הו.... שלום לך!
MJ
מאיפה את מוכרת לי??
טוב, אז קראתי את העותק המוקדם, בזכות היותי מנהלת בחנות צומת ספרים, כיף גדול! קודם כל, אתחיל ואומר שמאד אהבתי את הספר, ומאד אהבתי את התרגום (כמו את שאר התרגומים של הסדרה), וב 100 עמודים האחרונים פחות או יותר לא נשמתי. כשסיימתי זה הרגיש כאילו הרגע סיימתי ריצה, ממש התנשפתי.... בניגוד לכמה מכן, אני דווקא אהבתי את הקיטשיות של הסוף, כי אהבתי את הרעיון של פיטה וקטניס ביחד (למרות שגם גייל אחלה....). מה שבעיקר אהבתי זה כמה מחשבות שהוא עורר בי, על יכולת הבחירה שלנו, על המנהיגות שלנו, על המין האנושי, הביקורת הגדולה מאד על המשטר, שאותה לא חושבת שיכולים להבין הרבה בני תשחורת שמאד מחכים לספר. בקיצור, אהבתי את המעבר, וגם אהבתי את הפיתרון של המוות של קוין. מה שלא אהבתי הוא שאת אחד מהפלונטרים שנפתרים בעליל, אנחנו מדווחים בדיעבד מקטניס שהייתה מחוסרת הכרה. כאילו הסופרת נבהלה פתאום מכמות העמודים שלה, ולא התחשק לה להעביר אותנו את העלילה בלייב. עוד משהו שהרגיז אותי הוא שלקטניס יש פוטנציאל להיות הרבה יותר מאיך שהיא מתנהגת. היא מתוארת כבחורה אקטיבית לכאורה, אבל הרבה מאד פעמים היא נגררת לתוך סיטואציות, והרבה פעמים נותנת לחיים לבחור לה, ולא היא להם (כמו בבחירה בפיטה) מה שכן אהבתי בסוף, שכמו שסוזן קולינס מעבירה ביקורת על החברה ועל המשטר האנושי במסווה של ספר מתח מדב"י, זה קצת נגע לי בעוד תחום - השואה. כאילו, לא משנה כמה שהם עברו, והם עברו הרבה, הם שרדו ואפילו חיים ומעמידים דור המשך. אותי זה ריגש. בסך הכל, אחרי תקופה מתה מבחינה ספרותית עבורי, סוזן קולינס בהחלט עשתה את העבודה שוב, אפילו יותר מהתלקחות. עצם העובדה שהיה לי קשה להרדם אתמול בלילה, ושאני מרגישה צורך לפרוק, היא בהחלט יכולה לסמן וי לפחות עלי....