יכול להיות יותר טוב...
תודה על ההתעניינות, לפעמים אני מרגישה שפה יש אוזן קשבת יותר אפילו מהחברים הטובים שלי שקצת קשה להם לקבל את המצב שלי עכשיו, איך לפרש את הדיכאונות ומצבי הרוח שלי וכל הזמן אומרים, "זה בסדר, זה יעבור בקרוב זאת רק התקופה וכו´" ולא באמת מקשיבים למה שאני מנסה להגיד... ההורים שלי מאז המריבה כל הזמן מנסים להתייחס אלי בעדינות שחס וחלילה אני לא אפגע, "כי הרי אני במצב רגיש עכשיו" (משפט ציני...) ורק מחפשים לי פסיכולוג ללכת אליו. לקחתי חופש ונסעתי לאחותי, באמת שהרגשתי טוב, אבל הגעתי היום הביתה ושוב נכנסתי לדכאון. אני לא מצליחה ללמוד, אין לי כוח לעבוד ואני פשוט מעבירה את הזמן בלחפש מה לעשות חוץ מאת מה שצריך לעשות. לעזאזל איך נכנסתי למצב הזה?!... כל דבר קטן שמרגיז אותי מביא אותי ליידי דמעות...