיצווש, ברמיצווש, מסיבת רווקות, מסיבת רווקים, אירוסין, חתונה, ביבי שאואר, ועוד כהנה וכהנה.
נוצר מצב שאם לא שמת כמה מאות שקלים - אתה קמצן.
ומתנות נדיבות במיוחד, מקפיצות את הרף שהאחרים חייבים לקפוץ גמכן מעליו.
מתנה זה נחמד, התפרעות זה לא נחמד.
ו'ביקורת' שניה - מי שמחליט להפסיק לעבוד ולפרנס, כי הוא רוצה ללמוד - אני לא הייתי בוחר לעודד אותו בזה ששפכתי עליו כסף.